ויקיפדיה

סחר העבדים הערבי

סחר העבדים הערבי התרחש בעיקר בין ימי הביניים לבין תחילת המאה ה-20. הסחר בעבדים בעולם הערבי היה נפוץ עיקר במערב אסיה, צפון אפריקה, דרום מזרח אפריקה, קרן אפריקה ואירופה.[1] סחר זה נעשה בעיקר באמצעות שוקי עבדים באזורים אלה, כאשר העבדים נלקחו בעיקר מאפריקה.

תחריט מאירופה מתקופת המאה ה-19 המתאר שיירה של סוחרי עבדים המעבירים עבדים אפריקנים מעבר למדבר סהרה

היקף המסחר עריכה

סחר העבדים הערבי, אשר היה נפוץ ברחבי מדבר סהרה וחצה את האוקיינוס ההודי, החל לאחר שסוחרים מוסלמים השתלטו על החוף הסוואהילי ועל נתיבי הים בראשית ימי הביניים. סוחרים אלה כבשו עמי בנטו (בעיקר משבט הזאנג', Zanj) מתוך קניה, מוזמביק וטנזניה, והביאו אותם לחוף.[2] שם, העבדים התבוללו בהדרגה ואף נטמעו באזורים הכפריים.

מעריכים כי כ-17 מיליון בני אדם נמכרו לעבדות בחופי האוקיינוס ההודי, המזרח התיכון וצפון אפריקה, וכחמישה מיליון עבדים אפריקאים נרכשו על ידי סוחרי עבדים מוסלמים ונלקחו מאפריקה על פני הים האדום, האוקיינוס ההודי ומדבר סהרה בין השנים 1500 ו-1900.[3]

העבדים נמכרו ברחבי המזרח התיכון. סחר זה הואץ עם התפתחות ענף הספנות ומנוע הקיטור שאפשרו סחר גדול יותר, ומכאן נוצרה עלייה בביקוש לעבודה במטעים במדינות הקולוניאליות. בסופו של דבר, עשרות אלפי שבויים נלקחו מדי שנה.[4]‏[5]‏[6]

הסחר באוקיינוס ההודי היה רב כיווני, והשתנה לאורך זמן. כדי לענות על הביקוש לעבודות שונות, עבדים רבים מעמי הבנטו נרכשו על ידי סוחרי עבדים ערבים מדרום אפריקה במשך מאות שנים עבור לקוחות במצרים, חצי האי ערב, המפרץ הפרסי, הודו, מושבות אירופיות במזרח הרחוק, איי האוקיינוס ההודי, אתיופיה וסומליה.[1]

העבדות במזרח אפריקה של אנשי הזאנג' שחיו לאורך החוף המזרחי של אפריקה[2][7] נמשכה במשך מאות שנים, כאשר אלו נשלחו כעבדים על ידי סוחרים ערבים לכל המדינות הגובלות באוקיינוס ההודי. הח'ליפויות, האומיית והעבאסית גייסו עבדים זאנג'ים רבים כחיילים, וכבר בשנת 696 היו התקוממויות של זאנג' נגד המשטר הערבי שלהם בעיראק.

הזאנג' שנלקחו כעבדים למזרח התיכון שימשו לעיתים קרובות כעבדים בעבודה חקלאית מאומצת.[8] ככל שהתפתחה כלכלת המטעים והערבים נעשו עשירים יותר, החקלאות וכל עבודת כפיים אחרת נחשבו כמבזות. מחסור בכוח העבודה הוביל לעלייה בהיקפיו של שוק העבדים.

