פתיחת התפריט הראשי

המידע שהוספתי בקשר לריח נכון, למרות שהמשפט "לסתום את האף היטב" לא נשמע רציני במיוחד.

המידע שהוספת פשוט לא היה נכון. נעשה סדר, יש לאדם בריא חמישה סוגי קלט, כל אחד נקלט בעזרת מנגנון אחר, קולט דברים שונים, ומשתמש באיברים שונים, כל אחד נקרא חוש:
  • ראיה קולט קרינה אלקטרומגנטית, האיבר המתאים הוא העין.
  • שמיעה קולט גלי קול, האיבר המתאים הוא האוזן.
  • מישוש קולט מגע, האיבר המתאים הוא כל האיברים החיצוניים בגוף.
  • ריח קולט גזים, האיבר המתאים הוא האף.
  • טעם קולט מבנים מולקולריים מסויימים, האיבר המתאים הוא הלשון.
יש רק חמישה סוגי טעם (מתוק, חמוץ, מלוח, מר ואומאמי). מצד שני חוויית האכילה היא חוויה של כל חמשת החושים. ההבדל בין אוכל מוצק לאותו אוכל שהוא גרוס הוא בחוש המישוש. ההבדל בין פופקורן מתוק לפופקורן מלוח הוא בטעם. אין הבדל בטעם בין סוכר לדבש, ההבדל ביניהם הוא בריח, שהוא חוש אחר לגמרי. כשאתה סותם את האף, אתה מנטרל את חוש הריח, לא את חוש הטעם. גם עם אף סתום תוכל להבדיל בין חומץ למלח, או בין דבש לשקד מר. לכן, נכון שחווית האכילה שונה לגמרי אם אתה מנטרל את חוש הריח, אבל זה לא בגלל הטעם של האוכל, אלא בגלל הריח שלו.
ובאותו הקשר, הסבר לתיקון קודם שלי, בניגו לדעה המקובלת חריף איננו טעם, חריף הוא תחושת כאב שחשים בפה. להבדיל, אומאמי הוא כן טעם, למרות שתרבות המערב גילתה אותו רק באחרונה.
יפתח 07:06, 22 יוני 2005 (UTC)

אני מקבל את מה שאתה אומר, אבל בכל זאת אני מבקש ממך לעיין בתחילת המאמר לשון (איבר)

מר אינו נחשב טעם אלא כאב פיזי.

אומאמיעריכה

לאיזה אוכל יש טעם של אומאמי? זאת נראית לי יותר כמו מתיחה. Erwin138 22:17, 16 יולי 2005 (UTC)

המתן, אני ארחיב. ממש לא מתיחה. גוגל נותן 156,000 תוצאות לאומאמי. כולם מדברים על הטעם הזה, איפה אתה חי? Pixie 22:29, 16 יולי 2005 (UTC)

אני חושב שבדף אין בעיה בכלל ולהפך נראה לי שהדף נותן אינפורמציה רבה לי ואני משער שגם לשאר הקוראים

חריףעריכה

אני יודעת שלא מדובר בטעם שנקלט כמו הטעמים האחרים אלא בתגובה כימית של גירוי הריריות ע"י ההיפריצין (ככה נדמה לי שקוראים לכימיקל הזה) שבמאכל החריף אך בכל זאת אנשים רבים טועים לחשוב שזו טעם. לא ראוי להזכיר זאת בערך?

מתי מורגש טעם מר?עריכה

בערך הופיעו שתי הטענות הבאות:

  • מידת המליחות המורגשת תלויה במשקלם המולקולרי - ככל שהמשקל המולקולרי יותר גבוה כך הטעם נוטה יותר למר מאשר מלוח.
  • הטעם המר מורגש בנוכחות בסיסים על הלשון.

לשתי הטענות אין זכר בויקיפדיה האנגלית, ככל שהצלחתי לבדוק. הן גם סותרות חלקית זו את זו. אם אחת מהטענות נכונה, נא למצוא סימוכין המבססים זאת. ליאור 07:46, 15 בפברואר 2007 (IST)

חוסר מקורותעריכה

הערך סובל מחוסר מקורות שיבססו את הנאמר בו ויאפשרו לקורא הסקרן להעמיק יותר. במתכונתו הנוכחית הוא מסוכן יותר מקצרמר, כי קוראים תמימים עשויים לצטט ממנו מידע שגוי. אפשר לפתור את הבעיה ע"י תרגום חלקים נבחרים מהערך הקריא en:Basic_taste. הייתי עושה זאת בעצמי כעת, אך אני מעדיף להקדיש את הזמן לתרגום ערכים סבוכים יותר במדעי המוח. אם לא ירימו את הכפפה, אעשה זאת בעוד חודש. ליאור 12:28, 23 בפברואר 2007 (IST)

גם חלק מהמקורות כבר לא קיימים. 93.172.141.104 18:42, 21 בפברואר 2010 (IST)

מתוך דף השיחה של המורהעריכה

שלום המורה,

אבקש שתציין את המקור עליו התבססת בעריכה הזו. שים לב בבקשה למקורות הסותרים את התיקון שביצעת ([1], [2],[3]). אם אין בידיך מקורות עדכניים יותר התומכים בתיקון זה, אנא השב את הנכתב לקדמותו. כרגע הערך חלקי ביותר ולכן השבתי לו תבנית תחזוקה כנגד זו שהסרת. בתודה, ליאור ތޮ 14:57, 8 בינואר 2008 (IST)

לא הבנתי על מה בדיוק נדרש מקור. המורה 21:27, 13 בינואר 2008 (IST)
כתבת "יש שתי גישות בנושא חלוקת הטעמים" וכו'. ובכן, אין שתי גישות כאלה. יש פירוש אחד שגוי של אדווין בורינג למחקר משנת 1901. המקורות שציינתי מסבירים זאת. התמונה היפה שהכנת פשוט אינה נכונה. ליאור ތޮ 22:34, 13 בינואר 2008 (IST)
זה בדיוק מה שלמדתי, וזה גם מה שלומדים התלמידים שלי, תוך הדגשה שהגישה המסורתית מדברת על חלוקת הטעמים ואילו גישה חדשה מערערת על כך. המורה 22:41, 13 בינואר 2008 (IST)
אם כך, נפלה בחלקך הזכות לתקן את המידע הנמסר לתלמידיך. אני בטוח שהם ישמחו לשמוע את המקור המשעשע לשגיאה. המונח "גישה מסורתית" מרמז על ידע המועבר באופן מסורתי מאב לבן, בזמן שבסך הכל מדובר בשגיאה משנת 1942 שמצאה את דרכה לספרי הלימוד הישראליים. מעולם לא נמצא בניסוי מדעי שקדמת הלשון רגישה יותר באופן מובהק לטעמים מתוקים, או כל ממצא אחר בתמונה:Tamim.JPG שיצרת. כל עוד התמונה הזוו מתנוססת בגוף הערך, היא מטעה את קוראינו. אנא הסר אותה והשב את הנכתב לקדמותו. בתודה, ליאור ތޮ 08:37, 14 בינואר 2008 (IST)
חס ושלום, ירחם השם, טפו טפו..., מלח מיים....
הרעיון שלך יגרום לשתי תוצאות - פיטורין שלי מהמערכת וכשלון של התלמידים שלי בבחינות הבגרות. כל עוד ספרי הלימוד, הן לבתי הספר התיכוניים והן לאקדמיה מתעלמים מהתיאוריה החדשה יש לציינה בערך. וכמובן להוסיף לצידה את התיאוריה החדשה.
בעתיד, כאשר הגישה החדשה תהיה מקובלת על רוב החוקרים ותמצא דרכה גם לספרי הלימוד אפשר יהיה להזכירה בתור היסוריה של חקר הטעם. המורה 10:51, 15 בינואר 2008 (IST)
רציתי לענות שתוכל להמשיך ללמד לפי התוכנית, אבל לשלוח את התלמידים לוויקיפדיה אם הם רוצים לדעת את התאוריות העדכניות. אבל לפני שתוכל לעשות כך, צריך שמישהו ישכתב את הערך. במהרה בימינו. ‏odedee שיחה 11:10, 15 בינואר 2008 (IST)
ציין בבקשה במדויק באיזה ספר לימוד אקדמי מצאת ביסוס לטענותיך. אני שב ומדגיש: אין כאן גישה חדשה לעומת ישנה. יש כאן גישה אחת מוטעית, שאין לה כל ביסוס מדעי, שבאופן משעשע וזמני מצאה את דרכה לכמה ספרי לימוד. כפי שציינתי בראש הפיסקה, כתב העת המדעי המוביל Nature כבר התייחס לשגיאה האמורה ([4]) ואין בכך חידוש גדול. ליאור ތޮ 11:17, 15 בינואר 2008 (IST)
כפי שכבר ציינתי, המקורות שלך כולם באנגלית. ואילו המקורות בעברית טרם הפנימו את החדשות המרעישות. אפילו האנציקלופדיה המתחרה, YNET מספרת את הסיפור המוכר והידוע על מיקום שונה. לא זו בלבד אלא שלקולטני הטעם קוראים בחלק מהספרות בעברית בשם "בלוטות הטעם". המורה 15:50, 15 בינואר 2008 (IST)
אנחנו לא מתקדמים. ביקשתי ממך לנקוב בשמם המדויק של מקורותיך ואינך עושה זאת. אתה מבלבל בין קולטנים (receptors) לבין הפטמות (papillae) עליהן הם ממוקמים. יש פטמות שאפשר למצוא רק באזורים מסוימים של הלשון, אבל קולטנים מפוזרים בכל רחבי הלשון. הטענה כי קדמת הלשון רגישה יותר לטעמים מתוקים שגויה, כפי שתוכל לאמת בהתנסות עצמית. אם אינך מסוגל לספק מקור מהימן התומך בטענותיך, אבקש שתשחזר את עריכותיך עד שתוכל לספק מקורות כאלה. בתודה, ליאור ތޮ 17:22, 15 בינואר 2008 (IST)
בהיעדר היענות, שחזרתי בעצמי. הוספתי גם מספר מקורות בעזרתם ניתן לשפר את הערך, שעודנו לקוי ביותר. ליאור ޖޭ 00:37, 26 בינואר 2008 (IST)

