טבח מאונטיין מדוז

טבח מאונטיין מדוז (באנגלית: Mountain Meadows massacre) היה סדרה של התקפות על שיירת העגלות של קבוצת המהגרים חבורת בייקר-פנצ'ר (Baker–Fancher party) במאונטיין מדוז בדרום יוטה. ההתקפות החלו ב-7 בספטמבר 1857 והגיעו לשיאן ב-11 בספטמבר 1857, כאשר מרבית המהגרים נרצחו על ידי חברים במיליציה הטריטוריאלית של יוטה של המורמונים בעזרת אינדיאנים בני פאיוט. המיליציה המכונה רשמית לגיון נאוו (Nauvoo Legion) הייתה מורכבת ממתיישבים מורמונים מדרום יוטה. במטרה לא להשאיר עדים ובכך למנוע פעולות תגמול רצחו התוקפים את כל המבוגרים והילדים הגדולים – כ-120 גברים, נשים וילדים. התוקפים השאירו בחיים רק 17 ילדים שהיו בני פחות משבע שנים.

איור המלווה את תיאור המאורע בספר קדושי הרי הרוקי מ-1873

שיירת העגלות, בעיקר של משפחות מארקנסו, הייתה בדרכה לקליפורניה בנתיב שעבר דרך טריטוריית יוטה, בתקופה של עימות שכונה אחר-כך מלחמת יוטה. לאחר שהגיעה לסולט לייק סיטי המשיכה חבורת בייקר-פנצ'ר את דרכה דרומה, ובסופו של דבר עצרה למנוחה במאונטיין מדוז, מילולית "שדות האחו ההרריים", אזור גבוה שהיו בו מים ומרעה לסוסים. בזמן שהמהגרים חנו במקום, איחדו כוחות כמה מנהיגים של המיליציה, כולל אייזק הייט (Isaac C. Haight) וג'ון דויל לי, במטרה לארגן התקפה על השיירה.

במטרה ליצור מצג שווא של תוקפנות אינדיאנים הייתה התוכנית של המיליציה לחמש כמה אינדיאנים מהפאיוט דרומיים ולשכנע אותם להצטרף אל החבורה העיקרית של אנשי המיליציה שלהם, מחופשים כאינדיאנים, בהתקפה. במהלך ניסיון ההתקפה הראשון על שיירת העגלות המהגרים נלחמו בחזרה, והתפתח מצור בן חמישה ימים. בסופו של דבר החלו מנהיגי המיליציה לחשוש שמא ראו חלק מהמהגרים אנשים לבנים בין התוקפים ה"כביכול אינדיאנים" וגילו את זהות תוקפיהם. עקב כך הורה מפקד המיליציה ויליאם דיים (William H. Dame) לכוחותיו להרוג את המהגרים.

בשלב זה החלו המזון והמים לאזול בקרב המהגרים והם הרשו לכמה חברים מהמיליציה שנשאו דגל לבן להיכנס למחנה שלהם. חברי המיליציה הבטיחו למהגרים שהם מוגנים וליוו אותם מהביצורים הזמניים שהכינו. לאחר שצעדו מרחק מסוים מהמחנה תקפו אנשי המיליציה בעזרת כוחות שהתחבאו בסמוך את המהגרים והרגו את כל מי שחשבו שהוא בוגר מספיק על מנת להיות עד פוטנציאלי שידווח על ההתקפה.

לאחר הטבח קברו מבצעי הפשע בחיפזון את הקורבנות, כשהם מותירים את הגופות פגיעות לחיות הבר ולפגעי האקלים. משפחות מקומיות אימצו את הילדים שניצלו מהטבח, ורכושם של הקורבנות הוצע למכירה פומבית. חקירת האירוע, שהופסקה עקב מלחמת האזרחים האמריקנית, הובילה לתשעה כתבי אישום במהלך 1874. מתוך תשעת הנאשמים רק ג'ון דויל לי נשפט. לאחר שני משפטים בטריטוריית יוטה, הורשע דויל על ידי חבר מושבעים, ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג בירייה ב-23 במרץ 1877.

היסטוריונים מייחסים את הטבח לצירוף גורמים, כולל היסטריה בשל החשש לפלישה לטריטוריה של המורמונים, והטפות של מנהיגי המורמונים כנגד זרים, שהיו חלק מהתופעות החריגות של תקופת הרפורמציה המורמונית. החוקרים חלוקים בשאלה האם ההנהגה הבכירה של המורמונים, כולל בריגהם יאנג, הסיתה לטבח או שהאחריות לו היא של המנהיגים המקומיים בדרום יוטה.

היסטוריה

חבורת בייקר-פנצ'ר

בתחילת 1857 החלו כמה קבוצות של מהגרים מצפון-מערב ארקנסו את מסעם לקליפורניה, כאשר הם התקבצו יחד מאוחר יותר ליצור את הקבוצה הידועה כחבורת בייקר-פנצ'ר. מרבית הקבוצות הגיעו ממחוזות מריון, קראופורד, קרול, וג'ונסון בארקנסו והתקבצו לשיירת עגלות בבלרס סטנד (Beller's Stand), דרומית להריסון (Harri son) בארקנסו במטרה להגר לדרום קליפורניה. בתחילה התייחסו לקבוצה זו הן כשיירת בייקר (Baker train) והן כשיירת פרקינס (Perkins train), אבל לאחר שהצטרפו אליה שיירות נוספות והיא עשתה דרכה מערבה, החלה להיקרא שיירת (או חבורת) בייקר-פנצ'ר. היא נקראה על שם "קולונל" אלכסנדר פנצ'ר (Alexander Fancher), שכבר עשה את המסע לקליפורניה פעמיים קודם לכן, והפך למנהיג החבורה. בסטנדרטים של אותה תקופה הייתה חבורת בייקר-פנצ'ר אמידה, מאורגנת בקפידה, ומצוידת היטב למסע. בדרך הצטרפו אליהם משפחות ובודדים ממדינות אחרות, כולל מיזורי. חבורה זו הייתה עשירה יחסית ותכננה להצטייד מחדש באספקה בסולט לייק סיטי, כפי שעשו מרבית שיירות העגלות באותה תקופה. החבורה הגיעה לסולט לייק סיטי כשהיו בה כ-120 חברים.

היחסים עם המתיישבים המורמונים

בתקופה בה הגיעה החבורה אורגנה טריטוריית יוטה כדמוקרטיה תאוקרטית בהנהגתו של בריגהם יאנג, שהקים מושבות לאורך שביל קליפורניה והשביל הספרדי הישן. זמן קצר לפני הגעת החבורה הוציא נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן צו ובו הורה על משלוח כוחות צבא ליוטה. שמועות התרוצצו בטריטוריה על המניעים לתנועות כוחות צבא פדרליים. יאנג פרסום פקודות שונות, כשהוא מאיץ באוכלוסייה להתכונן לבואם של הכוחות. בסופו של דבר הכריז יאנג על ממשל צבאי והורה לאגור מזון.

חבורת בייקר-פנצ'ר נתקלה בסירוב של סוחרי סולט לייק סיטי לרכוש מהם אספקה, בגלל ההוראה של יאנג לאגור מזון, והחליטה לעזוב את היישוב ולהמשיך דרך השביל הספרדי הישן שעבר בדרום יוטה. באוגוסט 1857 עבר ג'ורג' א. סמית (George Albert Smith, אחד משנים עשר השליחים (Quorum of the Twelve Apostles) שבראש הכנסייה המורמונית) מפארוון (Parowan) ברחבי דרום יוטה כשהוא מורה למתיישבים המורמונים שם לאגור מזון לקראת העימות הצפוי. ב-25 באוגוסט, בדרכו חזרה לסולט לייק סיטי, חנה סמית בסמוך לחבורת בייקר-פנצ'ר בקורן קריק (Corn Creek, סמוך ליישוב קנוש (Kanosh) של ימינו), 110 קילומטרים צפונית לפראוון. החבורה עברה כ-270 קילומטרים בדרכם דרומה מסולט לייק סיטי, וג'ייקוב המבלין (Jacob Hamblin), שהיה בחבורתו של סמית, הציע להם שהשיירה תמשיך בשביל ותיתן לבקר שאיתם מנוחה במאונטיין מדוז, עמק שהיה בו מרעה טוב והיה סמוך לחווה.

כריסטופר קיט פנצ'ר (שורד מטבח מאונטיין מדוז)

אף שעדים רבים העידו שהחבורה הייתה שוחרת שלום ושחבריה התנהגו היטב לאורך הדרך, התפשטו שמועות על התנהגות תוקפנית ומאיימת ומעשי פשע אחרים. הסרן ג'יימס הנרי קרלטון (James Henry Carleton‏; 1873-1814) שעמד בראש החקירה הפדרלית הראשונה של הטבח, שתוצאותיה פורסמו ב-1859. הוא תיעד טענה של המבלין שהשיירה לכאורה הרעילה מעיין בסמוך לקורן קריק, ועקב כך מתו 18 פרות ושניים או שלושה אנשים שאכלו מהבשר המורעל. קרלטון ראיין אבא לילד שלכאורה מת מהמעיין המורעל, והאמין בכנות של האב המתאבל. אבל הוא כלל גם תצהיר מחוקר שלא האמין שחברת פנצ'ר הייתה מסוגלת להרעיל את המעיין, בהתחשב בגודלה. קרלטון הזמין את הקוראים לשקול הסבר פוטנציאלי לשמועות על מעשי הפשע, כשהוא מציין את האווירה הכללית של החשדנות בקרב המורמונים כלפי זרים באותה תקופה, שנראה כי חלק מהמקומיים קינאו בעושר של חבורת פנצ'ר.

קשר ומצור

חבורת בייקר-פנצ'ר עזבה את קורן קריק והמשיכה כ-200 קילומטרים כשהיא עוברת את פארוון, וסידר סיטי, קהילות מורמוניות של דרום יוטה שהונהגו בהקבלה על ידי ויליאם דיים (William H. Dame) ואייזק האייט (Isaac C. Haight). האייט ודיים היו בנוסף המנהיגים הצבאיים הבכירים האזוריים של לגיון נאוו (המיליציה המורמונית). כשחבורת בייקר-פנצ'ר התקרבה לאזורם נערכו מפגשים של המנהיגים המקומיים בסידר סיטי ובפארוון שבהם התלבטו איך לממש את ההכרזה של בריגהם יאנג על הממשל הצבאי. ב-4 בספטמבר נפגש האייט עם ג'ון דויל לי שפעל בקרב האינדיאנים והעלה את הרעיון שלי יתקוף את השיירה עם אינדיאנים בני בריתו. ביום ראשון, 6 בספטמבר, ניהל האייט את מושב המועצה השבועי לאחר התפילות בכנסייה, והעלה את השאלה מה לעשות במהגרים. הועלו במסגרת הישיבה טענות שהמהגרים התפארו שהם עומדים "להרוג כל מורמוני ארור" ושבכוונת חלק מהמהגרים להמתין לצבא האמריקני העתיד לפלוש ליוטה ולהצטרף אליו. הוא הציע שאינדיאנים יבצעו טבח בחבורה. ההצעה נידונה, אבל לא כל חברי המועצה הסכימו שזו דרך הפעולה הנכונה. המועצה החליטה שלא לנקוט שום פעולה עד שהאייט ישלח שליח מהיר, ג'יימס האסלם, למחרת לסולט לייק סיטי (מסע בן שישה ימים הלוך ושוב על גב סוס) על מנת לקבל עצה מבריגהם יאנג, כיוון שביוטה טרם פעלו שירותי טלגרף. לאחר שהמועצה התפזרה החליט האייט לשלוח שליח דרומה לג'ון דויל לי. מה אמר האייט ללי נותר בגדר תעלומה, אבל בהתחשב בתזמון ייתכן שזה היה קשור להחלטה של המועצה לחכות לעצה מבריגהם יאנג. אבל בכל מקרה לי עזב את ביתו באותו יום בלוויית חבורה של 15 אינדיאנים משבט פאיוט בדרכו למאונטיין מדוז.

חבורת בייקר-פנצ'ר הגיעה בתחילת ספטמבר למאונטיין מדוז במצב רוח שפוף, לאחר שניסיונותיהם לרכוש אספקה נדחו על ידי המורמונים. מאונטיין מדוז הייתה נקודת עצירה ידועה בשביל הספרדי הישן והחבורה מצאה בו שפע מים ומרעה לבקר ולסוסים. הם תכננו לנוח במקום כמה ימים ולהתאושש לפני שימשיכו בקטע הבא במסעם בן ה-64 קילומטרים שהיה עתיד לקחתם מחוץ לגבולות יוטה, אבל ב-7 בספטמבר הותקפה החבורה על ידי חברי המיליציה המחופשים לאינדיאנים ואינדיאנים משבט פאיוט. חבורת בייקר-פנצ'ר הגנה על עצמה בכך שיצרה מעגל מהעגלות והנמיכה אותם כשהגלגלים של כל עגלה קשורים לעגלה הבאה, יחד עם חפירת שוחות רדודות והשלכת החול מתחת לעגלות ובתוכם, תוך יצירת מחסום חזק יותר. שבעה מהגרים נהרגו בתחילת ההתקפה ונקברו בתוך מחנה העגלות המכותרות. שישה עשר נוספים נפצעו. ההתקפה נמשכה חמישה ימים שבמהלכם לא הייתה למשפחות הנצורות גישה למים או לבשר ציד והתחמושת שלהם הלכה ואזלה. בינתיים החלו המנהיגים של המיליציה לחשוש שחלק מהמהגרים ראו אנשים לבנים בין התוקפים, וקרוב לוודאי שגילו את הזהות האמיתית של תוקפיהם. עקב כך נפלה ההחלטה להרוג את כל המהגרים, למעט ילדים קטנים.

ארבעה מתוך תשעת חברי המיליציה המורמונית של הרגימנט העשירי "בריגדת הברזל", שהואשמו ב-1874 ברצח ובקשירת קשר לרצח (לא מוצגים: ויליאם ה. דיים • ויליאם ק. סטיוארט • אלוט וילדן • סמיואל ג'וקס • ג'ורג אדאיר הבן)
אייזק האייט (Isaac C. Haight) – מפקד גדוד – מת ב-1886 באריזונה	מייג'ור ג'ון היגבי (John H. Higbee) שלגביו נטען כי צעק את הפקודה להתחיל ברצח. הוא טען כי השתתף בחוסר רצון בטבח ורק השתתף בקבורת הנרצחים שחשב כי היו קורבנות של "התקפת אינדיאנים"	מייג'ור ג'ון דויל לי, שוטר, שופט ונציג הממשל כלפי האינדיאנים. לאחר שקשר קודם עם מפקדו הישיר, אייזק האייט, לי הוביל את ההתקפה הראשונית, ובטענה שקרית הציע למהגרים מעבר בטוח קודם לצעידתם בת הקילומטר אל השדה שבו נטבחו לבסוף. הוא היה המשתתף היחיד שהורשע.	פיליפ קלינגנסמית (Philip Klingensmith), בישוף בכנסייה המורמונית וטוראי במיליציה. הוא השתתף ברציחות, ולאחר-מכן הפך עד מדינה כנגד חבריו, לאחר שעזב את הכנסייה.

רציחות ותוצאת הטבח

ביום שישי, 11 בספטמבר 1857, ניגשו שני אנשי מיליציה לעגלות של חבורת בייקר-פנצ'ר כשהם מנופפים בדגל לבן ואליהם הצטרף ג'ון דויל לי שהיה איש קשר עם האינדיאנים וקצין במיליציה. לי סיפר למהגרים המותשים מהקרב שהוא ניהל משא ומתן עם התוקפים בני הפאיוט והם הסכימו להפסקת אש, ולכך שהמהגרים יצאו בשלום תוך הגנה של המורמונים על מנת לשוב לסידר סיטי מרחק של 58 קילומטרים משם בתמורת להעברת כל הבקר, הסוסים והאספקה שאיתם לידי האינדיאנים. המהגרים קיבלו את התנאים והובלו מחוץ למתחם שלהם. הגברים הבוגרים הופרדו מהנשים והילדים. הגברים הוצעדו בזוגות מלווים באנשי מיליציה. כשהאות ניתן, הסתובבו אנשי המיליציה וירו בגברים מחבורת בייקר-פנצ'ר. הנשים והנערים נרצחו על ידי חברי מיליציה נוספים שהסתתרו בשיחים ובנקיקים הקרובים. חברי המיליציה נשבעו לשמור בסוד את האירוע. התוכנית הייתה להאשים את האינדיאנים בטבח. חברי המיליציה הותירו בחיים ילדים קטנים מתוך מחשבה שהם צעירים מדי על מנת שיוכלו להעיד מה אירע. ילדים אלו אומצו על ידי משפחות מורמוניות. שבעה עשר ילדים חולצו אחר-כך על ידי הצבא האמריקני והוחזרו לקרובים בארקנסו. חלק מרכושם של הנרצחים נלקח על ידי האינדיאנים שהיו מעורבים באירוע, אבל מרבית חפצי הערך והבקר נלקחו על ידי המורמונים בדרום יוטה, כולל ג'ון דויל לי. חלק מהבקר נלקח לסולט לייק סיטי ונמכר או נסחר. יתרת הרכוש האישי של בני חבורת בייקר-פנצ'ר נלקח לבית המעשר בסידר סיטי למכירה פומבית למורמונים בני המקום.

חקירות והעמדה לדין

התמונה בהוצאה להורג של לי על ידי כיתת יורים ב-23 במרץ 1877. לי יושב, סמוך לארון הקבורה שלו.

הצדק נעשה סוף סוף!" מאמר מכתב העת Leslie's Monthly Magazine ב-1877

חקירה ראשונה נערכה על ידי בריגהם יאנג שראיין את ג'ון דויל לי ב-29 בספטמבר 1857. ב-1858 שלח יאנג דו"ח למפקח על ענייני האינדיאנים בממשל הפדרלי (Commissioner of Indian Affairs) ובו הצהיר כי הטבח היה מעשה ידיהם של אינדיאנים. מלחמת יוטה דחתה כל חקירה על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית עד 1859, כאשר ג'ייקוב פורניי (Jacob Forney) ומייג'ור ג'יימס הנרי קרלטון מצבא ארצות הברית ערכו חקירות. קרלטון מצא במאונטיין מדוז שיער נשים שהסתבך בשיחים ועצמות ילדים עדיין בזרועות אימהותיהם. קרלטון אמר אחר כך שהיה זה "מראה שלא יישכח לעולם". לאחר שאספו גולגולות ועצמות של הנרצחים קברו אותם החיילים בפיקודו של קרלטון והקימו על הקבר גל אבנים וצלב.

קרלטון ראיין כמה מתיישבים מורמונים מקומיים ומנהיגים של שבטי הפאיוט, והגיע למסקנה שהייתה מעורבות של מורמונים בטבח. הוא סיכם את ממצאיו בדו"ח במאי 1859, ושלח אותו לעוזר לראש כוח אדם בצבא ארצות הברית. ג'ייקוב פורניי, מפקח ראשי לעניינים אינדיאנים ביוטה, ערך אף הוא חקירה שכללה ביקור באזור בקיץ 1859 וחילץ רבים מילדיהם של קורבנות הטבח שאומצו על ידי משפחות מורמוניות, ואסף אותם במטרה להסיע אותם לקרוביהם בארקנסו. פורניי הגיע למסקנה כי הפאיוט לא פעלו לבדם והטבח לא היה יכול להתרחש בלי השתתפות של המתיישבים הלבנים. בדו"ח ששלח קרלטון לקונגרס של ארצות הברית הוא כינה את הטבח ההמוני "פשע מרושע", והאשים מנהיגים מקומיים ובכירים מהכנסייה בביצוע הטבח.

שופט פדרלי שנשלח לטריטוריה לאחר מלחמת יוטה במרץ 1859, השופט ג'ון קרדלבאו (John Cradlebaugh‏; 1872-1819), כינס את חבר המושבעים הגדול בפרובו ביוטה בנוגע לטבח, אבל חבר המושבעים דחה כל הכנת כתבי אישום. עם זאת, קרדלבאו ערך סיור באזור מאונטיין מדוז בליווי צבאי. קרדלבאו ניסה לעצור את ג'ון דויל לי, אייזק האייט וג'ון היגבי, אבל הם נמלטו לפני שניתן היה לאתרם. קרדלבאו האשים בפומבי את בריגהם יאנג כמי שהסית לטבח ולכן "שותף לפני ביצוע הפשע". השופט המורמוני המחוזי אליאס סמית אסר את יאנג בתוקף צו טריטוריאלי, ככל הנראה כדרך למנוע את מאסרו ומשפטו במערכת המשפט הפדרלית שהמורמונים חשדו שהיא נגדם. כיוון שבסופו של דבר לא הוכנו כתבי אישום פדרליים יאנג שוחרר.

חקירות נוספות, שנקטעו עקב מלחמת האזרחים האמריקנית, התחדשו שוב ב-1871 כאשר התובעים קיבלו תצהיר מפיליפ קלינגנסמית. קלינגנסמית היה בישוף בכנסייה המורמונית ונפח מסידר סיטי, אבל בהגיע שנות ה-70 של המאה ה-19 הוא עזב את הכנסייה ועקר לנבדה.

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19 הוגשו כתבי אישום כנגד לי, דיים, פיליפ קלינגנסמית ושניים נוספים (אלוט וילדן (Ellott Willden) וג'ורג' אדאיר (George Adair) הבן), והם נאסרו. צווים הוצאו במטרה להביא למעצרם של ארבעה אחרים (האייט, היגבי, ויליאם ק. סטיוארט (William C. Stewart) וסמיואל ג'וקס (Samuel Jukes)) שירדו למחתרת. קלינגנסמית קיבל חנינה מראש בתמורה להסכמתו להעיד. בריגהם יאנג נידה מהכנסייה כמה מהמשתתפים בטבח, כולל האייט ולי ב-1870. הממשל הציע פרס של 500 דולרים בגין לכידתם של האייט, היגבי וסטיוארט, בעוד שהתובעים החליטו בסופו של דבר שלא להגיש כתבי אישום כנגד דיים וילדן ואדאיר.

המשפט הראשון של לי החל ב-23 ביולי 1875, בביוור (Beaver) בפני חבר מושבעים שכלל שמונה מורמונים וארבעה שלא היו מורמונים. משפט זה הוביל לחבר מושבעים תלוי ב-5 באוגוסט 1875. המשפט השני של לי החל ב-13 בספטמבר 1876, בפני חבר מושבעים שכולו מורמוני. התביעה זימנה להעיד את דניאל ולס (Daniel Wells), לבן מוריל (Laban Morrill), ג'ואל וייט (Joel White), סמיואל נייט (Samuel Knight), סמואל מקמרדי (Samuel McMurdy), נפי ג'ונסון (Nephi Johnson) וג'ייקוב המבלין. לי גם הסכים, כנגד דעתו של פרקליטו, שהתביעה תורשה להשתמש בעדויות בשבועה של יאנג וסמית מהמשפט הקודם. לי לא זימן שום עדים להגנתו. הפעם, לי הורשע.

כפי שחוקי טריטוריית יוטה קבעו, בעת קביעת גזר הדין ניתנה ללי האפשרות לבחור בצורת הוצאתו להורג: בתלייה, בעריפת ראש או בירייה. הוא בחר להיירות. לפני שהוצא להורג ב-23 במרץ 1877 (20 שנים אחרי הטבח) טען לי כי הוא משמש שעיר לעזאזל לשותפים האחרים לטבח. בריגהם יאנג הצהיר כי גורלו של לי היה מוצדק, אבל הוא לא כיפר על פשעו.

ביקורת וניתוח של הטבח

העמוד הראשון של גיליון ה-13 באוגוסט 1859 של Harper's Weekly שבו מאויר שדה הקטל כפי שתיאר אותו מייג'ור קרלטון: "שהיה נורא יותר ומחליא מכדי ששפה תוכל לתאר. שלדי בני אנוש, עצמות שבורות, גולגולות מחרידות ושיער נשים היו מפוזרים בשפע מפחיד על פני מרחק של שני מיילים." "השרידים לא נקברו כלל עד שהגופות רוטשו בידי זאבים והבשר הופשט מהעצמות, ואז קברו רק את העצמות המפוזרות שהיו הקרובות ביותר לדרך".

הדו"ח הראשון על האירוע נעשה ב-1859 בידי קרלטון, שצבא ארצות הברית הטיל עליו לחקור את האירוע ולקבור את הגופות החשופות עדיין במאונטיין מדוז. אף על פי שהטבח תואר במידה מסוימת בתקשורת במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19. התקופה הראשונה של פרסום בקנה מידה לאומי נרחב על הטבח החלה סביב 1872, אחרי שהחוקרים השיגו את הווידוי של קלינגסמית. ב-1867 הוציא ק.ו. ואייט (C.V. Waite) לאור את הספר "היסטוריה אותנטית של בריגהם יאנג" (An Authentic History Of Brigham Young) ובו תיאור המאורעות. ב-1872 כתב מארק טוויין על הטבח דרך העדשות של דעת הקהל האמריקנית בת זמנו בנספח לספר המסעות Roughing It האוטוביוגרפי למחצה. ב-1873 היה הטבח נושא בולט בספר ההיסטוריה של המורמונים "הקדושים מהרי הרוקי" (The Rocky Mountain Saint), שכתב תומאס סטנהאוס (T. B. H. Stenhouse), מורמוני שעזב את הכנסייה. העיתונים הגדולים כיסו את משפטי לי מקרוב מ-1874 עד 1876, והוצאתו להורג ב-1877 כוסתה בצורה נרחבת.

הטבח טופל בצורה נרחבת בכמה מחקרים היסטוריים, החל בווידוי של לי ב-1877, שביטא את דעתו שג'ורג' סמית נשלח לדרום דקוטה על ידי בריגהם יאנג במטרה ליזום את הטבח. ב-1910 היה הטבח נושא לספרון מאת ג'וזיה גיבס (Josiah F. Gibbs), שגם הוא ייחס ליאנג ולסמית אחריות לטבח. ב-1915 תואר הטבח בספרו של ג'ק לונדון "The Star Rover" מנקודת מבטו של נער צעיר, ג'סי, הבן של קפטן פנצ'ר. עבודת המחקר המקיפה והמפורטת הראשונה שהשתמשה בשיטות היסטוריות מודרניות הייתה "טבח מאונטיין מדוז" (The Mountain Meadows Massacre) ב-1950 על ידי חואניטה ברוקס (Juanita Brooks), חוקרת מורמונית שחיה בסמוך לאזור בדרום יוטה. ברוקס לא מצאה עדות למעורבות ישירה של בריגהם יאנג, אבל האשימה אותו בהפרעה לחקירה ובהסתה שעוררה את ההתקפה.

בתחילה הכחישה הכנסייה המורמונית מעורבות כלשהי של מורמונים, ואז שתקה בנושא. ב-1872 היא נידתה כמה מהמשתתפים בשל חלקם בטבח. מאז, הכנסייה המורמונית גינתה את הטבח והודתה במעורבות של מנהיגים מורמונים מקומיים בו. בספטמבר 2007 פרסמה הכנסייה מאמר בביטאונה המציין 150 שנים מאז שהטרגדיה התרחשה.

הנצחה

האנדרטה הראשונה שהנציחה את הקורבנות נבנתה שנתיים לאחר הטבח בידי מייג'ור קרלטון והחיילים בפיקודו. האנדרטה הייתה גל אבנים פשוט שהורם מעל קברם של 34 קורבנות ובראשו הוצב צלב מעץ ארז. האנדרטה נתגלתה הרוסה וצבא ארצות הברית הקים אותה מחדש ב-1864. לפי כמה דיווחים האנדרטה נהרסה ב-1861, כאשר משלחת בראשות בריגהם יאנג הגיעה למאונטיין מדוז. וילפורד וודרף (Wilford Woodruff), שאחר-כך התמנה לנשיא הכנסייה, טען שלאחר שקרא את הכתובת החרותה על הצלב: "הנקמה היא שלי, כה אמר האל. אני אשיב כגמולם", הגיב יאנג, "צריך להיות הנקמה היא שלי והשבתי מעט". ב-1932 בנו תושבים מהאזור חומת הנצחה סביב שרידי האנדרטה.

האנדרטה שהוקמה ב-1999 מעל אתר הקבורה.

החל ב-1988 תכננה אגודת מאונטיין מדוז (Mountain Meadows Association), שחבריה צאצאים של קורבנות חבורת בייקר-פנצ'ר ומורמונים, אנדרטה חדשה באתר. האנדרטה הושלמה ב-1999 והיא מתוחזקת על ידי מחלקת הפארקים של יוטה.

ב-1955 על מנת להנציח את קורבנות הטבח הוקמה אנדרטה בכיכר העיר של הריסון בארקנסו. מצד אחד של האנדרטה יש מפה וסיכום של הטבח, ובצד השני רשימה של שמות הקורבנות. ב-2005 נבנה בקארולטון (Carrollton) העתק של גל האבנים מ-1859, והוא מתוחזק על ידי "קרן המונומנט של מאונטיין מדוז" (Mountain Meadows Monument Foundation).

ב-2007 נערך במאונטיין מדוז טקס לציון 150 שנים לטבח. כ-400 משתתפים, כולל רבים מהצאצאים של קורבנות הטבח ונציג בכיר של הכנסייה המורמונית השתתפו בטקס.

ב-2011 הוכרז המקום אתר היסטורי לאומי (National Historic Landmark) לאחר מאמצי שתדלנות משותפים של צאצאי הקורבנות והכנסייה המורמונית.

ב-2014, לאחר שחקר את המסמכים של צבא ארצות הברית ובדק את האתר, הגיע הארכאולוג אוורט בסט (Everett Bassett) למסקנה ששני קברי ההמונים של קורבנות הטבח שחשבו כי הם באתר של האנדרטה שהקימה הכנסייה המורמונית, הם בפועל במקום אחר שהוא קרקע פרטית. אגודת מאונטיין מדוז מנסה להגיע להסכמה עם בעל הקרקע לשימור האתרים כמונומנט לאומי.

לקריאה נוספת

הטבח מוזכר במאות ספרים, סרטים ומאמרים, להלן הספרים הבולטים בנושא:

• Will Bagley (2002). Blood of the Prophets: Brigham Young and the Massacre at Mountain Meadows.
• Juanita Brooks (1950). The Mountain Meadows Massacre.

• Denton, Sally (2003). American Massacre: The Tragedy At Mountain Meadows, September 1857.
• Novak, Shannon A. (2008). House of Mourning: A Biocultural History of the Mountain Meadows Massacre. Salt Lake City: University of Utah Press. ISBN 9781607811695.
• Ronald W. Walker & Richard E. Turley & Glen M. Leonard (2008). Massacre at Mountain Meadows.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טבח מאונטיין מדוז בוויקישיתוף

• טבח מאונטיין מדוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Mountain Meadows Association
• Mountain Meadows Monument Foundation
• PBS Frontline documentary: The Mormons, Part One, episodes 8 & 9: Mountain Meadows.
• Bringhurst, Newell G., The Mountain Meadows Massacre: A Bibliographic Perspective, Signature Books
• Mountain Meadows Massacre Memorial