תפקיד הזאנג' היה לשקם את הדלתא של החידקל-פרת שהפך לאדמת ביצות נטושה כתוצאה מהצפות חוזרות ונשנות. בעלי הון עשירים קיבלו מענקים נרחבים של אדמה פורייה בתנאי שהם יעבדו אותה. גידול קני סוכר היה בין הבולטים, במיוחד במחוז ח'וזסתאן. העבדים הועסקו גם במכרות המלח של מסופוטמיה, בעיקר סביב בצרה.[9]

עבודתם הייתה לפנות את הקרקעית החנקנית מה שיאפשר את עיבוד האדמה. גם במקרה זה תנאי העבודה נחשבו קשים ביותר.[10]

היסטוריית סחר העבדים הערבי עריכה

עד המאה ה-5 לפני הספירה, נראה כי רוב העבדים היו רכושם של מלכים, כוהנים ומקדשים, ורק חלק קטן יחסית היו ברשות עצמם. הם הועסקו בשדות ורעו את עדריהם של אדוניהם המלכותיים והכוהנים, אך בנוסף נראה שהם מילאו גם תפקיד קטן בייצור כלכלי, שהיה שייך בעיקר לחקלאים קטנים ולבעלי מלאכה.

סחר העבדים הערבי מקרב הזאנג' (בנטו) בדרום מזרח אפריקה הוא סחר העבדים מן העתיקים ביותר, אשר קדם ב-700 שנים לסחר העבדים הטרנס-אטלנטי האירופאי[2][7]‏[11] עבדים גברים שימשו לעיתים קרובות כמשרתים, חיילים או פועלים על ידי בעליהם, ואילו השפחות, נשלחו למדינות וממלכות המזרח התיכון על ידי סוחרים ערבים ושימשו פילגשים ומשרתות. סוחרים ערבים, אפריקנים ואוריינטליים היו מעורבים בכיבוש ובהעברת עבדים צפונה על פני מדבר סהרה ואזור האוקיינוס ההודי אל המזרח התיכון, פרס והמזרח הרחוק.[2]

במהלך המאות ה-16 וה-17, באזור בו נמצאת כיום הרפובליקה המרכז אפריקאית, החלו סוחרי עבדים מוסלמים לפשוט על האזור כחלק מהרחבת נתיבי העבדים של סהרה והנילוס. הם שיעבדו את שבויי הקרבות מקרב הכפרים, ואלו בתורם נשלחו לחוף הים התיכון, לאירופה, מערבה, או לנמלי העבדים ולמפעלים לאורך המערב וצפון אפריקה או מדרום לנהר האובנקי ונהר הקונגו.[12]‏[13]

מ-1800 ל-1890, בין 25,000-50,000 עבדים מקרב אנשי הבנטו נמכרו בשוק העבדים של זנזיבר לסומליה.[14]

במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, היה ביקוש רב לעבדים מאתיופיה בשווקים של חצי האי ערב ובמקומות אחרים במזרח התיכון. רובם היו משרתים ביתיים, אך חלקם שימשו פועלים חקלאיים, או נושאי מים, רועים, ימאים, נהגי גמלים, סבלים, כובסות, בונים, עוזרי חנות ומבשלות. בעלי המזל עבדו כפקידים או שומרי ראש של השליט והאמירים, או כמנהלים עסקיים עבור סוחרים עשירים.[15] חלקם נהנו מחופש אישי משמעותי, ולעיתים היו להם עבדים משלהם.

מלבד בנות סיניות שהובאו מהמזרח הרחוק, היו נשים צעירות מאתיופיה "אדומות" (שאינן שחורות), שנחשבו בין הפילגשים המוערכות ביותר. היפות ביותר נהנו לעיתים קרובות מאורח חיים עשיר, והפכו לגברות מקרב האליטה או אפילו לאימהות של שליטים, לאחר שהרו בתור פילגשים של השליט והולידו את יורשי העצר, כאשר אלה האחרונים עלו לשלטון בתור נערים, הייתה לנשים אלו השפעה גדולה בתור אמו של יורש העצר.[15] המקורות העיקריים של עבדים אלה, היו החלקים הדרום-מערביים של אתיופיה, במדינת אורומו וסידמה.[16]

מרד הזאנג' עריכה

מרד הזאנג' הוא הכינוי להתקוממות עבדים מאורגנת בין השנים 869–883, באזור עיראק של ימינו כנגד הח'ליפות העבאסית. המורדים היו עבדים שחורים ממזרח אפריקה, אשר כונו "זאנג'".[17] בהמשך המרד הצטרפו אליהם עבדים רבים בני לאומים שונים מכל אזורי הח'ליפות, והמרד גבה עשרות אלפי קרבנות לפני שדוכא בידי העבאסים. סופרים מוסלמיים בני אותה תקופה מתארים את המרד בתור אחד האירועים היותר האלימים ועקובים מדם שפקדו את הח'ליפות העבאסית.

הביקוש לכוח עבודה זול גבר באותה תקופה בקרב בעלי אדמות עשירים אשר רכשו אדמות ביצה נרחבות מסביב לעיר בצרה. בניגוד לפרסים שקדמו להם, העבדים נכלאו במחנות ועבדו בתנאים קשים ביותר. העבודה כשלעצמה הייתה קשה מאוד, והם לא זכו להפסקות.

בשנת 863 ניסה עלי איבן מוחמד לעורר מרד כנגד הח'ליפות במזרח ערב. המרד נכשל בשל חוסר תמיכה מצד המקומיים, וב-868 עלי עבר להתגורר באזור בצרה ונעצר על ידי השלטונות. עלי צבר כוח פוליטי ודתי בקרב המתנגדים לאסלאם השלטוני והחל להטיף בדרשות ימי שישי במסגדים.

המרד פרץ לבסוף בספטמבר 869, והתרכז בעיקר במרכז הח'ליפות במחוז עיראק. הזאנג' לחמו בשיטת גרילה, וביצעו פשיטות ליליות על עיירות כפרים ומחנות צבא. הם החרימו כלי נשק, סוסים ומזון, ושחררו את העבדים. בהדרגה המורדים החלו לכבוש שטחים סביב העיר בצרה, באמצעות לחימה או הסכמים. הלחימה כנגד הזאנג' הופקדה בידי מושלי המחוזות, אשר צבאם היה למעשה מיליציה שהורכבה ממתנדבים. ככל שהמרד התחזק, המורדים בנו מבצרים, צי מלחמתי אשר שימש לתנועה בנהר שט אל-ערב, וכן גבו מיסים בשטחים שבשליטתם וטבעו מטבעות משלהם.

ההצלחות והכיבושים הביאו את עלי ולוחמיו לכבוש את בצרה ולבזוז אותה. המצב החדש הבהיל את השלטון העבאסי, ועוד כוחות נשלחו לצורך דיכוי המרד. בהדרגה הצליחו העבאסים לדחוק את הזאנג' מכל כיבושיהם, ואל-מואפק שחרר את בצרה בסוף שנת 879. ב-881 הטיל אל-מואפק מצור על אל-מכתרה, והציע תנאים נדיבים למורדים, אשר גרמו לרבים מהם לערוק. באוגוסט 883 נפלה אל-מכתרה, ועלי אבן מוחמד נהרג. המורדים הנותרים נכנעו או נטבחו.

היחס לעבדות עריכה

בשנת 1842 פנה הקונסול הבריטי במרוקו לסולטן המדינה, במטרה להביא לביטול העבדות או לכל הפחות לקיצוץ הסחר בעבדים, ושאל אותו האם יש לו אמצעים שיסייעו בהשגת המטרה הרצויה. הסולטן השיב במכתב המביע תדהמה כי "הסחר בעבדים הוא עניין שבו כל הכתות והאומות הסכימו עליו מימי התנ"ך ועד עצם היום הזה" וכן כי העבדות אושרה על ידי דתות רבות. מוסד העבדות אכן היה מקובל מאז ומעולם והיה קיים בכל התרבויות העתיקות של אסיה, אפריקה, אירופה. במזרח התיכון הקדום יש כתבים ורישומים שמצביעים על תרבות של עבדות של כל מיני עמים עתיקים כמו השומרונים, הבבלים, המצרים ועוד.

היו גם כאלה שהתנגדו לעבדות. בעולם היווני-רומי, פילוסופים רבים דחו את העבדות כי היא נוגדת את הצדק. יש שמבססים את התנגדותם על אחדות המין האנושי, והמשפטנים הרומיים אף טענו כי העבדות מנוגדת לטבע ומתוחזקת רק על פי חוק "אנושי". כמו כן, רבים גם העלו כטיעון את העניין המוסרי והרוחני – אדם ירגיש חופשי אם הוא אדם טוב – גם אם הוא משועבד וגם אם לא, ואילו אדם רשע ייחשב לעבד גם כאשר הוא בן חורין כיוון שהוא משועבד לתשוקותיו.

התנ"ך והברית החדשה מכירים ומקבלים את מוסד העבדות. עם זאת, ישנה הסכמה שלעבד אנושיות בסיסית ויש צורך להתייחס אליו בכבוד. היהודים מזכירים לעיתים קרובות, הן בתנ"ך והן בתלמוד, שגם הם היו עבדים במצרים ולכן עליהם להתייחס לעבדים שלהם בהגינות.

הקוראן, כמו התנ"ך והברית החדשה, מניח כי העבדות קיימת. זה מסתדר עם הנוהג של המוסד ובכך מקבל את העבדות באופן מרומז. הנביא מוחמד ומקורביו אשר הייתה בידם היכולת הכלכלית - החזיקו בעבדים. עם זאת, חקיקה קוראנית שאושרה והוכחה לאחר מכן בחוק הקדוש, הביאה שני שינויים משמעותיים בעבדות העתיקה, ולהם השפעות מרחיקות לכת: הראשון היה חזקת החירות והשני האיסור על שעבודם של בני-חורין, למעט בנסיבות מוגדרות.

אף על פי שהעבדות נשמרה, ההשתלטות האסלאמית שיפרה במידה רבה את מעמדו של העבד הערבי, שהפך לבן אנוש בעל מעמד דתי מסוים, ולפיכך מעמד חברתי ובעל זכויות משפטיות. הח'ליפים הראשונים ששלטו בקהילה האסלאמית לאחר מותו של הנביא הציגו רפורמות נוספות של נטייה הומאנית אשר גרמו לכך שהשעבוד של מוסלמים חופשיים הצטמצם ובסופו של דבר הפך לאסור.

זה היה בלתי חוקי עבור בן חורין למכור את עצמו או את ילדיו לעבדות עבור חוב או כדי לכפר על פשע שביצע, כפי שהיה מקובל בעולם הרומי, ולמרות ניסיונות הרפורמה, בחלקים של אירופה הנוצרית עד המאה השש-עשרה לפחות נמשכה העבדות.

זה הפך לעיקרון יסודי במשפט המוסלמי, שהמצב הטבעי הוא החופש, מה שלא נאמר שהוא איסור באופן מפורש, הוא מותר. מי שלא הוכר כעבד הוא אדם חופשי. אך כלל זה לא תמיד נאכף. מורדים הוקעו לעיתים ככופרים והורדו לעבדות, וכך גם קורבנותיהם של כמה שליטים מוסלמים באפריקה, שהכריזו על הג'יהאד נגד שכניהם.

באופן כללי, במדינות המרכזיות של האסלאם, הוקם הכלל שפרטים חופשיים במדינה, מוסלמים ולא מוסלמים, היו מוגנים מפני שעבוד בלתי חוקי.

כיוון שכל בני האדם היו חופשיים מטבעם, העבדות יכולה לנבוע רק משתי סיבות: הראשונה היא היוולדות להורים עבדים. השנייה היא נפילה בשבי בזמן מלחמה. רפורמות אלה הגבילו מאוד את היצע העבדים החדשים. ילדים נטושים לא יכלו עוד להתקבל כעבדים, ואנשים חופשיים לא יכלו עוד להשתעבד. על פי החוק האסלאמי, ניתן לגייס את אוכלוסיית העבדים, בנוסף ללידה ולכידה, על ידי יבוא. היבוא התבצע על ידי רכישה או בצורה של מחווה.

עבדים הוצאו מתפקידים דתיים או מכל משרד הקשור לתחום שיפוט על אחרים וכן עדותם לא נתקבלה בהליכים משפטיים. בחוק העונשין, העונש על עבירה היה לאדם החופשי מחצית מזה של עבד.

בנוסף, להתעללות בעבדים לא היה שום עונש קבוע בחוק. כמו כן, העבד היה ללא סמכויות משפטיות או זכויות כלשהן, הוא לא יכול להיכנס לחוזה, להחזיק רכוש, או לרשת רכוש.

למרות כל אלו, לעבד המוסלמי היו יותר זכויות מעבד יווני או רומאי, שכן משפטנים מוסלמים הביאו בחשבון שיקולים הומאניים, הם הניחו שהאדון חייב לדאוג למצבו הבריאותי של העבד לספק לו תנאי מחיה הולמים וכן לתמוך בו בזקנתו. על האדון אסור להעביד בפרך את עבדו, ואם עשה זאת עד כדי אכזריות, הוא היה נתון לעונש שהיה על פי שיקול דעתו של השופט. אם האדון לא מילא אחר חובות אלה ואחרות לעבד שלו, השופט של בית הדין השרעי (קאדי) היה יכול לאלץ אותו למלא אותם או לשחרר את העבד. עבד יכול להתחתן רק בהסכמת האדון. אדון לא היה יכול להתחתן עם השפחה שלו, אלא אם כן הוא שחרר אותה.

דרכי גיוס העבדים עריכה

אוכלוסיית העבדים גויסה בארבע דרכים עיקריות – על ידי לכידה, מחווה, צאצאים ורכישה.

לכידה עריכה

לכידה של אנשים במהלך מלחמה או כאשר הם חצו גבולות מדינה. במאות הראשונות של האסלאם, בתקופת הכיבוש וההתפשטות, זה היה המקור החשוב ביותר. עם הייצוב של הגבול, המספרים שגויסו בדרך זו פחתו, ובסופו של דבר סיפקו רק חלק קטן מאוד מדרישות העבדים. לוחמת הגבול והפשיטות הימיות הניבו מספר שבויים, אבל אלה היו מעטים יחסית, והם הוחלפו בדרך כלל. במאות מאוחרות יותר, לוחמה באפריקה או בהודו סיפקה מספר עבדים על ידי לכידה. עם התפשטות האסלאם וקבלת מעמדם של הד'ימים (אזרחים לא מוסלמים אשר חיים במדינה מוסלמית), הוגבלו באופן משמעותי אפשרויות הגיוס באמצעות לכידה.

מחווה עריכה

לעיתים עבדים היו חלק מן המחווה הנדרשת ממדינות גובלות למדינות האסלאם כאות לפיוס או תמורה. האמנה הראשונה שנעשתה אי פעם, כללה היטל שנתי של עבדים שיסופקו מנוביה (חבל ארץ היסטורי בעמק הנילוס) וזו אכן הייתה הסיבה מדוע נוביה לא נכבשה במשך זמן רב. הסכמים דומים שסיפקו מסירת עבדים, הוטלו על ידי הכובשים הערבים הראשונים על נסיכים שכנים באיראן ובמרכז אסיה, אך היו קצרים יותר.

צאצאים עריכה

ילדי העבדים המשיכו ברוב הפעמים את עבדות הוריהם. גיוס אוכלוסיית העבדים על ידי גידול טבעי נראה קטן, ועד ימינו, לא מספיק כדי לשמר את כמות העבדים הנחוצה. זאת בניגוד לתנאים בעולם החדש, שם גדלה אוכלוסיית העבדים במהירות רבה. כמה גורמים תרמו להבדלים אלה, החשוב ביותר הוא שאוכלוסיית העבדים במזרח התיכון האסלאמי הייתה מתרוקנת ללא הרף על ידי שחרור העבדים – לפעמים כאקט של חסד אך בדרך כלל באמצעות ההכרה והשחרור על ידי האיש החופשי אשר אבותיו היו עבדים.