פקעיות ולמה הן מגיבותעריכה

לקראת קטע הידעת ניגשתי להרחיב משמעותית את הפסקאות העוסקות בטעמים השונים (הספקתי בינתיים רק לייבא את המידע מויקיאנגלית על "מלוח"). בדר"כ, כשאני בישיבה, האינטרנט הוא המקור העיקרי שלי אבל בימים הקרובים אני בבית והחלטתי להסתכל גם באנציקלופדיה העיברית (שנת 88). ומה שאני קורא שם שובר לי את הקונספציה שקיבלתי מהערך פה ומהערך האנגלי, שכל טעם הוא תגובה למשהו אחר. האה"ע טוענת שההתאמה חומר-טעם היא מאוד נזילה וכדוגמה מביאה את העובדה שמלח בריכוז נמוך מאוד יכול לעורר גם טעם מתוק (אני מריח תשתית לקטע הידעת נוסף?). מצד שני היא גם טועת ש"איזורים שונים על שטח פני הלשון - שביניהם קיימת חפיפה חלקית בלבד - אחראים לקליטת ארבעת ערכי היסוד של הטעם", תזה שמופרכת כאן באותות ובמופתים. נשאלת השאלה: האנציקלופדיה הזו אמינה? ואם כן (למעט אותה תזה מופרכת), מה אני עושה עם הערך? סתם עומרשיחה גם אני רוצה לקדם מיזם 23:34, 20 בפברואר 2008 (IST)

לאור ההתקדמות העצומה בפענוח חוש הטעם בשנים האחרונות, לא כדאי להתבסס על מקור מלפני עשרים שנה. תוכל להסתמך על הנאמר בוויקיפדיה האנגלית, תוך ציטוט המקורות הנזכרים שם והתעלמות מכל טענה עליה מתנוססת שם תבנית:מקור. בנוסף, תוכל להיעזר בסקירה הזו והזו. אם אין לך גישה אליהן ממחשבך, שלח לי הודעה ואשלח לך העתק מהן. בהצלחה, ליאור ޖޭ 00:23, 21 בפברואר 2008 (IST)
תודה רבה. סתם עומרשיחה גם אני רוצה לקדם מיזם 01:55, 21 בפברואר 2008 (IST)

זה נכון שמלח בישול בריכוזים של 0.01-0.03 מול מעורר טעם מתוק? סתם עומרשיחה גם אני רוצה לקדם מיזם 14:40, 21 בפברואר 2008 (IST)

פשפשתי בספרות היום ומצאתי כמה תוצאות מעניינות:
במאמר הזה משנת 1997 נכתב (עמוד 268):

Even NaCl, which is often used as a prototype of the salty taste quality, has several side tastes; it is salty and sweet at low concentrations, and salty and sour at mid-range and higher concentrations (Smith and McBuraey, 1969; McBurney and Bartoshuk, 1973; Cardello, 1979; Schiffman et al, 1980; Smith and van der Klaauw, 1995; van der Klaauw and Smith, 1995). The sour component of organic Na+ salts is generally greater than the sourness of NaCl. LiCl is also both salty and sour, and its sourness is proportionally larger than that of NaCl (Smith and van der Klaauw, 1995; van der Klaauw and Smith, 1995; Ossebaard and Smith, 1996).

במאמר הזה משנת 1995 מודדים את מידת המליחות, המתיקות, החריפות והחמיצות של מלח בישול ומלחים אחרים, בריכוזים שונים. נמצא שם שמידת המתיקות החלשה של מלח בישול *יורדת* באופן די איטי עם העלייה בריכוזו, בעוד שמרירותו *עולה* באופן די איטי עם העלייה בריכוזו. כפי שניתן לצפות, מלח בישול הוא בעיקר מלוח, ומידת מליחותו עולה בצורה חריפה עם העלייה בריכוז (איור 1 בעמוד 297, התרשים השמאלי העליון). שני ציטוטים נוספים מהמאמר הזה יכולים לתרום לדיון:

"In addition to the salty taste, however, most salts elicit side tastes of sweetness, sourness or bitterness" (עמוד 295)

"It is well known that NaCl is somewhat sweet at low concentrations and becomes predominantly salty as concentration increases; NaCl is described as slightly sour as well (6,18,20,26). The profile for 0.1 M NaC1 (Fig. 4) shows a relatively strong sour side taste; at some concentrations this sourness is as strong as the saltiness (e.g., 0.032 M NaC1; Fig. 1), although it is much less prevalent at higher concentrations. Many of the other salts were described with multiple qualities; ..." (עמוד 304)
אבל הממצא הכי מגניב לדעתי מתואר במאמר הזה משנת 2007. מסתבר שיוני נתרן, למשל מתמיסה של מלח בישול, מדכאים טעם מר. משערים כי שטיפת הפה במים מזוקקים, המסלקת את יוני הנתרן, גורמת לתחושת מרירות מוגברת המקנה למים מזוקקים טעם מר. זאת אף כי במים מזוקקים אין מרכיבים שיגיבו כליגנדים עם קולטני הטעם השונים. וכפי שנאמר בעמוד 2051:

Interestingly, common salt is a general purpose bitter taste inhibitor [5], and water after tasting weak NaCl can have a mild bitter taste [1]. It is unclear how sodium salts inhibit bitter taste, but one hypothesis is that the cations allosterically modulate the GPCRs via interactions with acidic side chains on residues [11]. Therefore, it is possible that sodium ions are reducing intrinsic activity in TAS2Rs and their rinse is stimulating a mild bitter water-taste, parallel to the sweet watertaste described. A similar result would be expected when an allosteric inhibitor of the TAS1R1-TAS1R3 umami receptor has been identified. More research is needed to test these hypotheses.

אני שולח לך את שלושת המאמרים למקרה שתרצה להרחיב את הערך. אני עצמי לא אתפנה לכך בעתיד הקרוב. ליאור ޖޭ 19:34, 25 בפברואר 2008 (IST)
וואוו. המון עבודה. קודם ארחיב על הטעמים עצמם, ואז אגש למלח וריכוזיו. תודה. סתם עומרשיחה גם אני רוצה לקדם מיזם 00:01, 26 בפברואר 2008 (IST)

אומאמיעריכה

לפי מילון יפני - אנגלי, זה Umami ולא Omami כפי שניתן לחשוב. אני מציעה לנקד את המופע הראשון של השם: אוּ‏מאמי. שייקס - שיחה 13:35, 30 במאי 2009 (IDT)

אכן, גם מבדיקה קצרה שלי זה כך. אני לא רואה סיבה שלא לנקד ואף לרשום תרגום לטיני ויפני. Aghnonפורטל ספרד • הצטרפו למטרה! 02:28, 13 ביוני 2009 (IDT)

התמונה בפרק "פקעיות הטעם"עריכה

לדעתי יש להסיר את התמונה. כמו שציינתי בתקציר העריכה שבוטלה, היא בולטת ועלולה להטעות את מי שעובר על הערך ברפרוף (בעוונותיו). ‏nevuer‏ • שיחה 22:34, 14 בספטמבר 2011 (IDT)

הסתרתי את התמונה. לדעתי כך נאזן בין החשש להטעיית אנשים כמוני שקוראים ערכים דרך התמונות, לבין הרצון לספק אנשים הקוראים כל ערך לעומקו. ליאור ޖޭ • ט"ז באלול ה'תשע"א • 22:57, 14 בספטמבר 2011 (IDT)
אני חושב שזה היה ברור ומפורש מספיק. הקורא הסביר לא דביל עד כדי כך. אבל הפתרון שמצא ליאור קובל, תודה אייל המהולל - שיחה 23:06, 14 בספטמבר 2011 (IDT)

טעם מתכתיעריכה

בשני ספרי פיזיולוגיה שבדקתי (הראשון של גייטון והשני של וונדר) מצויינים ארבעת הטעמים מלוח, חמוץ, מתוק ומר. בחלוקה הרגילה אין טעם מתכתי ואם נשאיל רגע מעולם טעימות היין, גם לא טעם של עפיצות, שמנוניות, אגוזיות וחמוציות יער. למרות החוויה של טעם מתכתי, שאין חולק על קיומה, זהו אינו אחד הטעמים שצריך לציין בערך אנציקלופדי על טעם. כדי להכניס דבר כזה, יש להראות שמדובר בטעם "מרכזי", אחד מאלו שנמנים ליד חמיצות, מרירות, מתיקות ומליחות ולא "סתם" עוד טעם. יוסישיחה 19:17, 8 ביולי 2012 (IDT)

אני נוטה להסכים. אם כי גם החמישי - האומאמי נראה לי נפוץ דיו. גילגמש שיחה גם אני משתתף במיזם העשור! 19:28, 8 ביולי 2012 (IDT)
נראה שהאומאמי תפס כל כך חזק בספרות האוכל והאנקדוטות העיתונאיות (הוא גם נמנה פעמים רבות כאחד מהטעמים העיקריים, ועונה בדרך מסויימת על התנאי שהצגתי בתחילת הדיון), שגם אני מעדיף כרגע להחריג אותו מהדיון. יוסישיחה 20:27, 8 ביולי 2012 (IDT)
חשיבה סטריוטיפית והשתמרות עמדות הם אוייבים אכזריים מאד של המין האנושי. רצון האדם להישאר עם "הישן והטוב" ולא להתרחב למחוזות חדשים גובה קורבנות הלוך ושוב. אני לא מתייג אתכם ככאלה וידוע לי שאינכם כאלה, שזה יהיה ברור. כן צר לי לראותכם "עומלים" לא להכניס מידע על טעמים "משניים" שדווח עליהם בספרות, במקום לנסות לברר איך אפשר כן להוסיף אותם תוך שמירה על אלגנטיות.-- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי/ת
התוכל בבקשה להפנות אותי למאמר סקירה עדכני המזכיר את הטעם המתכתי בין טעמי היסוד? בתודה, ליאור पॣ • י"ט בתמוז ה'תשע"ב • 10:07, 9 ביולי 2012 (IDT)
לא ולא נראה לי שתמצא דבר כזה.

טעם מועדףעריכה

מהו הטעם המועדף של רוב האנשים? איזו חיה הכי אוהבת את הטעם המועדף של רוב האנשים? Orhosh - שיחה 14:47, 19 בספטמבר 2012 (IDT)


קישור שבורעריכה

במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!

--Matanyabot - שיחה 09:15, 4 במאי 2013 (IDT)


קישור שבור 2עריכה

במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!

--Matanyabot - שיחה 09:15, 4 במאי 2013 (IDT)


קישור שבור 3עריכה

במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!

--Matanyabot - שיחה 06:37, 25 בספטמבר 2013 (IDT)

האם יש רק ארבע פקעיות טעם?עריכה

נאמר שעל גבי הלשון יש ארבע פקעיות טעם, אבל יש חמישה טעמים שונים.

האם *ארבע* הפקעיות שלנו מסוגלות לחוש *בחמישה* טעמים (או שאולי מי שכתב את זה לא חשב על הטעם היפני אומאמי)? רן כהןשיחה 10:12, 4 ביולי 2015 (IDT)

שםעריכה

האם לטעמים אוממי ושומן אין צורך לשם עברי? שומן לא נשמע כמו שם של טעם (שומני נשמע יותר טוב, אם כי דיון מעמיק במשקלים יוכל למצוא שם טוב יותר), אוּממי הוא שם יפני וראוי שיהיה שם עברי מתאים. ויקידע - שיחה 19:38, 15 בדצמבר 2016 (IST)

השם אוממי מקובל בעברית. לגבי טעם השומן; מר, מתוק, מלוח וחמוץ ולא מרי, מתוקי, מלוחי וחמוצי. לא רואה סיבה לשנות. GHA - שיחה 20:31, 15 בדצמבר 2016 (IST)
חזרה לדף "טעם".