רשת ההצלה בפירנצה

רשת ההצלה בפירנצה הייתה ארגון מחתרתי שפעל להצלת יהודי פירנצה בתקופת שואת יהודי איטליה, מספטמבר 1943 ועד סוף מלחמת העולם השנייה. הרשת הושתתה על שיתוף פעולה יהודי- נוצרי בין הארכיבישוף של פירנצה, הקרדינל אליה דלה קוסטה, הרב הראשי של קהילת יהודי פירנצה, ד"ר נתן קאסוטו, והפעיל הציוני רפאל קנטוני, אשר עמדו בראשה.[1]

מספר חברים ברשת ההצלה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם, בהם אליה דלה קוסטה, ג'ינו ברטלי, צ'יפריאנו ריקוטי, מרטה פולצ'ה, בנדטה וספיניני, וסנדרה בוסנלי.

יהדות פירנצה עד לשואת יהודי איטליהעריכה

בעיר פירנצה שבאיטליה התקיימה קהילה יהודית בעלת מוסדות עצמאיים החל מן המאה ה-15, אז קיבלה הכרה רשמית מן השלטון הנוצרי בעיר. בדומה לקהילות יהודיות אחרות ברחבי אירופה, עסקו יהודי פירנצה בתחומי ההלוואות, המשכונות, והמסחר לאורך כל ימי הביניים עד לעת החדשה. אחדים עסקו ברפואה ורוקחות, וביניהם היו בעלי הון שסחרו ביהלומים. עם הקמת ממלכת איטליה, הוכרו היהודים כבעלי זכויות שוות. מעטים מהם התברגו אל צמרת הממשל האזרחי ושירתו בצבא. אקדמאים יהודים כיהנו במשרות מכובדות באוניברסיטאות. האמנציפציה ליהודים השפיעה רבות על חיי הקהילה, במיוחד במישור הדתי. החל תהליך התבוללות בקרב היהודים, תופעה אשר התרחבה מאוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה, בשנת 1938 חיו בפירנצה 2,326 יהודים, אשר היו שייכים למעמד הביניים ונחשבו לקהילה מודרנית, מתקדמת ומשכילה. ב-17 בנובמבר 1938, נחקקו באיטליה חוקי הגזע בהשפעת מדיניות המשטר הנאצי בגרמניה, ובוטלו רק בשנת 1944 עקב כיבוש דרום איטליה על ידי בעלות הברית. חוקי הגזע קבעו את דמותו של "הגזע האיטלקי החדש", הנבדל מהגזע היהודי. על פי תפיסה זו, היהודים של המאה ה-20 לא נחשבים יותר כצאצאים הישירים של העם ממנו בא הנוצרי הראשון. ההתבוללות שחלה בקהילה היהודית שימשה כהוכחה לכך שהעם היהודי של המאה העשרים אינו קשור גזעית לעם שהיה בעבר. בעקבות חוקי הגזע, חלו הגבלות רבות על יהודי איטליה, ובכללם יהדות פירנצה.

פעילות רשת ההצלה בפירנצה בזמן השואהעריכה

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה פירנצה תחת שלטון גרמני בין השנים 1943–1944, ולא נכללה בתחומי שלטון ממשלת סאלו. בספטמבר 1943 פלש הצבא הגרמני לצפון איטליה, וכבש גם את פירנצה. הצבא הגרמני החזיק בעיר עד לנובמבר 1944. לאחר הכיבוש, הנאצים החרימו את בית הכנסת הגדול של העיר והסבו אותו לשימושם. יהודי פירנצה עברו תקופה קשה שכללה השפלות והרעה משמעותית בתנאי חייהם, אולם רובם לא נשלחו להשמדה. כ-250 איש מתוכם נשלחו על ידי הכוחות הגרמנים למחנות ההשמדה. רוב המשולחים נספו, ביניהם רב הקהילה, נתן קאסוטו.

בספטמבר 1943 לאחר שנכנעה איטליה לבעלות הברית, גירושי היהודים למחנות היו בפתח. עוד באותו חודש פנו הרב הראשי של קהילת יהודי פירנצה, נתן קאסוטו, רפאל קאנטוני ויהודים נוספים שהיו חברים בדלאסם, לארכיבישוף של העיר, הקרדינל אליה דלה קוסטה, בבקשה לעזרה. דלה קוסטה הסכים לסייע להם והפנה אותם לכומר הדומיניקני צ'יפריאנו ריקוטי (Cipriano Ricotti) במנזר סן מרקו ולכומר לטו קזיני. האקציה הראשונה של הגרמנים נגד יהודי פירנצה הייתה ב-6 בנובמבר 1943, ונמשכה כשלושה ימים. דלה קוסטה שיגר מכתב אשר יועד לכל ראשי המנזרים בפירנצה והסביבה, ובו ביקש שיפתחו שעריהם בפני היהודים. כ-21 מוסדות נוצריים נענו למכתבו של הקרדינל, והצילו את חייהם של כ-220 יהודים, ואולי אף יותר.[2] כך החלה לפעול רשת ההצלה בפירנצה בחסות הכנסייה. רשת זו פעלה הודות לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי בין הקרדינל אליה דלה קוסטה, רב הקהילה, נתן קאסוטו ורפאל קנטוני. פעילי הרשת נהגו להחביא יהודים במנזרים ובכנסיות, ולעיתים אף בבתיהם הפרטיים.[3]

ביום שבת, ה-6 בנובמבר 1943, חיילי האס.אס הקיפו את בית הכנסת הגדול בפירנצה ואסרו את היהודים בתוכו. שלושה ימים לאחר מכן, עזבה רכבת הגירוש השנייה את איטליה. רכבת זו כללה לפחות 400 יהודים מפירנצה, סיינה ובולוניה והגיעה אל אושוויץ. איש מהיהודים ברכבת לא שרד. ידועים רק 85 שמות של יהודים אשר היו על הרכבת.[4]

בליל ה-27 בנובמבר 1943, בוצעו שלוש פשיטות אלימות על מקומות מסתור של יהודים. הפשיטה הגדולה ביותר הייתה במנזר הנשים הפרנציסקני דל פיאצה דל קרמין (Carmine). שלושים נשים יהודיות וילדיהם, רובם ממדינות זרות וערים אחרות באיטליה, שהסתתרו שם. אחת מהן, ואנדה אבנעים פצ'יפיצ'י, הייתה אשתו של הרב הראשי של גנואה, ריקרדו פצ'יפיצ'י, שהסתתרה בעיר. פצ'יפיצ'י עצמו חזר לגנואה ונאסר עוד קודם לכן. רק שתי נשים מתוך המנזר הצליחו לברוח ולהינצל. בפשיטה נוספת באותו הערב, תפס כוח של חיילים נאצים ופאשיסטים כ-20 גברים יהודים זרים שהסתתרו במוסד של הכנסייה. בפשיטה השלישית, על המנזר סנט ג'וזף, נתפסו מספר נשים יהודיות. כמה נשים הצליחו להתחמק משום שהתחפשו לנזירות.[5] למחרת התקיימה פגישה סודית של רשת ההצלה, שבה ביקשו חברי הרשת להעניק ליהודים מקומות מסתור חדשים, כסף, מזון ומסמכים מזויפים. איטלקי שהועסק על ידי פליט יהודי פולני אמיד, ששמו מרקו אישצ'יה (ischia) הלשין לאס.אס על קיום הפגישה וכתוצאה מכך, כל חברי הרשת נתפסו ב-28 בנובמבר 1943.[6]

ב-1 בדצמבר 1943, לאחר שכוחות האס.אס. החלו להקים מחנות מעצר, המשטרה האיטלקית החלה לבצע חיפושים בבתים של יהודים, לכדה את אלו שנשארו בבתיהם וחסמה את הגישה לבתים אלו. המעצרים בוצעו על ידי יחידות של המשטרה האיטלקית.

ב-30 בינואר 1944 נשלחה רכבת לאושוויץ ועליה כ-700 איש, 180 מהם ממחוז טוסקנה. מתוך 700 הנוסעים, 97 גברים ו-31 נשים בלבד עברו את הסלקציה באושוויץ. 13 גברים ו-8 נשים מתוכם שרדו את המלחמה, כאשר אנה קאסוטו, אשתו של הרב נתן קאסוטו, הייתה אחת מבין 8 הנשים ששרדו.[6]

פעילות אנשי הכנסייה ברשת ההצלהעריכה

המבצע להצלת היהודים הנרדפים נערך בחסות הקרדינל דלה קוסטה בשיתוף פעולה עם אנשי הכנסייה דון לטו קסיני, צ'יפריאנו ריקוטי, דון ג'וליו פאסיבני, דון ג'ובאני סימיוני, דון אנג'לו דלה טורה, ליאונדילדה פנקני, אם המנזר סנדרה בוסנלי, אמא בנדטה וספיניאני ואחרים.

הקרדינל דלה קוסטה יזם את פעולות ההצלה ועודד את אנשי הדת להשתתף בפעילויות מסוכנות להצלת חיים. הוא מילא תפקיד מכריע בארגון ובהפעלה של רשת ההצלה הנרחבת, גייס מצילים מקרב אנשי הכנסייה, כתב לראשי מנזרים ומנזרים שהפגינו אותם במקלט ליהודים, הקימו מקלט לפליטים בסמינר מינורי די מונטוגי (Minore di Montughi). הוא אף הסתיר יהודים נמלטים בארמונו לתקופות קצרות עד שנשלחו למקומות בטוחים. הישיבות של רשת ההצלה התקיימו כמעט תמיד במשרדי הארכיבישוף. פעולות ההצלה מומנו על ידי ארגון דלאסם. בנוסף כדי לסייע במימון הרשת הוחלט שהכספים יגיעו מהקהילה היהודית ומהכמורה באופן שווה, סכומי הכסף שהעבירה הכנסייה גברו בהדרגה. האנשים אשר פעלו כחלק מרשת ההצלה הקדישו את מלוא מרצם לסיוע והצלת היהודים.[7]

דו"ח שנכתב מיד לאחר המלחמה, מפי האב מנג'לו (Mengehello), תיאר את פעילותה של רשת ההצלה, והוסיף כי הארכיבישוף אסר להטביל יהודים בזמן המלחמה, גם אם הביעו את רצונם לעשות כן. ג'ורג'יו לה פירה תיאר את דלה קוסטה כ"כוח המניע של ההתחייבות של האהבה להציל כל כך הרבה אחים", והאב צ'יפריאנו ריקוטי כתב: "אני לא יודע על ערים אחרות, אבל בפירנצה הוקם ארגון הצלה אמיתי על ידי המשאלה של הקרדינל אליה".[7]

לאחר שנעצרו מרבית הפעילים היהודים של רשת ההצלה. מעתה והלאה, היו אלה אנשי הכנסייה אשר נשאו את מרבית האחריות להמשך פעילותה של רשת ההצלה, אף כי כמה מהכמרים נעצרו גם הם על ידי הגרמנים ואף עונו.[8]

פועלו של רב קהילת יהודי פירנצה, נתן קאסוטו, ברשת ההצלהעריכה

בשנת 1933 קיבל נתן קאסוטו תואר ברפואה ושירת לתקופה כרופא צבאי. לאחר מכן החל קריירה רפואית שכללה הוראה מחקר ופרקטיקה. הוא פרסם מספר מאמרים חשובים ב-1938 זכה במלגה ללמוד בניו יורק במוסד רוקפלר, אך בשל חוקי הגזע שחוקקו בשנה זו, המשטר הפשיסטי לא סיפק לו דרכון לנסיעה לניו יורק לקבלת המלגה שהייתה יכולה להציל את חייו.[9]

האיסור על הריגת חיות למטרות דתיות (איסור השחיטה הכשרה) גרם ליהודים שומרי מצוות לאכילת בשר, נתן קאסוטו קיבל פנייה מארגון סיוע יהודי לגבי האפשרות של אכילת מזון לא כשר לילדים שסובלים מבעיות בריאותיות. הוא חקר את הנושא והשיב שזה מותר אם יש סכנת חיים או סכנה בריאותית במידה ואין תחליף ראוי כמו כן הוסיף שכל מקרה צריך להיבדק על ידי רופא ופסיקה של רב. החובה לציית להוראות האנטישמיות השפיעו על חיי היום יום של הקהילות היהודיות אבל לא גרם ליהודים שומרי מצוות להפסיק לשמור.[10]

בעקבות חוקי הגזע, אסור היה לו ללמד או לעבוד כרופא מחוץ לקהילה היהודית, ולכן למד קאסוטו בנוסף לבית מדרש לרבנים, צעד שהיה לא שכיח ליהודי שהיה משולב בחברה האיטלקית ועבד כרופא. מאחר שלא היה יכול לקדם את הקריירה הרפואית שלו קיבל על עצמו תפקיד של סגן רב במילאנו. ב-1943 מונה לרב הראשי של פירנצה, ועבר חזרה לפירנצה עם אשתו אנה וילדיו. בעקבות שביתת הנשק ב-8 בספטמבר 1943 בין איטליה לבעלות הברית קאסוטו עודד את יהודי פירנצה לברוח ולהסתתר. אחותו חולדה קמפניינו העידה מאוחר יותר במשפט אייכמן ואמרה "אחי הלך מבית לבית להזהיר את היהודים ולעודד אותם להתחבא במנזרים ובכפרים קטנים תחת שמות בדויים". הוא עשה זאת עוד לפני שהנאצים החלו בפעולות אלימות כלפי היהודים, עוד לפני כניסת הגרמנים לאיטליה בתחילת ביצוע הפתרון הסופי האיטליה). מאות יהודים הקשיבו לעצתו וברחו, כך שבזמן שחבורות אלימות של בריונים ופושעים הגיעו לחפש יהודים בבתיהם, הם מצאו מעט מאוד יהודים.

הרב נתן קאסוטו הצליח להתחמק ממאסר בפשיטות שבוצעו בליל ה-27 בנובמבר 1943. אך נתפס למחרת היום. לו היה ממשיך להסתתר, היה ניצל, אך במקום להסתתר הוא בחר להשתתף בפגישה הסודית של רשת ההצלה, שפשטו עליה חיילי האס.אס. בעקבות ההלשנה.

מרקו אישצ'יה הצליח להציב מלכודת גם לאנה קאסוטו, שהסתתרה עם הוריה וילדיה במנזר קונבנטו דלה קלצה (Calza). הוא אמר לה שאם היא תגיע לפיאצה דלה סניורה היא תוכל לקבל מידע על בעלה, היא הגיעה לפגישה עם גיסה ועם רפאל קנטוני ושם חיכו להם הנאצים. במשך חודשיים הנאצים עינו אותם אבל היא הכחישה שהיא אשתו של נתן קאסוטו, כי היא רצתה להציל את הוריה וילדיה. בסופו של דבר בערב שבו קאסוטו נשלח מפירנצה היא גילתה את זהותה בתקווה שתשלח גם אחריו. שניהם נשלחו לכלא סאן ויטורה במילאנו. ב-30 בינואר 1944 הם נשלחו באותה הרכבת לאושוויץ יחד עם 700 איש, 180 מהם מטוסקנה. מתוך ה-700 רק 97 גברים ו-31 נשים עברו את הסלקציה, 13 גברים ו8 נשים שרדו את המלחמה, אנה קאסוטו הייתה אחת מבין 8 הנשים ששרדו.[6]

היא עבדה במחנה עבודה בבירקנאו עד אוקטובר 1944 ובמפעל תחמושת מאוקטובר ועד פברואר 1945 הועברה מספר מחנות. היא חלתה בטיפוס ונשלחה להסגר בטרזיינשטט, ושוחררה על ידי בעלות הברית ב-9 במאי 1945. היא ראתה את בעלה בפעם האחרונה בסלקציה באושוויץ, כאשר גם הוא עבר את הסלקציה ונשלח לאזור הגברים של המחנה. הוא עבד במחנה כרופא, ואף הצליח לקבל הודעה קצרה מאשתו, וכך למד שהיא עדיין בעודה בחיים. בינואר 1945 כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ, נתן קאסוטו נשלח בצעדת מוות של 70 קילומטר למחנה גרוס-רוזן. באמצע פברואר נרצח במחנה, אסיר שפגש אותו במחנה אמר לאחר המלחמה " היה לי הכבוד לזכות בחיבתו וחברותו של נתן קאסוטו, בזכותו היו לי שעות של שקט ושלווה באמצע הגיהנום".

לאחר שמסתור במנזר הפך מסוכן מדי הם הוסתרו במשפחות לא יהודיות נפרדות. הבן דניאל גר עם מריו ולינה סאנטריני, דויד אצל אציו ואנה קאלצי (calzi). ההורים של אנה, וילדיה שרדו את המלחמה, כמו פליטים יהודים איטלקים אחרים.[6]

עדויות על רשת ההצלה[8]עריכה

בתיק חסיד אומות העולם ביד ושם של האב צ'יפריאנו ריקוטי נמצאות מספר עדויות הנוגעות לפעולותיה של רשת ההצלה בפירנצה:

  • בעדותה מספרת הניצולה Lya Quitt על בריחתה בראשית ספטמבר 1943 מצרפת, בסיוע של אנשי צבא איטלקיים. המשפחה הגיעה עד פירנצה. היא מספרת שהם הובאו לביתו של הארכיבישוף של פירנצה ולנו שם בלילה. היא זוכרת שהיו שם עוד יהודים מוסתרים. למחרת כל היהודים המוסתרים הועברו למקומות מסתור קבועים במוסדות דת שונים, היא הועברה עם עוד כמה ילדים למנזר.
  • בדו"ח שנכתב ב-1945 מאת פעיל המחתרת היהודית Eugenio Artom הוא מספר על פעילות ועד ההצלה שפעל בפירנצה. בתקופה הראשונה הוא היה קשור רק באופן עקיף לפעילות ההצלה. אחד המעצרים של נובמבר 1943 בהם נתפסו רבים מפעילי הוועד, הוא הפך לפעיל יותר, על מנת לנסות לשקם את פעילות ההצלה. "פניתי אז לקרדינל הארכיבישוף ותחת הנחייתו ובסיועו הפעיל מונסיניור מנג'לו (Giacomo Mengehello), יד ימינו האצילי, הצלחתי לארגן ועד סיוע ליהודי פירנצה...לגבי המימון הוחלט שהכספים יגיעו מהקהילה היהודית ומהכמורה באופן שווה בשווה... למרות הקשיים... הצלחנו לגייס את הכספים ואף להעלות את סכום הסיוע בהדרגה. כבר במרס הגענו ל-200 ל' ובאפריל, לקראת פסח, הכפלנו את הסכום הודות לתרומת הסכום הנדרש באופן אישי על ידי הארכיבישוף סכומי הכסף שהכנסייה העבירה גברו בהדרגה".
  • בעדותה משנת 1972 מספרת מטילדה קסין ורדי: "הכרתי את האב צ'יפריאנו ריקוטי ב-23 בספטמבר 1943 הוא הוצג בפני על ידי בפרופסור ג'ורג'יו לה פירה אליו פניתי מטעם הקהילה היהודית של פירנצה כדי לבקש מקלט לפליטים היהודים שבאותם הימים הגיעו בהמונים לפירנצה מן הארצות השכנות. האב הצעיר הסכים להצעה ללא שמץ של היסוס ומיד החל ללוותני ממקום למקום וממנזר למנזר כדי להשתדל, בעזרת מכתב המלצה של הארכיבישוף של פירנצה, אליה דלה קוסטה, למצוא מחבוא במנזרים שבעיר ובסביבה… כך התחיל למעשה מבצע דרמטי ושיטתי של ליווי יומיומי של עשרות פליטים למקומות סתר ומחבוא במנזרים שונים נוסף לפעילות המפרכת לשם קיום מגע מתמיד בין הקהילה והפליטים לבין המנזרים השונים, היה האב צ'יפריאנו חבר בוועד המחתרתי לסיוע לפליטים. חברי בוועד היו: דון מנג'לו (מזכיר הארכיבישוף), הרב נתן קאסוטו ז"ל ומר רפאל קאנטוני, הנפש החיה לריכוז ואיסוף הכספים, והחתומה מטה. ועד זה, אשר ניהל פעילות מרבית ואינטנסיבית, היה מתכנס במקומות סתר שונים, בכנסיות, מזכירות הארכיבישוף, במנזר סן מארקו וכדומה".
  • בעדותה משנת 1995 מספרת מטילדה קסין "בעזרתם החשובה של פרופ' לה פירה ושל הארכיבישוף של פירנצה, הקרדינל אליה דלה קוסטה הקמנו את הוועד להצלה היהודי נוצרי… הישיבות של הוועד התקיימו כמעט תמיד במשרדי הארכיבישוף…".
  • בעדותו מספר האב צ'יפריאנו ריקוטי: "איני יודע לגבי ערים אחרות, אך בפירנצה הוקם ארגון הצלה של ממש, לפי רצון הארכיבישוף, קרדינל אליה דלה קוסטה. אני זוכר שנקראתי למשרדי הארכיבישוף, לכל המאוחר ב-20 בספטמבר 1943, והלכתי לשם בליווי אב המסדר שלי, האב ראפלה קאי (Raffaele Cai). הארכיבישוף שאל אותי בנוכחות מונסיניור מנגל'ו, אם אני חושב שאוכל להקדיש את עצמי לעזרה ליהודים, הוא נתן לי מכתב שנכתב על ידו, והציג אותי, כך שאוכל לפנות בסמכותיות רבה יותר למנזרים, שרבים מהם לולא המכתב אולי לא היו פותחים את שעריהם כדי למצוא סידור לכל המסכנים הרבים."
  • במכתב של לה פירה גיאורגיו נאמר: "להיכנס לפרטים הוא כמעט מעשה בלתי אפשרי, כה רחבה הייתה "אריגת אהבה" שעטפה בימים ההם את היהודים הפיורנטינים ולא רק הפיורנטינים - קורבנות הרדיפה ואחד מהאורגים היעילים והמנוסים היה האב צ'יפריאנו ריקוטי. הארכיבישוף דלה קוסטה היה ללא ספק הרוח החיה של "מפעל אהבה" זה לשם הצלת אחים כה רבים".
  • בדו"ח על פעילות ההצלה בפירנצה שככל הנראה נכתב על ידי מונסיניור מנגל'ו (giacomo mengehello) נכתב: "עם הסימנים הראשונים של הרדיפה האיומה נגד היהודים באיטליה, גם בפירנצה הוקם ועד הצלה שיסייע ככל הניתן להצלתם ולתמיכתם של הנרדפים. הקרדינל אליה דלה קוסטה החליט שמונסיניור מנגל'ו המזכיר שלו, יהיה חבר בוועד, לעתידו של הכומר לטו קזיני. הוועד לא נפגש במקום קבוע בגלל שפעילותו הייתה תמיד תחת ביקורת הוא התכנס באופן חשאי לגמרי במקומות שנבחרו ברגע האחרון, לעיתים קרובות במשרדי הארכיבישופות עצמה". עוד נכתב בדוח כי לפי ההנחיות של הארכיבישוף אסור היה להטביל יהודים שהביעו נכונות ורצון להתנצר בתקופת הרדיפות.
  • בספר זיכרונות כותב הכומר לטו קזיני "וכך ארגוני סעד ודת רבים הציעו את עזרתם. למיטב ידיעתי בכך הצטיינה הכנסייה בפירנצה, בהנהגתו של המנהיג הבלתי נשכח והאמיץ הקרדינל אליה דלה קוסטה. אכן, זה היה הוא בעצמו אשר ערב אחד באוקטובר 1943 הזמין אותי בשיחת טלפון למעונו. אחרי שהסביר לי את מצבם הטרגי של היהודים הזרים, ובגלל שמסיבות ברורות הוא בעצמו לא יכול היה לעשות את העבודה, הוא שאל אותי האם אסכים להעמיד את עצמי לרשות ועד שהוקם במטרה למצוא מקומות מסתור, מזון, תעודות זהות - כמובן מזויפות וכל מה שיהיה נחוץ להצלת הנרדפים. הוא לא הסתיר מפני את הסכנה לה אהיה חשוף הסכמתי מיד בהתלהבות רבה, למרות הסכנה, בגלל שהמטרה הייתה כל כך חשובה. למחרת בבוקר, במעון הארכיבישוף, במזכיר המיוחד שלו, מונסיניור מנגל'ו הציג בפני את חברי הוועד המעטים: הרב קאסוטו, האדון ציגלר, אדון קלברג, האחיות לבית לסקר, הגברת מטילדה קאסין, האדון קאנטוני והאדון באואר".
  • בעדות של מונסיניור אנריקו ברטולטי (Enrico Bartoletti) מסופר שוב על כך שהמועמד הקים רשת הצלה למען היהודים הנרדפים ובהוראת המעמד הפך סמינרו מינור די (seminaro minore di) למקום קליטה ומיון של הפליטים היהודים.
  • בעדות של הנזירה אסתר בוסנלי (Ester Busneli) היא מספרת: "בחודש ספטמבר הוד קדושתו הקרדינל אליה דלה קוסטה ביקש מהבית שלנו לארח בהסתר את היהודים, קרבנות הרדיפה הגרמנית. קיווינו שבמנזרים יהיו יותר בטוחים. אם המסדר הסכימה בשמחה ובאולם המרכזי הוכנסו מאותו הרגע חמישים נשים.:
  • אחד המנזרים שהפכו למקום מסתור לכחמישים נשים וילדיהן היה מנזר האחיות המיסיונריות של מריה, המנוהלת על ידי האם סנדרה בוסנלי ועוזרתה, האם בנדטה וספיניאני. ב-26 בנובמבר 1943 פרצו חיילים גרמנים למנזר ועצרו את כל הנשים, למעט אשה אחת שהצליחה להסתתר. הקרבנות נלקחו לוורונה, וב- 6 בדצמבר גורשו לאושוויץ. כך אמרה האם: "בספטמבר ביקשה אלינה דלה קוסטה, כבודו, את ביתנו לארח בחשאי יהודים, שנפלו קורבן לרדיפות הגרמנים, וקיווינו שיהיו בטוחים יותר בבתי הדת, והמנזר הכללי של הסדר שלנו נתן לה בשמחה, ומיד הובאו חמישים נשים לאולם הראשי ".

חברים מרשת ההצלה שהוכרו כחסידי אומות העולם[3]עריכה

ב-10 בדצמבר 1972 הכיר יד ושם באב צ'יפריאנו ריקוטי (Cipriano Ricotti) כחסיד אומות העולם.

ב-13 בדצמבר 1994 הכיר יד ושם באמהות המנזרים מרטה פולצ'ה (Folcia, Marta) ובנדטה וספיניני (Vespignani, Benedetta) כחסידות אומות העולם.

ב-31 ביולי 1995 הכיר יד ושם באם המנזר סנדרה בוסנלי (Sandra Busnelli) כחסידת אומות העולם.

ב-29 בפברואר 2012 הכיר יד ושם בארכיבישוף אליה דלה קוסטה כחסיד אומות העולם.

ב-23 בספטמבר 2013 הכיר יד ושם בג'ינו ברטלי חסיד אומות העולם.

ראו גםעריכה


לקריאה נוספתעריכה

  • De Felice, Renzo. The Jews in Fascist Italy: A History. New York: Enigma Books, 2001.
  • Sarfatti, Michele. The Jews in Mussolini's Italy: From Equality to Persecution. George L. Mosse series in modern European cultural and intellectual history. Madison: University of Wisconsin Press, 2006.
  • Steinberg, Jonathan. All or Nothing: The Axis and the Holocaust, 1941-1943. London: Routledge, 1990.
  • Stille, Alexander. Benevolence and Betrayal: Five Italian Jewish Families Under Fascism. New York: Summit Books, 1991.
  • Zuccotti, Susan. The Italians and the Holocaust: Persecution, Rescue, and Survival. New York: Basic Books, 1987.
  • איימי הרמון, מחול ואפר, הוצאת אהבות, 2017.
  • חולדה קמפניינו, לדור אשר לא ידע.
  • אוגוסטו סגרה (עורך), ספר זיכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו.
  • שושנה עברון ודוד קאסוטו, מבט לקהילה שנסתרה מן העין.
  • שושנה עברון, ילדים קטנים לא שואלים שאלות , הוצאת עברון, 2006.
  • אבא קובנר, מגילות העדות, מוסד ביאליק.
  • רוני ויינשטיין (עורך), איטליה, הוצאת מכון בן צבי. 2012.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ United States Holocaust Memorial Museum, www.ushmm.org (באנגלית)
  2. ^ Zuccotti, Susan, The Italians and the Holocaust : persecution, rescue, and survival, London : P. Halban, 1987, עמ' 211
  3. ^ 1 2 רשת ההצלה בפירנצה | בחסות הצלב | נושאים ותופעות | מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, www.yadvashem.org
  4. ^ Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust : persecution, rescue, and survival, New York : Basic Books, c1987, עמ' 158
  5. ^ Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust : persecution, rescue, and survival, New York : Basic Books, 1987c, עמ' 159
  6. ^ 1 2 3 4 Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust : persecution, rescue, and survival, New York : Basic Books, 1987c, עמ' 160-161
  7. ^ 1 2 יד ושם הכיר בקרדינל אליה אנג'לו דלה קוסטה הארכיבישוף של פירנצה כחסיד אומות העולם | www.yadvashem.org, www.yadvashem.org (בעברית)
  8. ^ 1 2 תיק חסיד אומות העולם של האב צ'יפריאנו ריקוטי
  9. ^ Susan Zuccotti, The Italians and the Holocaust : persecution, rescue, and survival, New York : Basic Books, 1987c, עמ' 157
  10. ^ Sarfatti Michele, The Jews in Mussolini's Italy : from equality to persecution, Madison, Wis : University of Wisconsin Press, c2006, עמ' 171