היו סיבות נוספות לגידול הטבעי הנמוך של אוכלוסיית העבדים בעולם האסלאמי שכללו בין היתר:

  1. סירוס – חלק נכבד של עבדים גברים היו מיובאים כמו סריסים ולכן מנועים מלהביא צאצאים.
  2. קבוצה של עבדים שעלו לתפקידי מפתח וכן עבדים צבאיים שוחררו בדרך כלל בשלב כלשהו בקריירה שלהם.
  3. רק העבדים מהמעמד הנמוך יותר – מקומיים ועובדי כפיים נותרו במצב של עבדות והעבירו את המצב לצאצאיהם.
  4. היה שיעור מוות גבוה בקרב כל המעמדות של עבדים. עבדים באו בעיקר ממקומות נידחים, והיו לא מחוסנים ולכן מתו ממספר רב של מחלות.

רכישה עריכה

עבדים נרכשו באמצעות כסף או מוצרים יקרי ערך בגבולות העולם האסלאמי ולאחר מכן יובאו למרכזים הגדולים, שם היו שוקי עבדים מאוד נפוצים.

בנוסף, אוכלוסיית העבדים גויסה גם על ידי מכירה, נטישה או חטיפה של ילדים. אנשים חופשיים יכלו למכור את עצמם או את צאצאיהם לעבדות. כמו כן, אנשים שלא הצליחו לפרוע את חובותיהם היו משועבדים לעבדות על מנת לשלם את אותם חובות.

ביטול העבדות במדינות ערב עריכה

מעצמות קולוניאליות כמו בריטניה וצרפת הפעילו לחץ גדול לביטול העבדות בתחומן וברחבי העולם כולו. הלחץ הזה הצליח במקומות מסוימים, כמו מצרים, שבשנת 1896 חוקקה עונשים חריפים נגד עבדות, אבל היא היתה בעלת השפעה פחותה בההרבה במקומות אחרים. [1]

המעצמות קולוניאליות נקטו גם בפעולה ישירה נגד סוחרי עבדים: הצי הבריטי מילא תפקיד ביירוט אוניות עהבדים ונקיטת צעדים נגד סוחרי עבדים, ובין 1817 ל-1890 חתמו על הסכמים עם למעלה מ-80 טריטוריות. מיסיונרים נוצרים, כולל דיוויד ליווינגסטון, עוררו זעם ציבורי במערב נגד סחר העבדים הערבי.[2]

אזור המזרח התיכון הוא אחד האזורים האחרונים בעולם לבטל את העבדות. בתחילת המאה ה-20, השלטונות במדינות מוסלמיות ברחבי המזרח התיכון הוציאו בהדרגה אל מחוץ לחוק ודיכאו את העבדות, בעיקר בשל לחץ שהפעילו מדינות מערביות כמו בריטניה וצרפת. [18] העבדות באימפריה העות'מאנית בוטלה ב-1924 כאשר החוקה הטורקית החדשה פירקה את ההרמון הקיסרי והפכה את הפילגשות והסריסים האחרונים לאזרחים חופשיים של הרפובליקה החדשה שהוכרזה. העבדות באיראן בוטלה בשנת 1929. במפרץ הפרסי, ערב הסעודית ותימן ביטלו את העבדות בשנת 1962. ובעומאן בוטלה העבדות בשנת 1970. מאוריטניה הפכה למדינה האחרונה שביטלה את העבדות, בשנת 1981.

בשנת 1990 בהצהרת קהיר על זכויות האדם באסלאם הכריזו ש"לאף אחד אין את הזכות לשעבד" בן אדם אחר. עם זאת, החל משנת 2001, דווחו מקרים של עבדות מודרנית נמשכו באזורי הסאהל. כמה קבוצות ג'יהאדיסטיות טרוריסטיות מהמאה ה-21 ניסו להשתמש בעבדות היסטורית בעולם המוסלמי כעילה להחייאת העבדות במאה ה-21.

בתרבות עריכה

ספרות עריכה

ב-1814 כתב חוקר השווייצרי יוהאן בורקהרדט על מסעותיו במצרים ובנוביה, שם ראה את הפרקטיקה של סחר העבדים: "ראיתי לעיתים קרובות סצנות של חוסר הגינות מרושע ביותר, אשר הסוחרים, שהיו השחקנים הראשיים, רק צחקו.[19]

דייוויד ליווינגסטון כתב על סחר העבדים באזור האגמים הגדולים של אפריקה, שם סייר באמצע המאה ה-19. ליוינגסטון העריך כי 80,000 אפריקאים נפטרו מדי שנה לפני שהגיעו לשוקי העבדים של זנזיבר.[20]‏[21]‏[22]‏[23] זנזיבר היה פעם נמל הסחר העיקרי של מזרח אפריקה, ובמאה ה-19, כ-50,000 עבדים עברו את העיר מדי שנה.[24]

ז'ול ורן כתב על מעורבותם של סוחרי עבדים ופורטוגזים במרכז יבשת אפריקה בשלהי המאה ה-19 בספרו רב-חובל בן חמש-עשרה

אחד הספרים בנושא – "סחר העבדים כיום" ('The Slave Trade Today') מאת שון או'קלאהן – מתאר את השווקים הרבים בהם אדונים ערבים סחרו בעבדים אפריקאים. שווקים אלו אף נחשבו קדושים עבור האסלאם. אף שהספר נכתב באמצע המאה ה-20, יש הטוענים כי תרבות העבדות לא עברה מן העולם והיא מתרחשת גם בהווה, אמנם בסודיות, כדי לא לעורר את עניין הציבור. בעקבות הספר, דורות העתיד של אותם עבדים מכירים באבותיהם כאנשים חזקים אשר הצליחו לשרוד עבדות שכזו, מוקירים ומעריכים אותם.

קולנוע עריכה

בשנת 1958 רצה יזם אמריקאי ליצור סרט בישראל על סחר העבדים הערבי. משרד החוץ ומשרד האוצר סברו שלסרט כזה יהיה ערך לישראל אך אחרים התנגדו. הסרט לא הגיע לשלב הצילומים. [25]

ניתן למצוא אזכורים לסחר העבדים הערבי באפריקה בסרט הדוקומנטרי "מורשת". מדובר בסרט תיעודי על יבשת אפריקה מימי מצרים העתיקה ועד ימינו. הסרט נותן סקירה כללית של ההיסטוריה האפריקאית ונושאים עכשוויים, כאשר תושבי אפריקה במרכז הסיפור.

הסרט זכה לפרסים:

  • 2011: הסרט הועמד על ידי האקדמיה האפריקנית לסרטים לפרס "הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בתפוצות".[26]
  • 2010: פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בזנזיבר.[27]
  • 2010: פרס מועצת המנהלים לפסטיבל הסרטים הפאן-אפריקאי הדוקומנטרי.[28]

בסוף הסרט מעודדים את האפריקאים לזכור את עברם כדי להתקדם. הסרט מקדם את הרעיון כי עצם השעבוד צריך להיות מקור כוח ולא חולשה או גורם לבושה.

מטרת הסרט היא ללמד ילדים אפריקאים היסטוריה אפריקאית, במקום היסטוריה אירופאית. היא גם מעידה על כך שהחברה חייבת להקים ולקדם רעיונות והיסטוריה אפריקאים כדי לשמר את מה שהם רוצים לדורות הבאים. הסרט קורא לרעיונות המקודמים בו להפוך למיינסטרים, כך שתהיה אפריקה טובה יותר והיסטוריה טובה יותר הקשורה ליבשת.

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Gwyn Campbell, The Structure of Slavery in Indian Ocean Africa and Asia, 1 edition, (Routledge: 2003), p.ix.
  2. ^ 1 2 3 4 Bethwell A. Ogot, Zamani: A Survey of East African History, (East African Publishing House: 1974), p.104.
  3. ^ Focus on the slave trade". BBC. 3 September 2001. Archived from the original on 25 May 2017".
  4. ^ Lodhi, Abdulaziz (2000). Oriental influences in Swahili: a study in language and culture contacts. Acta Universitatis Gothoburgensis. p. 17. ISBN 9173463779.
  5. ^ John Donnelly Fage and William Tordoff (December 2001). A History of Africa (4 ed.). Budapest: Routledge. p. 258. ISBN 978-0415252485.
  6. ^ Edward R. Tannenbaum, Guilford Dudley (1973). A History of World Civilizations. Wiley. p. 615. ISBN 0471844802.
  7. ^ 1 2 F.R.C. Bagley et al., The Last Great Muslim Empires, (Brill: 1997), p.174.
  8. ^ Islam, From Arab To Islamic Empire: The Early Abbasid Era". History-world.org. Retrieved 2016-03-23".
  9. ^ "the Zanj: Towards a History of the Zanj Slaves' Rebellion". Web.archive.org. Archived from the original on October 27, 2009. Retrieved 2016-03-23.
  10. ^ "Hidden Iraq". "William Cobb".
  11. ^ Mintz, S. Digital History Slavery, Facts & Myths.
  12. ^ International Business Publications, USA (7 February 2007). Central African Republic Foreign Policy and Government Guide (World Strategic and Business Information Library). 1. Int'l Business Publications. p. 47. ISBN 1433006219. Retrieved 25 May 2015.
  13. ^ Alistair Boddy-Evans. Central Africa Republic Timeline – Part 1: From Prehistory to Independence (13 August 1960), A Chronology of Key Events in Central Africa Republic. About.com.
  14. ^ The Somali Bantu: Their History and Culture" (PDF). Archived from the original (PDF) on 16 October 2011. Retrieved 18 October 2011".
  15. ^ 1 2 Campbell, Gwyn (2004). Abolition and Its Aftermath in the Indian Ocean Africa and Asia. Psychology Press. p. 121. ISBN 0203493028.
  16. ^ Clarence-Smith, edited by William Gervase (1989). The Economics of the Indian Ocean slave trade in the nineteenth century (1. publ. in Great Britain. ed.). London, England: Frank Cass. ISBN 0714633593.
  17. ^ Encyclopedia of Slave Resistance and Rebellion, Volume 2.
  18. ^ Brunschvig. 'Abd, האנציקלופדיה של האסלאם
  19. ^ Slavery, Abduction and Forced Servitude in Sudan". US Department of State. 22 May 2002. Retrieved 20 March 2014".
  20. ^ Susi O'Neill. "The blood of a nation of Slaves in Stone Town". www.pilotguides.com. Globe Trekker. Archived from the original on December 25, 2008. Retrieved 29 April 2015.
  21. ^ evin Mwachiro (30 March 2007). "BBC Remembering East African slave raids". Nairobi: BBC. Retrieved 29 April 2015.
  22. ^ The Abolition season", BBC World Service"
  23. ^ Gareth Wilson (2010). "The Plain Truths of Religion". AuthorHouse. p.328. ISBN 978-1-4520-0474-7
  24. ^ Muhammad A. J. Beg, The "serfs" of Islamic society under the Abbasid regime, Islamic Culture, 49, 2, 1975, p. 108
  25. ^ דוד שליט, משרד החוץ דרש להוציא את הקטע שבו אונס הביי הטורקי את לורנס איש ערב, הארץ, 23.02.24 מתוך הספר two short
  26. ^ AMAA Nominees and Winners 2011, AMA Awards website Archived March 13, 2012, at the Wayback Machine.
  27. ^ Motherland wins Best Documentary at ZIFF 2010 Archived August 25, 2010, at the Wayback Machine.
  28. ^ Motherland wins at PAFF 2010 Archived February 21, 2010, at the Wayback Machine.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סחר_העבדים_הערבי&oldid=38133816"