שואת יהודי איטליה

שואת יהודי איטליה כללה רדיפה, גירוש ורצח של אלפים מיהודי איטליה, והיא התרחשה בשני שלבים. בשלב ראשון, שהתרחש מחקיקת חוקי הגזע באמצע שנת 1938 ועד להקמתה של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית בספטמבר 1943, סבלו יהודי איטליה, מושבותיה ושטחי החסות שלה מרדיפות ומאפליה; עם זאת, בשלב זה נמנעו האיטלקים מרצח יהודים או מהסגרתם לידי הגרמנים, הן באיטליה והן במדינות שנכבשו על ידם. בשלב השני, מספטמבר 1943 ועד לכניעת הגרמנים והאיטלקים ב-1945, קידמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהייתה ממשלת בובות בחסות הנאצים, רצח שיטתי של יהודים במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי".

בשואה באיטליה נרצחו 7,680 יהודים מתוך 44,500 יהודים שחיו במדינה לפני מלחמת העולם השנייה. שהם כ-17% מהאוכלוסייה המקורית, כך שאחוז היהודים האיטלקים שניצלו בשואה גבוה יחסית לרוב מדינות אירופה. לפי הערכות אחרות נרצחו כ-7,900 יהודים.

מחקיקת חוקי הגזע ועד הקמתה של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

ההצהרה אודות הגזע (באיטלקית: Dichiarazione sulla razza) הגדירה את כוונות המפלגה הפשיסטית באיטליה ביחסה ליהודים. ב-15 ביולי 1938 פרסמו עיתוני איטליה בכותרות הראשיות על החלטת המפלגה הפשיסטית לנקוט בצעדים לשמירת טוהר הגזע האיטלקי.

ב-26 באוקטובר 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע אשר כונתה "דף הנחיות" (באיטלקית" Foglio d'ordine). בהקדמה להנחיות נכתב כי

"לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:

• אסורים נישואים עם בני גזע חם ושם ולא אריים.
• נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות - אזרחים וחיילים - לבוא בברית נישואים עם נשים מכל גזע שהוא.
• נישואים של איטלקים או איטלקיות עם זרים - מכל גזע שהוא - חייבים באישור משרד הפנים.
• יש לאכוף הוראות אלה, לשמירת כבוד הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה."

פרק מיוחד ב"דף הנחיות" דן ביהודים. נאסרה כניסה של יהודים ממדינות חוץ. יוצאים מהכלל היו בני 65 ומעלה ויהודים שנישאו לאיטלקים עד 1 באוקטובר 1916.

באוגוסט 1938 נערך מפקד בקרב יהודי איטליה על מנת לקבוע על מי יחולו חוקי הגזע. במפקד נכללו אנשים שלפחות אחד ההורים שלהם היה יהודי או יהודי לשעבר. מספר הנפקדים היה 58,412.

הוראות אלה היו בסיס לחקיקה מלכותית מ-17 בנובמבר 1938. חוקי הגזע התבססו על ההנחה כי על "הגזע האיטלקי החדש" להיבדל מהגזע היהודי. סעיף 9 נחשב לגרוע מכולם וקבע כי היהודים אינם נמנים עם הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה.

מלבד העובדה שהיהודים נאלצו להפרד ממקומות עבודתם ומרכושם, אם היה מסדר גודל מסוים ומעלה, רושם חזק הותירו חוקי הגזע על הילדים, הנוער והצעירים. בבת אחת, "הדור הצעיר" נדרש לצאת ממוסדות הלימוד, לא להיכנס לספריות ציבוריות ולנתק מגע עם החברים שאיתם הוא גדל - בחלק מן המקרים, ללא מורת רוח מצד חבריהם הלא-יהודים והציבור האיטלקי. בערים, עם הקהילות הגדולות יחסית, הוקמו בתי ספר על יסודיים. אבל בעשרות הקהילות הקטנות נאלצו משפחות לעזוב את מקומות היישוב שלהן ולעבור לערים הגדולות או להשאיר את ילדיהן בבית ללא בית ספר. עם זאת, במקומות רבים היו הפרות שקטות של חוקי הגזע, ולא תמיד הם נאכפו בקפידה.

פרוץ מלחמת העולם השנייה

פרוץ מלחמת העולם השנייה המלחמה ב-1939 והצטרפות איטליה לצידם של הגרמנים, לא הביאו בתחילה לשינויים משמעותיים במעמדם החוקי של יהודי איטליה. כבר ב-1938 משטרו הפשיסטי של מוסוליני הטיל על היהודים הגבלות וחוקקו חוקי גזע, אך לא הייתה פגיעה פיזית רחבת היקף ביהודים. ערב כניסתה של איטליה למלחמה ביוני 1940, הוחל במאסרים נרחבים ללא משפט של פליטים יהודים ששהו באיטליה, והיו ללא אזרחות איטלקית, וכן של יהודים איטלקים שנחשדו כמתנגדים לשלטון. זמן מה לאחר מכן, אותם יהודים נשלחו למחנות עונשין, אשר נכון לספטמבר 1940 כבר מנו 15 במספר. מספרם של המחנות הגיע לשיא של כ-40 מחנות בכל רחבי איטליה, בעיקר בדרומה.

כל עוד הייתה איטליה בגדר מדינה גרורה של גרמניה, נמנע היטלר מלדרוש את גירוש היהודים והשמדתם, ומוסוליני, על אף שהחיל עוד ב-10 ביוני 1940 את חוקי הגזע, סירב לגרש את אזרחיו היהודים, בין היתר על מנת להפגין את עצמאותו כלפי גרמניה.

ב-6 במאי 1942 הודיע משרד הפנים האיטלקי כי כל האזרחים האיטלקים השייכים לגזע היהודי חייבים להתייצב לעבודת חובה, אך בפועל עקב קשיים טכניים רק מיעוט מהאוכלוסייה היהודית נשלח לעבודות במפעלים תעשייתיים, בחקלאות, בסלילת כבישים וכדומה.

הפתרון הסופי באיטליה

שלט זיכרון לזכר "היודנאקציון" ברומא (איסוף יהודי רומא לשם גירושם אל מחנה ההשמדה בבירקנאו, שנערך בגטו רומא ב-16 באוקטובר 1943)

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה, החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, ממשלת בובות שהקים בניטו מוסוליני בחסות הנאצים בצפון איטליה (ובכלל זה, בתחילת קיומה, גם ברומא), והתקיימה מ-23 בספטמבר 1943 ל-25 באפריל 1945.

הפלת המשטר הפשיסטי באיטליה ב-25 ביולי 1943 וכניעת איטליה בפני בעלות הברית בספטמבר של אותה שנה, הביאו לפלישת גרמניה לאיטליה ולאחר שבועות אחדים חולקה איטליה לאזור בשליטה גרמנית בצפונה ובמרכזה, בעוד בעלות הברית החזיקו ביתר שטחי המדינה. האזור שנכבש על יד הגרמנים היה זה שמסוכן ליהודים, שכן בו יכלו הגרמנים ליישם עתה את הפתרון הסופי, בעוד שיהודים שהתגוררו או שהוחזקו במחנות מעצר בדרומה של איטליה, שוחררו על ידי בעלות הברית.

משהפכה איטליה למדינה כבושה, ובה שולטת ממשלת בובות, החלו הגרמנים ברדיפה, גירוש והשמדה. השלב הראשון בביצוע הפתרון הסופי באיטליה, החל מיד עם פלישת הגרמנים בספטמבר 1943. בוועידת ואנזה שהתכנסה בברלין ב-20 בינואר 1942, הופיעו 58,000 יהודי איטליה ברשימת היהודים שעתידים להיות מושמדים במסגרת הפתרון הסופי. במספר זה נכללו גם יהודים באזורים שהיו בשליטת האיטלקים מחוץ לאיטליה.

עוד טרם הכיבוש הגרמני ב-1943, היו נציגים גרמנים שפעלו באיטליה. בשנת 1939, הרברט קאפלר איש משטרת הביטחון (SD), כ"נספח המשטרתי" של השגרירות הגרמנית ברומא. בתחילת יוני 1940, מונה קרל וולף למפקד המיועד של שירות הביטחון והמשטרה באיטליה. לאחר הכיבוש, שלח הימלר לרומא את וולף ומינה אותו לראש הממשל הצבאי בצפון איטליה. כך, העמידו הגרמנים קצין בכיר באס.אס. כשליט על צפון איטליה, שבו רוכזו מרבית יהודי איטליה, למעט רומא.

וולף קבע את מטהו בורונה, ותוך זמן קצר הוקמו בכל המחוזות הכבושים באיטליה שלוחות של שירות הביטחון הגרמני. במקביל, נשלחו לאיטליה ארסטר ותיאודור דנקר, שני קצינים מנוסים ביותר לביצוע מלאכת שילוח היהודים להשמדה. דנקר, אחד הקצינים המנוסים ביותר של המחלקה היהודית (Referat IV B4) במשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), שבראשה עמד אדולף אייכמן. מחלקה זו הייתה אחראית על ביצוע מדיניות הפתרון הסופי באיטליה. דנקר, אשר פיקד עד ספטמבר 1942 על מבצע חיסול יהודי צרפת, וארסטר, שמונה למפקד הגסטפו באיטליה, שהיה ממפקדי הס"ד בהולנד והיה שם אחראי לארגון השילוחים להשמדה. הם הגיעו לאיטליה עם קבוצת עוזרים, והחלו מיד בארגון מעצרם של היהודים בכל הקהילות הגדולות באיטליה. כל זאת בהתאם ליישום הפתרון הסופי בכל אירופה ככלל ובאיטליה בפרט. מינואר 1944 החליף פרידריך בוסהאמר (גר') את דנקר כאחראי על שילוח היהודים להשמדה, לאחר שדנקר נשלח להונגריה.

בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני ב-1943, שרר תוהו ובוהו. כוחות גרמניים, בסיוע כוחות המיליציה הפאשיסטית השתוללו ברחובות. אך עד מהרה החלו כוחות אס.אס. בפעולות מתוכננות של איסוף יהודים בערי איטליה ושליחתם למחנות ריכוז והשמדה. שיתוף הפעולה בין הצבא הגרמני, האס.אס והארגונים הפאשיסטים שימש רקע ובסיס לכל הפעולות שבוצעו נגד היהודים.

באוקטובר החלו אקציות בערי איטליה. הפעולה היזומה הראשונה נגד היהודים בוצעה נגד יהדות רומא ב-16 באוקטובר 1943. הגסטפו שלח 1,007 מהם ברכבות למחנה הריכוז אושוויץ. אקציות דומות נערכו בטריאסטיה (19 באוקטובר), ג'נובה (3 בנובמבר), פירנצה (6 בנובמבר), מילאנו (8 בנובמבר), ונציה (9 בנובמבר), פרארה (14 בנובמבר) ועוד. היהודים שנתפסו רוכזו תחילה בבתי כלא מקומיים ולאחר מכן הועברו למחנות ריכוז ומעבר, לרוב בפוסולי. משם נשלחו להשמדה, לרוב לאושוויץ. רשימות היהודים, שלפיהם איתרו הנאצים את היהודים בערים השונות, הופקו על ידי המשרדים האיטלקיים, תוך שיתוף פעולה של המשטרה האיטלקית עם הגסטאפו.

ב-14 בנובמבר 1943, אישרה המפלגה הפאשיסטית הרפלובליקנית החדשה את ה"מנשר הסדור" (Manifesto Programmatico), שקבע כי "המשתייכים לגזע היהודי הם זרים, והם שייכים לאומה אויבת".

הסיבות להחלטה הזאת קשורות ברצונה של הממשלה האיטלקית להוכיח צורה כלשהי של עצמאות. הממשלה האיטלקית, שלא היה בידה את הסמכות הצבאית והפוליטית, יכלה לתמרן רק בתחום מדיניות הפנים, הניהול והבירוקרטיה. בנוסף קידמה את ההזדמנות להרחיב את סמכותה החוקית. לאחר חודשיים שהניחה את שאלת הטיפול ביהודים לאנשי האס.אס, החליטה לאמץ מדיניות אנטי-יהודית משלה, במקביל ליישומה של המדיניות הנאצית כלפי יהודי איטליה. מספטמבר ועד פרסום ההוראה, היו היהודים נתונים לגמרי לחסדיהם של הגרמנים ולמדיניות המעצרים והגירושים שלהם.

ב-30 בנובמבר 1943 פרסם שר הפנים של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, גואידו בופאריני גואידי (איט'), את "צו המשטרה מספר 5", לכל ראשי המחוזות לביצוע מיידי. בצו נכתב ש:

1. כל היהודים, המתגוררים בשטח האיטלקי גם אם הם מיוחסים ופטורים ממגבלות החוקים האנטי - יהודיים, תהא לאומיותם אשר תהא, יהיו חייבים להישלח למחנות ריכוז מיוחדים. כל רכושם, דניידי ודלא ניידי, יעוקל מיד במטרה להחרימו לטובת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית שתייעד אותו לצרכיהם של קורבנות התקפות האוויר של האויב.
2. כל מי שנולד מנישואי תערובת, והוכר כמשתייך לגזע הארי, יהיה חייב על פי חוקי הגזע התקפים, להיות נתון להשגחה מיוחדת של יחידות המשטרה.
3. יש לרכז את היהודים במחנות ריכוז מחוזיים, בשעה שהם ממתינים לריכוזם במחנות ריכוז מיוחדים ומצוידים כראוי.

הצו החדש הורה על מעצרם של כל היהודים, ריכוזם במחנות ריכוז מקומיים קטנים ומותאמים, עד שיוקם מחנה לאומי גדול - פוסולי, ומיד לאחר מכן גם את הקפאת כל רכושם. הצו הגדיל את הסכנה שהיו נתונים בה היהודים באיטליה. היהודים שהסתתרו מפני הגרמנים באזורי הכפר או בערים קטנות, לא היו יכולים עוד להתחמק מעיניה של המשטרה האיטלקית. לאחר פרסום הצווים נערך מצוד אחר היהודים, בו השתתפו פקידיה ושוטריה של הרפובליקה הפשיסטית. מכאן ואילך, חיפשו ועצרו את היהודים בכל מקום: בבתיהם, ברחוב, ברכבות, בזמן ניסיונות בריחה לשווייץ או לשטחים בשליטת בעלות הברית, ועוד. לאחר שנתפסו על ידי המשטרה הובאו היהודים לבתי סוהר מרכזיים, ומשם הועברו למחנה עיקרי, מחנה הריכוז פוסולי שבקארפי, מדרום לנהר הפו, ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena) שבצפון איטליה. מחנה פוסולי שימש את הגרמנים כמאגר נוח למכסות הגירושים למחנות ריכוז והשמדה מצפון לאיטליה. אלה שלא הגיעו מרצונם לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית, שהחזיקה רשימה של היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות על פי החוק. רבים מן היהודים הצליחו להימלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווייצרי. בראשית שנת 1944 הושלמה לכידתם של יהודי איטליה, אשר רוכזו במחנות ריכוז ונשלחו להשמדה.

במרץ 1944, הרפובליקה מינתה "מפקח כללי על הגזע" (Ispettore Generale per la razza), עיתונאי אנטישמי קנאי בשם ג'ובאני פרציוזי (Preziosi) שפרסם בעבר מאמרי שטנה כנגד היהודים, והיה אחראי להפצת הפרוטוקולים של זקני ציון באיטליה. פרציוזי, שנפגש עם היטלר ועם יוליוס שטרייכר, הטיף לגירושם של כל היהודים מאיטליה, ופעל לשם כך.

מחנה הריכוז פוסולי (צולם ב-2008)

הריכוז במחנות מיוחדים היה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות ה-40, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים, המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושבי המחנה למחנה ההשמדה אושוויץ.

בעקבות התקרבות כוחות בעלות הברית לפוסולי באוגוסט 1944, והפחד של הגרמנים מפני התקפות של הפרטיזנים האיטלקים, שהיו באזור, החליטו הגרמנים להקים מחנה חדש בבולצאנו, הקרובה יותר לגבול עם אוסטריה. מרבית האסירים, וכן הסגל הפיקודי של מחנה פוסולי, הועברו בבהילות למחנה הריכוז בולצאנו.

מספר זיכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'וטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה מצאו את מותם מידי הגורמים הבאים:

• 35.49% - עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
• 4.44% - גרמנים ואיטלקים.
• 35.49% - גרמנים.
• 32.99% - לא ידוע.

המבצעים העיקריים היו בגטו בוונציה שם נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש ומיהדות רומא יותר מ-2,000 איש.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה 7,900.‏ על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ושילוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו.

השואה בקהילות יהודיות באיטליה

יהדות רומא

בית הכנסת הגדול ברומא

יהדות רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה. במפקד המיוחד ליהודים שנערך ב-22 באוגוסט 1938 נמנו ברומא 12,799 'בני הגזע היהודי'. כעבור חמש שנים, בעת הדחתו של בניטו מוסוליני, עדיין התגוררו בעיר כ-12,000 יהודים, למרות החוקים שחוקק נגדם המשטר הפשיסטי. יהודי רומא חששו פחות לגורלם ורובם החליטו לא לנטוש את בתיהם. הם סברו כי היות העיר משכן הוותיקן תגן עליהם.

ב-26 בספטמבר סירב הפלדמרשל אלברט קסלרינג, מפקד הצבא הגרמני באיטליה, לאשר את הפעולה המתוכננת נגד היהודים מתוך חשש לסיבוך עם האוכלוסייה והוותיקן. ראש הגסטפו ברומא, אוברשטורמבנפירר הרברט קפלר החליט לפעול בעצמו, ודרש מיהודי רומא כופר של 50 קילוגרם זהב תוך 36 שעות. כופר זה הובא לגסטפו ב-28 בספטמבר, אולם כבר למחרת היום, ב-29 בספטמבר החרים ה-אס.אס. את תיקי השמות והכתובות של היהודים מבית הכנסת הגדול.

באוקטובר 1943 שלח אדולף אייכמן את תיאודור דנקר, שמילא קודם לכן תפקיד מרכזי במדיניות ההשמדה בפריז ובסופיה, בראשות סגל של 44 אנשי אס אס, עם הוראה שהסמיכה אותו לגרש את יהודי רומא. הקונסול הגרמני פרידריך מלהאוזן, שהיה אז הממונה על שגרירות גרמניה ברומא, ביקש, לשווא, את התערבות הוותיקן ומשרד החוץ הגרמני.

בשבת, 16 באוקטובר 1943, בחג הסוכות החל ה-'Judenrazzia' - המתקפה על היהודים. יחידות ביטחון מיוחדות מגרמניה חילקו את רומא לעשרים וששה אזורים ולפי כתובות ידועות מראש אספו את היהודים לכלא. ה"היודנאקציון" הסתכמה ב-1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו בני נישואי תערובת. ממסמכים שפורסמו לאחר המלחמה, הסתבר כי ביומיים שיהודי רומא היו במאסר לקראת משלוחם, ראשי הכמורה פעלו בצורה מינורית לביטול הגזירה. אחד מראשי הכמורה נפגש עם המושל הגרמני של רומא והעלה את הנושא רק בדרך של רמז. לבסוף נשלחו 1,007 יהודים אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת.

קפלר הודיע למפקד האס-אס באיטליה, אוברגרופנפירר קרל וולף, שלא שיתף את המשטרה האיטלקית בגלל חוסר אמינותה, וכי האוכלוסייה האיטלקית הפריעה למעצרים ואף עזרה באופן פעיל ליהודים. הימלר ועוזריו לא היו מרוצים מכך שעל כול יהודי שנתפס ברומא נמלטו 11. בינואר 1944 החליף את קפלר שטורמבנפירר פרידריך רוברט בוסהמר, המומחה לענייני איטליה ביחידתו של אייכמן. ב'רציות' שנערכו אחר-כך נתפסו עוד 1,084 יהודים בידי הגרמנים ושותפיהם האיטלקים. הדבר כלל שילוח יהודים למחנות ההשמדה, וכן רצח 75 יהודים בטבח בפוסה ארדיאטינה (Fosse Ardeatine). ב-25 במרץ 1944 נרצחו במחצבות 335 אזרחים, נוצרים ויהודים, כפעולת תגמול על הריגת חיילים גרמניים על ידי הפרטיזנים האיטלקים. במקום בו קבורים הנרצחים נבנה אתר זיכרון בחסות רשת המוזיאונים של הצבא האיטלקי.

הכנסייה הקתולית, תוך כדי הסכמה חשאית של הוותיקן, העניקה מקלט ליהודים במנזרים הרבים אשר ברומא. מספרם נאמד ב-4,700. פיוס השנים עשר חש ששלטון הגרמנים עומד להגיע לקיצו. בעלות הברית נחתו בסלרנו, דרומית מנאפולי, בספטמבר 1943.

ב-4 ביוני 1944, אחרי תשעה חודשים של רדיפות והשמדה, נתפסה רומא בידי הארמייה החמישית של צבא ארצות-הברית, והיהודים הנמלטים יצאו ממקומות מחבואם. מיהודי רומא נספו בשנות השואה יותר מאלפיים נפש. שמותיהם מצוינים על קיר בית הכנסת הגדול של רומא.

יהדות מילאנו

לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות מילאנו בכניסה לבית הכנסת במילאנו

לוח זיכרון לנספים בשואה מיהדות פירנצה בכניסה לבית הכנסת הגדול של פירנצה

החצר ועקבות המבנה בו שכן הכבשן בריזיירה די סן סאבה

יהדות מילאנו, שקמה רשמית ב-1866, היא הקהילה היהודית הצעירה ביותר באיטליה. מילאנו היא עיר התעשייתית וצומת תחבורה חשוב בצפון איטליה, הייתה מוקד להפצצות בעלות הברית משנת 1942. חלק מתושבי העיר ברחו לכפרי הסביבה. וכך ב-1 בדצמבר 1943 גם חלק מיהדות מילאנו לא היו בבתיהם שבעיר. במצוד אחרי היהודים נתפסו חלק מהם ומ-2,000 יהודי העיר נעצרו פחות מאלף. ולאחר מיון כנדרש על ידי הכנסייה הקתולית לבירור דתם של הנתפסים בני "הגזע היהודי", נשלחו להשמדה 877 יהודים.

יהדות טוסקנה

יהדות פירנצה קמה במאה ה-15. הקהילה ספגה מכה קשה עם פיטורי היהודים מהאוניברסיטאות. ספרו הביוגרפי של הסופר פאולו צ'אמפי, אשר פורסם בשנת 2006,"שם אחד" מתאר את התלאות, הרגשות וגורלם המר של יהודי איטליה בימי השואה. הספר מספר על אנריקה קלברזי, חוקרת ומרצה מצטיינת לביולוגיה באוניברסיטאות פיזה ובפירנצה, שסולקה מעבודתה משום יהדותה. היא סירבה להסתתר בימי ציד היהודים על ידי המשטרה הפשיסטית והס.ס., נאסרה בביתה, נכלאה בבית הסוהר לנשים "מורטה" והרעילה את עצמה כדי לא להישלח לאושוויץ.

הצבא הגרמני הגיע לפירנצה ושהה בה, ואף החרים את בית הכנסת הגדול לשימושו, אך היא לא נכללה בתחומי שלטון ממשלת סאלו. יהודי פירנצה חוו תקופה קשה של השפלות והורעו מאוד תנאי חייהם, אולם רובם לא נשלחו להשמדה כיהודי צפון איטליה. מתוך יהודי פירנצה נשלחו למחנות כ-250 איש. רוב המשולחים נספו, ביניהם רב הקהילה נתן קאסוטו. בית הכנסת הראשון של פירנצה, שנבנה במאה ה-15, פוצץ על ידי הגרמנים ב-5 באוגוסט 1944. הוא ניזוק קשה כאשר הצבא הגרמני פיצץ בניינים ממערב ל"פונטה וקיו" במטרה להקשות על בעלות הברית לכבוש את פירנצה בשלהי מלחמת העולם השנייה. שער הכניסה לבית הכנסת שוקם והוצב במקום שלט הנצחה.

רב הקהילה ד"ר נתן קאסוטו ארגן את רשת ההצלה בפירנצה, שפעלה עם אנשי הכנסייה, ובראשם הקרדינל אליה דלה קוסטה, להצלת יהודי פירנצה. ראשי רשת ההצלה פתחו בפני היהודים את המנזרים וחלק מיהודי העיר מצאו מסתורין במקומות אלה.

ערכים מורחבים – פעילות רשת ההצלה בפירנצה בזמן השואה

הפרנס ג'וזפה פארדו רוקס (Giuseppe Pardo Roques), מיהדות פיזה, בהיותו אישיות מוכרת בעיר ובעל אמצעים הרשה לעצמו להתעלם מהצו המורה להגיע לתחנת המשטרה. גם כאשר אנשי האס אס חיפשו יהודים ברחובות פיזה הוא נשאר בביתו. ב-1 באוגוסט 1944, חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני בידי בעלות הברית, הגיעו החיילים לביתו ורצחו אותו, שישה זקנים אשר היו עמו ומשרתת נוצרייה.

מקרב יהדות ליבורנו נשלחו 90 יהודים למחנות השמדה, אחרים נרצחו בהרים הסובבים את העיר על ידי חיילי הוורמאכט שהיו פעילים בסביבה. בתום השואה נותרו בליבורנו כ-1,000 יהודים. בית הכנסת של ליבורנו, אשר נפתח ב-1962, נבנה על המגרש שבו עמד בית הכנסת המפואר של העיר שנהרס במלחמת העולם השנייה.

יהדות פיימונטה

בית הכנסת בטורינו

ערכים מורחבים – שואת יהדות טורינו

היהודים הראשונים הגיעו למחוז פיימונטה במאה ה-14 מצרפת ומספרד. טורינו היא העיר הרביעית בגודלה באיטליה. בעת מפקד היהודים באיטליה בשנת 1938 מנתה יהדות טורינו כ-6,000 יהודים. לאחר פרסום חוקי הגזע באיטליה ב-1938, פיתחו רוב יהודי פיימונטה עמדה אנטי-פאשיסטית חזקה. בתקופה זו היו בטורינו רק כ-4,060 יהודים. מספרם של היהודים ירד, הן בשל עזיבתם של פליטים יהודים זרים רבים והן מחמת הגירתם של יהודים איטלקים.

יהודי טורינו סבלו מגילויי אנטישמיות רבים, שרק הלכו והחריפו. גרפיטי אנטישמי החל להופיע על קירות בעיר, במיוחד בקרבת בית הכנסת של טורינו. בליל 14 באוקטובר 1941, היה ניסיון שלא צלח, להצית את בית הכנסת. בשלושת הימים שלאחר המקרה, החלו להופיע פוסטרים ומודעות ברחבי העיר שקראו לרצוח יהודים, ועליו הופיעו רשימת שמות של יהודים מקומיים וכתובותיהם. אך על פי דברים שכתב הפרטיזן היהודי אמנואלה הרטום ביומנו, כתובות אלה כלל לא היו מדויקות, וסוכנים גרמנים הם אלה שביצעו את הפעולות. משפחות יהודיות רבות נאלצו לעזוב את בתיהם בין השנים 1941 ל-1943, והן עברו להתגורר באזורים כפריים או בהרים עד לשחרור צפון איטליה בסוף אפריל 1945.

בתחילת אוקטובר 1943, פרצו כוחות פאשיסטיים לספרייה של הקהילה היהודית, לקחו את כל הספרים, ושרפו אותם בשריפות ענק בפיאצה קרלינה. בעקבות האירוע, מרבית יהודי טורינו ברחו באופן מיידי מהעיר או מצאו מקומות מסתור. כך, מרבית יהדות טורינו ניצלה מהגורל של קהילות יהודיות אחרות באיטליה. כאשר החלו מבצעי הנאצים להשמדת יהודי איטליה, עם המבצע לאיסוף יהודי רומא להשמדה ב-16 באוקטובר, לא יכול היה להתקיים מבצע דומה בטורינו באותו ההיקף, משום שלא היו בבתיהם. איסוף היהודים התבצע בעזרת המשטרה האיטלקית, על פי כתובות היהודים במפקד האוכלוסין משנת 1938, שעודכנו במחציתה של 1943. פקידי הממשל של רפובליקת סאלו המריצו את עובדיהם ואת תחנות המשטרה לפעול בחריצות מרבית לאיסוף וגירוש יהודים. כאשר ביצעו הכוחות הגרמניים חיפושים בבתי היהודים, הם מצאו רק שתי נשים מבוגרות בביתן. בנוסף, הכוחות הנאצים החרימו רכוש יהודי, ובניינים של הקהילה היהודית הושחתו ונבזזו.

יהודים שעדיין נמצאו בעיר שמרו על זהירות בצעדיהם, והסתמכו על אמונם במכרים איטלקים. יהודים רבים ניצלו הודות לעזרה של איטלקים שהכירו, אך היו כאלה שנתפסו בשל עזרה של איטלקים לכוחות הגרמנים. כך לדוגמה, ב-27 באוקטובר, נעצרו 11 מיהודי טורינו בעקבות הלשנות. חלקם פותו להיכנס לחנויות, שבהן חיכו להם חיילי אס אס. אחרים נתפסו במקום עבודתם. משפחה אחת נתפסה, משום שחזרה לחנות בבעלותה בעיר.

בסך הכל גירשו הנאצים 875 יהודים מטורינו וסביבותיה, מתוכם נותרו בחיים רק 31. כ-400 יהודים מטורינו וסביבותיה נרצחו בזמן השואה. רדיפת יהודים נמשכה עד היום האחרון של המלחמה, ואפילו ב-25 באפריל 1945, יום כניעת הכוחות הגרמנים, נהרגו שישה יהודים בקרבת קונאו.

יהודים רבים הצטרפו לכוחות הפרטיזנים שפעלו בעיקר באזורי ההרים של פיימונטה ועמק אאוסטה. פרימו לוי מספר על כך בספרו. המפורסם שבהם הוא אמנואלה הרטום. במבנה בית הכנסת מצויה ספרייה על שמו. גם בית הספר היהודי בטורינו נקרא על שמו. יהודים רבים ניצלו הודות לכך שמשפחות איטלקיות, פרטיזנים ואנשי כנסייה הסתירו אותם, תוך כדי סיכון רב לחייהם.

שלט לזכר יהודי טורינו שנרצחו בשואה הוצב בתחנת הרכבת של העיר.

יהדות אסטי, במחוז פיימונטה, הייתה קהילה יהודית שהתפתחה במהלך המאה ה-15. היו בה כמה עשרות יהודים. בעת הכיבוש הגרמני, בשנת 1943, נלקחו מהשכונה היהודית שלושים יהודים למחנות ההשמדה. רק שלושה מהם חזרו. מאז מספרם פחת, בעיר נשארו בודדים והקהילה לא הוקמה מחדש.

יהדות ונציה וטריאסטה

לכידת היהודים בוונציה וטריאסטה החלה כאשר רוב היהודים כבר היו מודעים לגורלם. בוונציה היו 1,200 יהודים. בשנים 1943–1944 נלקחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נפש באחד האיים. אליהם הצטרף הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי - כולם הוגלו ונרצחו. בככר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה.

בטריאסטה הייתה לפני המלחמה קהילה יהודית של 6,000 נפש. במהלך הכיבוש הגרמני נערכו שני מבצעים ללכידת יהודים: ב-19 באוקטובר 1943 וב-29 בינואר 1944. המבצע האחרון כלל את החולים והזקנים שהיו במוסדות היהודים. ב-4 באפריל 1944 הוקם מחנה הריכוז בריזיירה די סן סאבה (Risiera di San Sabba) הסמוכה לטריאסטה. במחנה זה, ששימש גם כמחנה השמדה, הוקמה משרפה, וממנו נשלחו להשמדה יהודים, פרטיזנים ומתנגדי השלטון. מספרם של יהודי טריאסטה שנספו בשואה נאמד ב-710.

יהדות נאפולי

ערך מורחב – יהדות נאפולי

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בנאפולי בדרום איטליה כאלף יהודים. נאפולי ספגה הפצצות יותר מכל עיר איטלקית אחרת במלחמת העולם השנייה, אף על פי שהעיר לא התמרדה בזמן השלטון הפאשיסטי. היא הייתה הראשונה להתנגד לשלטון הצבאי הגרמני. 14 יהודים נספו בשואה. 45 יהודים הסתתרו בכפרים ליד העיר בקזרטה שבמחוז קמפניה, היתר עזבו את העיר. העיר שוחררה לגמרי ב-1 באוקטובר 1943 על יד כוחות בריטיים ואמריקאים. בתום המלחמה 540 יהודים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית כ-160 נפש.

יהודים תחת הכיבוש האיטלקי ביוון

ערך מורחב – שואת יהודי יוון

ב־28 באוקטובר 1940 תקפה איטליה הפאשיסטית את יוון והחלה מלחמת איטליה–יוון. הצבא היווני הדף את הפלישה למשך חצי שנה והסב לאיטלקים אבדות כבדות. ב־6 באפריל 1941 תקפה גרמניה הנאצית את יוון, וב-27 באפריל נכנסו כוחות גרמניים לאתונה והושלם כיבוש רוב יוון בידי גרמניה הנאצית. יוון חולקה בין גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ובולגריה. רוב היהודים בשטחים הבולגרים והגרמנים הושמדו בין מרץ לאוגוסט 1943. רוב יהודי סלוניקי שהיו בשטח גרמני נשלחו לאשוויץ ונרצחו שם.

למרות דרישות הנאצים, האיטלקים סירבו להסגיר יהודים יוונים בשטחם לגרמניה, וכך ניצלו יהודים רבים בערים כמו אתונה, יואנינה, לאריסה ועוד. כ-5000 יהודים נוספים, רובם מסלוניקי וחלקם ממקומות אחרים, נמלטו לאתונה ומצאו שם מסתור. ב-8 בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית וכוחות גרמניה הנאצית השתלטו על אזור הכיבוש האיטלקי ביוון. עם זאת בשלב זה נענו יוונים רבים לקריאות הארכיבישוף דמסקינוס לסייע למנוע פגיעה ביהודים, ובזכות דבר זה, כמו גם פעילות המחתרת היוונית ופועלם של יהודים ועוזרים אחרים ניצלו חייהם של אלפי יהודים ביוון.

הנצחת השואה

באיטליה היום נערכות פעולות הקשורות לשואה. יום הזיכרון לשואת יהודי איטליה, יום אסונם של יהודי רומא, מצוין ברבות מערי איטליה, גם בכאלה שאין בהן קהילות יהודיות. משרד החינוך האיטלקי כלל בתוכנית הלימודים פרקים על השואה. קיים שיתוף פעולה עם יד ושם בירושלים הן בהכשרת מורים והן בפעולות הנצחה.

כיום הנצחת השואה נעשית בדרכים הבאות:

• נקבע יום זיכרון לשואה, 18 באוקטובר, היום שבו יהודי רומא, בשנת 1943, נשלחו למחנות ההשמדה.
• ברומא מבוצעות פעולות הנצחה לשואה אזכרה לבפוסה ארדיאטינה ומתוכנן מוזאון שואה שאמור להיפתח בשנת 2011.
• במילאנו פועל משנת 1955 המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (La Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea CDEC) בראשות מישל צרפתי (Michele Sarfatti). המכון עוסק בתיעוד, חינוך ומאבק באנטישמיות.
• בתחנת הרכבת המרכזית של העיר מילאנו צ'נטראלה נחנך ב-2013 אתר זיכרון ל-605 יהודי מילאנו, אשר נשלחו בשנת 1944 מרציף 21 להשמדה. שמותיהם מופיעים על קיר הזיכרון במנהרה העולה לרציף זה. האתר משתרע על שטח של 7,000 ממ"ר. היוזמה להקמה באה מהממשל האיטלקי והנהלת חברת הרכבות.
• בקארפי (Carpi) צפונית למודנה פועל מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי (Museo Monumento al Deportato politico e razziale). ליד קארפי היה מחנה הריכוז פוסולי. באולם המוזיאון חרותים על הקירות שמותיהם של 15,000 אזרחים איטלקיים שנשלחו למחנות הריכוז, מחציתם יהודים. בחצר המוזיאון 15 עמודים ועליהם חרותים שמות מחנות הריכוז באירופה.
• בפרארה עומד לקום מוזיאון איטלקי לאומי לפי חוק משנת 2001. למטרה זו הוקצבו 15 מיליון אירו.
• באלסנדריה שבפיימונטה החליטה העירייה בשנת 2007 להקים אתר זיכרון לשואה. האתר הוקם באמצעות שיחזור פנים קרון רכבת, אשר שימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה. העירייה מקיימת יום זיכרון שנתי לשואה בנוכחות ראשי הדתות בעיר.
• בפרמונטי די טרזיה, שליד העיר קוזנצה במחוז קלבריה, הוקם מוזיאון להנצחת החיים במחנה הריכוז, שבו נכלאו אלפי יהודים ונוצרים. המוזיאון מפעיל מרכז מבקרים ומקיים סמינרים וסיורים מודרכים לתלמידי בתי ספר ולמבקרים. ביום השואה נערכים במקום טקסי זיכרון.

שואת יהודי איטליה בספרות ובקולנוע

הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי נלקח בספטמבר 1943 למחנה הריכוז פוסולי, ובפברואר 1944 נשלח למחנה הריכוז אושוויץ. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ־20 ששרדו את אושוויץ. לאחר שחרורו כתב ספרים אחדים המתבססים על חוויותיו באושוויץ: "הזהו אדם", "ההפוגה" (שזכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה"), "זמן שאול" ו"השוקעים והניצולים".

שואת יהודי איטליה באה לידי ביטוי בשני סרטי קולנוע נודעים:

• "הגן של פינצי קונטיני": סרט קולנוע איטלקי מ-1970 בבימויו של ויטוריו דה סיקה, המהווה עיבוד קולנועי לספרו האוטוביוגרפי של ג'ורג'ו באסאני מ-1962, "גן פינצי-קונטיני". הסרט מתאר את מערכות היחסים של המספר (המגולם בידי לינו קפוליקיו) עם ילדי משפחת פינצי-קונטיני, בתקופה שבין עלייתו של מוסוליני לשלטון לתחילתה של מלחמת העולם השנייה.
• "החיים יפים": סרט קולנוע איטלקי מ-1997, בבימויו של רוברטו בניני שאף השתתף בכתיבת התסריט וגילם את התפקיד הראשי. הסרט הוא קומדיה טרגית העוסקת בשואת יהודי איטליה כפי שהיא משתקפת בחיי משפחה אחת.

בשנת 2003 צולם סרט נוסף חלון החזית על הנושא.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל השואה הוא שער לכל הנושאים בוויקיפדיה הקשורים בשואה. בפורטל נמצאים קישורים לנושאי משנה, כגון, קישורים לערכים בנוגע למהלך האירועים, קישורים לערכי דמויות יהודיות בשואה, קישורים לערכי מרידות ופעולות הצלה בשואה, וקישורים לערכי מחנות וגטאות.

• שואת יהודי לוב
• השואה באלבניה
• יהדות קורפו
• מחנה הריכוז בולצאנו
• מחנה הריכוז פוסולי
• רשת ההצלה בפירנצה
• טבח אגם מאג'ורה

לקריאה נוספת

• למען לא נשכח, תל אביב 2002. עדויות של 17 ניצולי שואה מאיטליה.
• Enzo Collotti, Il fascismo e gli ebrei, Roma 2003 (איטלקית). הספר טוען שהממשלה באיטליה אכן שתפו פעולה עם הנאצים.

קישורים חיצוניים

• איטליה והשואה, באתר יד ושם
• יעל אורביטו, הנהגת יהודי איטליה בשנות השלטון הפשיסטי והשואה, באתר יד ושם