לא תישא שמע שווא

לא תישא שמע שווא היא מצוות לא תעשה מהתורה האוסרת להקשיב או להאמין לכל צורה של לשון הרע. מצווה זו כוללת גם איסור על דיין להקשיב לטיעוניו של בעל דין אחד בלא ידיעתו של בעל דין אחר.

לא תישא שמע שווא
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ג, א'
ברייתא	מכילתא, שמות כ"ג, א'
משנה תורה	ספר המדע, הלכות דעות, פרק ז', הלכה ג'; ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"א, הלכה ז'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן י"ז, סעיפים ה'-ט'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רפ"א ספר החינוך, מצווה ע"ד

מקור המצווה

המצווה מופיעה בפרשת משפטים בפסוק: ”לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.” (שמות, כ"ג, א')

תרגום ירושלמי מבאר: ”עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל, לָא תְקַבְּלוּן מִילֵי שִׁיקְרָא מִגַּבְרָא דְּיֵיכוּל קוֹרְצִין בְּחַבְרֵיהּ קֳדָמָךְ, וְלָא תְשַׁוֵּי יְדָךְ עִם רַשִׁיעָא דִיהֵי סָהִיד שְׁקָר.” [בתרגום לעברית: לא תקבלו דברי שקר מאדם המאשים את חברו בפניך, ולא תשלב ידך עם רשע כדי להיות עד שקר.]
רש"י מפרש שהפסוק עוסק בשני עניינים שונים הנכללים במצווה: ”אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו.”

פרטי האיסור

כתב החפץ חיים:

אָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ"ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וּסְמִיךְ לֵה "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ.

ובהסבר פרטי המצוה והעמידה מול דברי לשון הרע שאדם כבר שמע כתב החפץ חיים

"אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות - הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו. אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל וכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר"

כלומר כל עוד מוצאים צדדים לכף זכות וסיבות מדוע אין גנות בעובדה שסיפרו לי ובכלל זה שאולי מה שסיפרו לי הוא רק חלק מהסיפור או שהמספר ראה את הדברים רק מנקודת מבטו או שפירש אותם בצורה לא נכונה או שאולי הוא בטעות מגזים או מחסיר פרטים – מותר לי להאמין שהעובדה הבסיסית היא אמיתית אך לא הגנות שבדברים. אך אם לא מוצאים סיבות כאלו ולהאמין לעובדה פירושה לקבל את הגנות – חובה שלא להאמין שהדברים התרחשו. ונראה שברוב רובם של המקרים אפשר להצליח להסתכל עליהם במבט של כף זכות והטלת ספק בגנות ואין צורך להניח שהמספר משקר.

טעם המצווה

ספר החינוך מבאר את טעם המצווה במילים חריפות על הסכנה הגלומה בכל קרבה לדיבור שאינו אמת:

כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב (שמות כג ז) "מדבר שקר תרחק"... ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד ב) "הירחק מן הכעור ומן הדומה לו".

— ספר החינוך, מצווה ע"ד

כמו כן, טוען "אורחות צדיקים" כי רק באמצעות גערה בדוברי שקר ניתן להפסיקם, וכל המקשיב ומסביר פנים ללשון הרע כאילו אמר את הדברים בעצמו:

ואפילו אם לא יודה, אלא שומע ומראה עצמו כמקשיב אל הדברים ומאמין בדברים בפני בני אדם, בזה יאמינו גם אחרים. והוא מסייע למספר לשון הרע, כי אם היה גוער במספר לשון הרע, היה מונע עצמו מלספר לו יותר. אבל עתה שהוא מקשיב ומראה לו פנים, אז גורם לו לדבר יותר. והזהירנו במצוות לא תעשה "לא תשא שמע שווא" שלא נאמין סיפור לשון הרע בלבבנו, להחזיק במחשבותינו שהדברים אמת, ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.

— אורחות צדיקים שער לשון הרע

חשיבות המצווה

על מצווה זו אמרו חז"ל: ”כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר – ראוי להשליכו לכלבים. דכתיב (שמות כב ל) "לכלב תשליכון אותו", וסמיך ליה (שמות כג א) "לא תשא שמע שוא" וגו'. קרי ביה נמי "לא תשיא".” (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג, עמוד א')

”(דברים א טז) "שמוע בין אחיכם ושפטתם". אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו. קרי ביה נמי "שמע בין אחיכם". רב כהנא אמר: מהכא (שמות כג א) מ"לא תשא" – "לא תשיא".” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב')

האיסור לדיין

ההלכה היא, כאמור, שאסור לדיין לשמוע את אחד הצדדים שלא בנוכחות הצד השני. יחד עם זאת, הרמ"א מתיר לשמוע את אחד הצדדים לבדו כאשר אין לדיין ידיעה שהתיק יובא להכרעתו. בנסיבות כאלה יהיה מותר לדיין לבסוף לדון בתביעה בתנאי שהצד הנגדי מודע לכך שהדיין כבר שמע את דברי הצד השני. הסמ"ע מסביר שכאשר הדיין אינו יודע שידון בתיק, אין דברי הטוען נכנסים כל כך באזניו.

ראו גם

• לא תלך רכיל בעמיך

קישורים חיצוניים

• פרופ' אליאב שוחטמן, כללי הצדק הטבעי ועֶקרון השוויון בשמיעת טענות בעלי הדין, אתר דעת
• שו"ת מעשי בהלכות לשון הרע באתר היברובוקס.