שינדו רנמייפנית: 臣道連盟 בפורטוגזית: Shindo Renmei) היה ארגון טרור יפני שפעל בברזיל בין השנים 1942-1947. חברי הארגון האמינו שהאימפריה היפנית לא הפסידה במלחמת העולם השנייה, וכי הידיעות שפורסמו על כניעת האימפריה היפנית וסיום המלחמה לא היו אלא מהלך תעמולתי מצד בעלות הברית. חברי הארגון נשארו נאמנים להירוהיטו, קיסר יפן.

לאחר שחברי הארגון רצחו 23 בני אדם בין 1946 ל-1947 פרקה משטרת ברזיל את הארגון. כ-300 מחברי הארגון נעצרו וכ-80 גורשו ליפן.

רקע היסטורי עריכה

  ערך מורחב – ברזילאים יפניים

המהגרים היפנים הראשונים הגיעו לברזיל בשנת 1908 על אונייה בשם קאסאטו מארו שיצאה מנמל קובה. הם היו קבוצה שמנתה כ-791 נפש, והם יצאו לברזיל במטרה למצוא תנאי מחיה טובים יותר. רבים מהם (כמו גם מהגרים סיניים) הפכו לפועלים בחוות קפה. באותה עת, היה בברזיל מחסור בחוואים, ולכן זו קיבלה בברכה מהגרים מאירופה, וכך זרם של עובדים יפניים על מנת לספק את הדרישה. מרבית המהגרים היפנים הגיעו לברזיל מתוך כוונה לצבור עושר ולחזור לארץ הולדתם. הם מצאו מדינה שונה לחלוטין, עם שפה אחרת, דת, אקלים, מזון, ומנהגים. הם חיו בבידוד יחסי מהתרבות סביבם, ומעטים מהם טרחו ללמוד פורטוגזית. ככאלה, הם סבלו בדרך כלל מחשדנות מצד האוכלוסייה הכללית. עם זאת, בשנת 1930, ברזיל הייתה המדינה עם הקהילה הגדולה ביותר של מהגרים יפנים בעולם.

בשנת 1930 עלה לשלטון בברזיל ז'טוליו ורגאס וכונן את המשטר שנודע בשם "המדינה החדשה". במסגרת שלטונו השתדל ורגאס להדגיש את הלאומיות הברזילאית על ידי דחיקת לאומיות זרה של מהגרים. ב-18 באפריל 1938, הוציא ורגאס את "צו 383" במסגרתו זרים לא יכלו לקחת חלק בפעילות פוליטית, נאסר עליהם לדבר שפות זרות בפומבי וילדיהם נדרשו ללמוד פורטוגזית. שידורי רדיו בשפות זרות נאסרו, ופרסום בשפות זרות הורשה רק במהדורות דו לשוניות. באותה תקופה יותר מ-90 אחוזים מכלל המהגרים היפניים בברזיל היו מנויים לעיתונים מקומיים בשפה היפנית. החובה לפרסם בצורה דו-לשונית, הפכה את ההדפסה ליקרה מאוד ועיתונים רבים כאלו נסגרו. מה גם שיפנים רבים לא ידעו פורטוגזית כלל, וכך היו במובן מסוים מנותקים ממה שקורה מחוץ לברזיל.

בשנת 1942, ניתקה ברזיל את היחסים עם האימפריה היפנית והכריזה מלחמה על מדינות הציר לצד בעלות הברית. בשל כך, נותק באופן סופי הקשר שהיה למהגרים עם מולדתם, כניסתם של מהגרים נוספים נאסרה, ואזרחים יפנים לא הורשו לנוע בחופשיות או לגור בערי החוף ללא אישור מיוחד מהמשטרה. כעת נאסרו גם עיתונים דו-לשוניים, והממשלה החרימה גם עיתונים בגרמנית ואיטלקית, שכן גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית היו בעלות ברית של יפן.

הקמת הארגון עריכה

הארגון הוקם על בסיס של ארגון קדום יותר בשם "פיא" שנועד במקור לספק תמיכה כלכלית ליפנים בברזיל. בשנת 1942 כאשר גברה העוינות של הברזילאים כלפי שכניהם היפנים שינה הארגון את שמו ל"שינדו רנמי" והחל לעודד את האוכלוסייה לבצע מעשי טרור וחבלה כנגד שכניהם הברזילאים וכנגד התעשייה הצבאית הברזילאית.

הארגון הפיץ עלוני תעמולה בקרב היפנים, קרא להם להישאר נאמנים לקיסר ולמולדת, ולהפסיק לייצר משי וחומרי גלם נוספים, בטענה שהללו משמשים את התעשייה הצבאית הנלחמת ביפן. הבסיס הראשי של הארגון היה בסאו פאולו, וכ-64 בסיסים נוספים שלו היו מפוזרים ברחבי סאו פאולו ומדינת פרנה.

מלחמת העולם השנייה, הסתיימה כידוע, בניצחון בעלות הברית ובהפסד יפני. ב-2 בספטמבר 1945, חתמו נציגי הקיסר על כניעת האימפריה היפנית, וכוח כיבוש אמריקאי הוצב במדינה. הממשלה הברזילאית הפיצה הודעה כי המלחמה הסתיימה, אולם חברי הארגון טענו כי הכניעה היא שקר וכי המלחמה ממשיכה. יש לזכור, כי בעיני היפנים הקיסר נחשב למעין אל ופגיעה במעמדו הייתה בלתי נתפסת. כמו כן היפנים הוקירו מאוד את הכבוד וכניעה הייתה משפילה ביותר בעיניהם ובלתי נתפסת לא פחות. לפיכך האמינו יפנים רבים כי המלחמה ממשיכה והכניעה היא שקר שבעלות הברית מפיצות. באופן דומה המשיכו חיילים רבים מהצבא היפני הקיסרי כמו הירו אונודה "להילחם" בכוחות בעלות הברית בבסיסים שלהם. אחרון החיילים הללו, טראו נקמורה, נכנע בשנת 1979.

אנשי הארגון חילקו את הקהילה היפנית בברזיל לשתי קבוצות: "המנצחים" שהאמינו שהמלחמה ממשיכה, והורכבו בעיקר מהאזרחים האמידים ומטה שקיוו עוד לחזור ליפן. וה"תבוסתנים", שהיו אנשים עשירים יותר ומעודכנים יותר במה שקורה בעולם והאמינו שהמלחמה הסתיימה. אנשי שינדו רנמי זייפו עלוני תעמולה ועיתונים ביפנית שבישרו על "ניצחון גדול" דמיוני של הצבא היפני, וכן הציעו לאזרחים יפנים לרכוש קרקעות במרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. כמו כן הם דאגו להפיץ בקרב היפנים את הין יפני, שבאותה תקופה של כיבוש אמריקאי היה כמעט חסר ערך.

פעולות הארגון עריכה

הארגון התרכז בפעילות בעיקר בתוך הקהילה היפנית בברזיל. חברי הארגון דאגו להפיץ את "האמת" שיפן ניצחה במלחמה. הם היו עושים זאת באמצעות הגנבת שורות לתוך עיתונים דו-לשוניים והקמת תחנות רדיו מחתרתיות. חברי הארגון היו ברובם צעירים יחסית, והם ריכזו רשימה של כל מנהיגי ה"תבוסתנים" שעליהם למות באשמת בגידה. חברי הארגון נהגו לצאת למשימות התנקשות והיו רוצחים את אותם אנשים, לרוב באמצעות שיסוף ראשם בקטאנה או בחרבות מסוגים אחרים. לעיתים קרובות הם נהגו לשלוח מכתבי איום זמן קצר לפני כן, בו הם מפרטים בפני קורבנותיהם את אשמתם וממליצים להם לבצע ספוקו (סוג של התאבדות טקסית יפנית) כדי להחזיר לעצמם את הכבוד האבוד. הם נהגו לסיים מכתבים כאלו במילים: "יש לך לב מלוכלך, כך שעליך לשטוף את הגרון!" היינו לשסף אותו בחרב.

הרציחות בוצעו לרוב בנוכחות בני משפחת הנרצח.[1] על פי נתונים רשמיים, מינואר 1946 עד תחילת 1947, רצחו חברי הארון 23 אנשים ופצעו 147, כולם ברזילאים יפנים. אלו מהם שנתפסו לאחר הרצח, הצהירו תמיד כי הם אינם פושעים רגילים, וכי אין להם דבר נגד ברזיל או הברזילאים, והם רק ממלאים את חובתם ליפן.

למרות שמרבית חברי הקהילה הודיעו כי הם אינם תומכים בארגון, הרי שמעשי הרצח הסדרתיים יצרו בקרב האוכלוסייה הכללית בברזיל את הרושם שכל היפנים טרוריסטים לאומנים. רצח של נהג משאית ברזילאי בידי יפני ב-31 ביולי 1946, כמעט שגרר לינץ' של אזרחים ברזילאים באזרחים יפניים, ורק התערבות המשטרה הפדרלית הברזילאית מנעה זאת. לאחר מכן החליטה הממשלה להתחיל לטפל ברצינות בבעיה ובוצעו סדרת מעצרים בקרב האוכלוסייה היפנית. עד תחילת 1947 כבר פורק הארגון, כ-300 מחבריו נעצרו וכ-80 גורשו ליפן.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה