שיגעון הצבעונים

שיגעון כלכלי

שיגעון הצבעוניםהולנדית: Tulpenmanie) היה תופעה בתקופת תור הזהב של הולנד בשנים 16361637 שבמהלכה חלה גאות מתגברת במסחר בפקעות הצבעוני, שהגיע לראשונה להולנד, ומחירן עלה באופן לא־פרופורציונלי לערכן האמיתי. בשיא שיגעון הצבעונים, בפברואר 1637, הגיע מחירם של פריטים מסוימים ליותר מפי עשרה מההכנסה השנתית של בעל מלאכה מיומן. הבועה הכלכלית גברה עקב מסחר ממניעים ספקולטיביים, ובסוף חורף 1637 היא התפוצצה ומחירי פקעות הצבעוני ירדו בחדות. ירידת המחירים הובילה לגל פשיטות רגל בעקבות אי־יכולת להחזר הלוואות שניטלו לצורך רכישת פקעות צבעוניים וחוזים עתידיים עליהם, והובילה למשבר כלכלי.

הצבעוני "סמפר אוגוסטוס", שנמכר במחיר עתק
מדד מחירי הצבעונים 1636-37[1]

שיגעון הצבעונים נחשב לבועה הספקולטיבית (או הבועה הכלכלית) הראשונה, ולעיתים משתמשים כלכלנים ואנשי שוק ההון במושג "שיגעון הצבעונים" (Tulipmania) בתור דוגמה לבועה כלכלית. עבודות מחקר בנושא[2] מעידות כי השימוש במילה "שיגעון" אינו מבוסס.

רקע היסטוריעריכה

הגעת הצבעוני לאירופה מיוחסת לרוב לאוגייר דה ביזבק, שגרירו של פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. דה ביזבק נשלח אל הסולטאן העות'מאני ושב עם הפקעות ועם הזרעים הראשונים של הצבעונים, שנשלחו מן האימפריה העות'מאנית אל וינה בשנת 1554. הצבעונים הופצו במהרה מווינה אל אאוגסבורג, אל אנטוורפן ואל אמסטרדם. הפופולריות והטיפוח שלהם ברפובליקה ההולנדית צברו תאוצה בשנת 1593 ככל הנראה, לאחר שהבוטנאי הפלמי קארולוס קלוסיוס (Carolus Clusius) חקר באוניברסיטת ליידן את הצבעונים. הוא נטע מינים אחדים של צבעונים ומצא שהם מסוגלים לסבול את תנאי השטח הקשים של ארצות השפלה. זמן קצר לאחר מכן החלו הצבעונים לצבור פופולריות.

הבועהעריכה

בשל עליית הביקוש ואי־התאמתו של ההיצע נסק מחירו של הצבעוני. רבות מהשכבות העניות שאפו גם הן ליהנות מהמגמה של עליית המחירים ולצבור רווחי הון. מכירה וקנייה פומביות של הפרחים ושל פקעותיהם התנהלו בפונדקים באמסטרדם ובהארלם ובערים אחרות. המסחר התנהל לרוב בצבעונים מסוג ב, שהביקוש להם בקרב שכבת האצולה היה נמוך ולכן היה מחירם נמוך בהרבה. הסחר התנהל לרוב בחוזים עתידיים על פרחים – אנשים סחרו בזכויות על פרחים שעדיין לא פרחו. התשלום לא בוצע מיידית אלא נבנה על הלוואות. סוחרים קנו חוזים עתידיים על פרחים ומכרו אותם למוחרת במחיר גבוה יותר, בהלוואה, מבלי ששילמו או קיבלו כסף, ומחירם המשיך לעלות לשיאים חדשים.

השיגעון הגיע לסופו בחורף של שנת 1637, כאשר לא נמצא קונה לזכויות על צבעונים מסוימים באחד מפונדקי העיר הארלם. הידיעה המרעישה התפשטה לשאר הערים של הפרובינציות הפלמיות, ומחירם של הצבעונים מסוג ב ירד בחדות. החל תהליך של התנפצות הבועה, שלבסוף הותירה את המשקיעים כאשר ערכי הנכסים שבידיהם, פקעות הצבעוני או החוזים לרכישתם, היו נמוכים בהרבה מהמחיר שבו נקנו. ארמון הקלפים שנבנה על מתן הלוואות קרס, ומרבית השותפים פשטו את הרגל מכיוון שלא יכלו להחזיר את ההלוואות שנטלו לרכישת הנכסים.

הסברים חלופייםעריכה

הפרופסור האמריקאי פיטר גארבר טוען שאין לקרוא לאירוע זה "בועה", מכמה סיבות:

הצבעונים שבאמת נמכרו במחירי שיא, כגון הצבעוני "סמפר אוגוסטוס", היו בעלי היצע נמוך במיוחד משום שהם היו מוצרים בתחילת דרכם בשוק ההולנדי. תמחור מוצרים במחיר גבוה בשלב השקתם, ולאחר מכן הפחתת המחיר עם חדירתם לשוק, מקובלים גם בימינו. לדוגמה, מחירו של גאדג'ט אלקטרוני יורד בצורה משמעותית לאחר שהוא חודר לשוק, ועם זאת אין לקרוא "משוגעים" לקונים טלפון סלולרי משודרג.

עוד טוען גארבר שהסחר השתולל לרוב בשולי החברה ההולנדית. אומנם מחירם של הצבעונים זינק לשיאים חדשים בכל ערב מסחר, אך הסיכון היה ידוע לשותפים שסחרו בהימור. כל מי שמשחק בלוטו יוצא מההנחה שהוא עלול להפסיד, ולמרות זאת תעשיית ההימורים הזאת מגלגלת מיליונים (אם לא יותר) ואין זה משפיע על המצב הכלכלי של המדינה. לפי גארבר יכול להיות שהמסחר השתולל בשל מגפת הדבר, שהייתה אז בשיאה. ההולנדים, שהיו חסרי תקווה לחיות, שיחקו משחק שתייה שבו הם קנו ומכרו צבעונים בהגזמה.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שיגעון הצבעונים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ (באנגלית) (Earl A. Thompson, "The tulipmania: Fact or artifact?" (2007
  2. ^ פיטר גארבר: "Who put the mania in tulipmania?"