פתיחת התפריט הראשי

שיירת עגלות

הדרך שבה הגיעו מרבית המהגרים ממזרח ארצות הברית למערבה
חלוצים חוצים את המישורים של נברסקה

שיירת עגלות או גם שיירת קרונותאנגלית: wagon train) היא קבוצת עגלות מכוסות (קרונות) הנוסעות יחד לשם עזרה הדדית והתגוננות בפני תקיפה. הדוגמאות הידועות ביותר בהקשר זה הן שיירות הקרונות של המתיישבים במערב הישן של אמריקה, שהתקבצו וחצו יחד את המישורים ומעברי ההרים ושיירות הקרונות של הטרקבורים בדרום אפריקה.

בהקשר צבאי שיירת משא (baggage train) הייתה שיירת הקרונות שבאה בעקבות הצבא שנשאה אספקה ותחמושת.

תוכן עניינים

ההגירה למערב ארצות הבריתעריכה

 
שחזור שיירת עגלות ביום החלוצים ביוטה 1912

כמעט כל השבילים מערבה התחילו באינדפנדנס במיזורי, השער למערב ארצות הברית.

ככל הנראה דרך שיירת העגלות הידועה ביותר הייתה שביל אורגון שהשתרע לאורך של מעל ל-3,000 קילומטרים.[1] דרכים אחרות כללו את שביל סנטה פה, שביל צ'יסהולם, שביל קליפורניה (שהתפצל משביל אורגון דרומה), שביל המורמונים והשביל הספרדי הישן.

אף שהמונח "שיירת עגלות" מרמז על שורה של עגלות המסודרות בטור, בפועל, במצבים שפני השטח אפשרו זאת היו העגלות מתפזרות ונוסעות בקו אחד על מנת לצמצם את כמות האבק שעף על העגלות האחרות.

במקור החלה התנועה מערבה בקבוצות קטנות, אבל נוסעים בעלי ממון בשיירות שכללו מאה עגלות ויותר יכלו לשכור "מנהל שיירות" (wagon master או trail master), אדם מנוסה בהובלת שיירות, המכיר את המסלול ומטפל בתקלות תוך כדי המסע, וסייסים שיטפלו בסוסים.

מהגרים בדרך היבשה גילו שקל היה יותר לנהל קבוצות קטנות שבין עשרים לארבעים עגלות מאשר קבוצות גדולות יותר, בייחוד אם לא ניהל אותן מנהל שיירות מקצועי. שיירות רבות נוהלו על פי העקרונות הדמוקרטיים, קבעו כללים ובחרו מי יעמוד בראשם (captain). במציאות הייתה למנהל הנבחר סמכות מוגבלת. תפקידו היה מוגבל לזירוז של כל המשתתפים להתחיל לנוע בבוקר ולבחור מתי והיכן לחנות בלילה.[2]

החברות בשיירת העגלות הייתה בדרך כלל נזילה ועגלות הצטרפו או נטשו לעיתים קרובות שיירות בהתאם לצרכים ולרצונות של בעליהם. תאונה או מחלה לדוגמה היו עלולים לאלץ בעל עגלה להישאר מאחור ולחכות לשיירה הבאה, או שמהגר היה עשוי להאיץ את העגלה במטרה להצטרף לשיירה קדומנית לאחר מריבה. חלקם נטשו את השיירה בדרך על מנת להתיישב בטריטוריית קולורדו או טריטוריות אחרות לאורך הדרך.

אחד מכל עשרה שהתחיל את המסע מת לאורך הדרך, בשל מחלות (בעיקר כולירה) או תאונות (טביעה, תקיפה של בעלי חיים, תאונות הקשורות לנשק החם וכו'). ההערכה היא שבמשך 25 שנים מתו בדרכים כ-65,000 מהמהגרים.[2]

בלילות היו העגלות מסודרות במעגל או בריבוע (מצודת קרונות (wagon fort) או לאגר (laager) בטרמינולוגיה של דרום אפריקה) במטרה ליצור מגן מרוחות או מזג אוויר ולכלוא את חיות המשק של המהגרים במרכז כדי למנוע שיברחו או יגנבו על ידי אינדיאנים. אף שאינדיאנים היו עלולים לנסות לגנוב סוסים בחסות החשכה, הם תקפו שיירות רק לעיתים רחוקות. בין התקריות הידועות, ההתקפה של שיירת וורד (Ward Train) שבה הרגו אינדיאנים בני שבט השושוני 19 מהגרים,[2] וטבח מאונטיין מדוז שבו רצחו מורמונים המחופשים לאינדיאנים ואינדיאנים בני שבט הפאיוט 120 מהגרים. בניגוד לאמונה הפופולרית שמקורה בצפייה בסרטי המערבונים, רק לעיתים רחוקות יצרו העגלות מעגל הגנתי תוך כדי המסע.[3]

שיירות משאעריכה

 
שיירת משא, איור מ-1876

כאשר המלחמות התחילו להיות מבוססות על אבק שריפה היה ברור שהצבא אינו יכול יותר להסתמך על חיפוש מזון בסביבתו הקרובה, ונדרשה אספקה סדירה של תחמושת. במאה ה-18 התפתחו אגפי האספקה והתחמושת על מנת לרכז את משלוחי האספקה. המשלוחים לבשו צורה בדמות "שיירת משא", קבוצה גדולה של עגלות שנסעו בעורף הצבא.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Stewart, George R. The California Trail: An Epic With Many Heroes. New York: McGraw-Hill, 1962.
  • Unruh, John D., Jr. The Plains Across: The Overland Emigrants and the Trans-Mississippi West, 1840-60. Urbana: University of Illinois Press, 1993.
  • Van der Loeff, A. Rutgers. Children on the Oregon Trail

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שיירת עגלות בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה