שבועת שווא ושבועת שקר

ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי.
אתם מוזמנים לדון בדף השיחה בהצעה לפצל את הערך. הערה: שבועת שווא ושבועת שקר הם אמנם איסורים דומים, אך אלו מצוות נפרדות ולכל אחת דינים שונים.
המונח "לא תישא" מפנה לכאן. לערך העוסק באיסור שמיעת לשון הרע, ראו לא תישא שמע שווא.

לֹא תִשָּׂא הוא מצוות לא תעשה ביהדות והדיבר השלישי מבין עשרת הדיברות, האוסר על שְׁבוּעַת שָׁוְא. חז"ל מפרשים שהמצווה אוסרת על כל שימוש בשמו של אלוהים לבטלה. דוגמאות לשבועת שווא: להישבע על דבר שידוע לכל שאינו נכון, להישבע על דבר שידוע לכל שהוא נכון, להישבע לעשות דבר שאי אפשר לעשות אותו או להישבע לעבור על אחת ממצוות התורה.

שבועת שווא ושבועת שקר
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק כ', פסוק ו'; ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ס"א - לאו ס"ב
ספר החינוך, מצווה ל' ומצווה רכ"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איסור דומה לזה הוא שְׁבוּעַת שֶׁקֶר – האיסור להישבע על דבר ולא לקיים אותו.

מקור המצווה

עריכה

מקור איסור שבועת שווא הוא בדיבר השלישי מתוך עשרת הדיברות: ”לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה', אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא” (ספר שמות, פרק כ', פסוק ו').

מקור איסור שבועת שקר הוא בספר ויקרא: ”וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ב).

דיני המצווה

עריכה

העונש, לפי התורה, של אדם שנשבע שבועת שווא או שבועת שקר במזיד הוא מלקות. ובשוגג, על שבועת שקר – חייב קורבן עולה ויורד, ועל שבועת שווא –פטור מעונש.

טעמי המצווה

עריכה

לפי ספר החינוך, הטעם לאיסורים אלו הוא לזכור את קיומו של האל ולא להתייחס אליו בקלות ראש ולהישבע בשמו לשווא, או להישבע בשמו ולא לקיים. לדעת בעל ספר החינוך, "שבועה" פירושו שאדם מחליט לקיים דבר ולא לשנות אותו לעד כמו שה' קיים לעד ולא משתנה, ולכן אסור לבטל שבועה בשום אופן, רק בגלל חולשותיהם של בני האדם התורה מתירה להתיר נדר על פי כללי התרת נדרים, אבל באופן אחר עדיין אסור.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.