שוק עבדים

שוק עבדים היה מקום בו עבדים נקנו ונמכרו. המחיר המוצע, כסף או סחורה, היה נקבע על פי מצבם הפיזי של העבדים, גילם וסוג העבודה שהיו יכולים לספק. העבדים שנמכרו בשווקים לרוב יובאו ממדינות זרות והוצגו לראווה בפני קוניהם הפוטנציאליים. שווקים אלו היו נפוצים בכל העולם והיוו חלק מרכזי בתופעת העבדות באזורים רבים כמו מדינות ערב, אירופה, אפריקה ואמריקה והתקיימו במשך מאות שנים, עד המאה ה-20. שוקי העבדים היו יכולים להיות נפרדים משווקים אחרים, או להתקיים כחלק משווקים אחרים בהם נמכרו סחורות נוספות כגון מוצרי מזון.

שוק העבדים, ציור משנת 1882 של גוסטב בולאנז'ה

שוק עבדים בארצות הברית

בית מכירות פומביות לעבדים שחורים בג'ורג'יה, 1864.

ניו אורלינס

ניו אורלינס הפכה לעיר בעלת חשיבות לאומית עקב שוק העבדים והנמל שלה, מאחר שהעבדים נשלחו ממנה במעלה הנהר על ידי ספינות קיטור למטעים על נהר המיסיסיפי. נמכרו בה גם עבדים שנשלחו במורד הנהר משווקים כמו לואיסוויל. בשנת 1840, ניו אורלינס הייתה בעלת שוק העבדים הגדול ביותר בצפון אמריקה. היא הפכה לעיר העשירה והרביעית בגודלה באומה, המבוססת בעיקר על סחר העבדים שלה ועל עסקים נלווים. עונת המסחר בעבדים הייתה מספטמבר ועד מאי, בה היו משתמשים בעבדים לטובת הקציר.

דרום קרוליינה

בצ'ארלסטון, בדרום קרוליינה, אחד הבניינים המפורסמים ביותר של שוק העבדים בארצות הברית היה "Old Slave Mart". במחצית הראשונה של המאה ה-19, העבדים שהובאו לצ'ארלסטון נמכרו במכירות פומביות בצידו הצפוני של בניין פרובוסט. לאחר שהעירייה אסרה מכירות פומביות של עבדים בשנת 1856, צצו שוקי עבדים סגורים לאורך רחובות צ'למרס, סטייט וקווין. דוגמה לשוק כזה הוא "Ryan's Mart", שהוקם על ידי חבר מועצת העיר והברוקר תומאס ראיין, וכן על ידי שותפו העסקי, ג'יימס מארש. שוק זה היה ממוקם בחלקה סגורה בעלת שלושה מבנים- ארבעה מפלסים של מקום כליאה זמני או כלא עבדים, מטבח וחדר מתים. בשנת 1859, נרכש " Ryan's Mart" על ידי אואקס, שבנה את מה שכיום נקרא " Old Slave Mart", לשימוש כגלריה למכירות פומביות. בנוסף לעבדים, השוק הציע נדל"ן ומלאים. המכירות הפומביות של העבדים פורסמו בגליונות שחלקם הגיעו למקומות מרוחקים משם, כגון טקסס.

שוק עבדים באפריקה

צפון אפריקה

סחר העבדים היה קיים בצפון אפריקה מאז ימי קדם, מלווה באספקה של עבדים אפריקאים שהגיעו דרך נתיבי סחר טראנס-סהרניים. הערים בחוף הצפוני של אפריקה נחשבו בתקופה הרומית למובילי שוק העבדים, ומגמה זו נמשכה אל תוך ימי הביניים. סחר העבדים הברברי שהתקיים בחוף הברברי, עלה בהשפעתו במאה ה-15, כאשר האימפריה העות'מאנית השתלטה על חלק מהאזור. סחר העבדים הברברי כלל את העבדות האפריקאית ואת העבדות הלבנה, מפני שבאזור היו גם פליטים מוריים ויהודים ספרדים שגורשו מספרד לאחר הרקונקיסטה (Reconquista).

מערב אפריקה

במערב אפריקה, שוק העבדים ולקטה הוקם ב-1502 בבדגרי שבלאגוס, והיה למשמעותי ביותר בסחר העבדים הטראנס אטלנטי בבדגרי מאחר ששימש כנקודה עסקית בה מתווכים אפריקאים מכרו עבדים לסוחרי עבדים אירופיים. דבר זה הפך אותו לאחד משווקי העבדים המאוכלסים ביותר במערב אפריקה.

שוק עבדים בסחר העבדים הערבי

אפריקנים משועבדים נמכרו בערי העולם הערבי. בצפון אפריקה היו ממוקמים שוקי העבדים העיקריים במרוקו, אלג'יר, טריפולי וקהיר. המכירות נערכו במקומות ציבוריים או בסוכות. קונים פוטנציאליים ערכו בדיקה קפדנית ל"סחורה": הם בדקו את מצב בריאותו של אדם שהיה עומד עירום כשפרקי ידיו קשורות יחדיו. בקהיר, הסחר היה בסריסים ובפילגשים בבתים פרטיים. המחירים השתנו לפי איכות העבד.

בדיקה ומכירה של עבד

תומאס סמי, מפקד ספינת המחקר הבריטית "טרנאטה", ביקר בשוק עבדים בזנזיבר בשנת 1811 ותיאר במפורט: "ההופעה מתחילה בערך בשעה ארבע אחר הצהריים. העבדים, הוצגו בדרך הטובה ביותר בכך שעורם היה נקי ומלוטש בשמן אגוזי קקאו, פניהם צבועים בפסים אדומים ולבנים, והידיים, האף, האוזניים והרגליים היו מעוטרים בשפע צמידי זהב וכסף, תכשיטים... הם היו מסודרים בשורה, החל מהגילאים הצעירים ועד המבוגרים. בראש השורה, המורכבת מכל המינים והגילים בין 6–60, הולך האדם שהם נמצאים בבעלותו. מאחוריו ומשני צדדיו, שניים או שלושה מעבדיו הביתיים, חמושים בחרבות ובחניתות, משמשים כשומרים. כך הורה לתהלוכה להתחיל, ועבר על פני השוק והרחובות הראשיים... כאשר אחד מהם עונה לגחמתו של מי שצופה השורה נעצרת מיד, ותהליך של בחינה נעשה, שלדקות, אינו שווה לכל שוק הבקר באירופה. הקונה העתידי מוודא שאין שום פגם ביכולת הדיבור, שמיעה וכו', כי אין מחלה קיימת, לאחר מכן ממשיך לבחון את האדם; הפה והשיניים הם הראשונים שנבדקים ולאחר מכן כל חלק בגוף ברצף, לא מוציאים אפילו את השדיים וכו', של הבנות, שרבות מהן ראיתי נבדקות באופן מגונה ביותר בשוק הציבורי על ידי הרוכשים שלהן. אכן, יש את כל הסיבות להאמין כי סוחרי העבדים כמעט מכריחים את הנערות הצעירות להיכנע לתאוות האנשים עד אשר יסולקו".

מרוקו

בסוף המאה התשע עשרה בשוק מרקש, הנתונים הסטטיסטיים רומזים כי מרוקו כולה הייתה לא רק המייצאת הגדולה ביותר בצפון אפריקה של עבדים שחורים שנסחרים על פני הסהרה, אלא קונה גם הרבה עבדים. שוק מרקש עירב מכירות עבדים בסדר גודל של כ-4800 עבדים בשנה, בשנים 1888–1894, ויותר מ-6300 עבדים לשנה בשנים 1893–1894. מרוקו הייתה ייחודית בצפון אפריקה באותה תקופה, מאחר שמוסד העבדות אף פעם לא בוטל בה רשמית- היא המשיכה להוביל את שוק העבדים בצורה חוקית במשך עשרות שנים לאחר השווקים של קונסטנטינופול, סמירנה, קהיר, טריפולי, תוניס ומקומות אחרים שנסגרו עקב התערבות אירופה. השוק היה פתוח כמעט עד שנת 1930.

האימפריה העותמאנית

באימפריה העותמאנית, באמצע המאה ה-14, נסחרו עבדים בשווקים מיוחדים שהיו ממוקמים ברוב העיירות והערים ונקראו "אסיר" או "יסיר". סולטאן מחמד השני ("הכובש") הקים את שוק העבדים העותמאני הראשון בקונסטנטינופול בשנת 1460, כנראה במקום בו היה שוק העבדים הביזנטי בעבר. בשוק זה היו עבדים מכל הגילאים ומשני המינים, והם הוצגו עירומים לבדיקה יסודית של קונים אפשריים.

סומליה

אוכלוסיית ה"בנטוס" הם צאצאי קבוצות בנטו שהתיישבו בדרום מזרח אפריקה לאחר ההתרחבות הראשונית מניגריה/קמרון, שחברי הקבוצה נתפסו ונמכרו מאוחר יותר בסחר העבדים הערבי. בין 1800–1890, נמכרו כ-25,000-50,000 עבדים מקבוצת בנטו משוק העבדים של זנזיבר לחוף הסומלי. בוגרים וילדים מהבנטו נרכשו משוק העבדים במיוחד כדי לבצע עבודות לא רצויות באדמות מטעים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שוק עבדים בוויקישיתוף