ויקיפדיה

שירין נשאט

צלמת אמריקאית

שירין נשאט (בפרסית: شیرین نشاط; נולדה ב-1957)[1][2] היא אמנית חזותית איראנית המתגוררת בניו יורק, הידועה בעיקר בשל עבודתה בסרטים, וידאו וצילום.[3] האמנות שלה מתמקדת בניגודים שבין האסלאם למערב, נשיות וגבריות, חיים ציבוריים וחיים פרטיים, עתיקות ומודרניות, וגישור החללים שבין נושאים אלה.[4][5]

שירין נשאט
לידה 26 במרץ 1957 (בת 67)
קזווין, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום עמים איראנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קליפורניה בברקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה מופעים במדיה מעורבת, מיצבי וידאו, צילום
זרם באמנות אמנות עכשווית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה על ידי Sylvia Lark, Harold Paris עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Women without Men ‏(2004)
פרסים והוקרה אריה הכסף (2009)
פרימיום אימפריאל (2017)
מדליית גתה (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג שוחה עזרי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נשאט זכתה להכרה רבה בשל עבודתה, בין היתר, זכתה בפרס הבינלאומי בביאנלה של ונציה ה-XLVIII ב-1999, דרך זכייתה בפרס אריה הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-2009,[6] ועד התמנותה כאמנית העשור על ידי מבקר "הפינגטון פוסט" ג. רוג'ר דנסון.[7]

רקע עריכה

נשאט היא הרביעית מבין חמישה ילדים. היא נולדה לזוג הורים עשירים, וגדלה בבית דתי בעיר קזבין שבצפון-מערב איראן.[8] אביה היה רופא, ואמה עקרת בית. על פי דבריה של נשאט, אביה "פינטז על המערב, עשה רומנטיזציה למערב, ולאט לאט דחה את כל הערכים שהם שלו; שני הוריי עשו כן. מה שקרה, אני חושבת, זה שהזהות שלהם אט-אט התפרקה, הם החליפו אותה עבור הנוחות. זה שירת את המעמד שלהם".

כחלק מה"התמערבות" שלה, הוריה רשמו את נשאט בבית ספר קתולי בטהראן. יחד עם אימוצו של אביה את אידאולוגיות המערב, הגיעה גם קבלה של הפמיניזם המערבי. הוא עודד את בנותיו "להיות אינדיבידואליות, לקחת סיכונים, ללמוד, לראות את העולם", והוא שלח את בנותיו, כמו את בניו, ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה גבוהה.

כך, בשנת 1975, נשאט עזבה את איראן כדי ללמוד אמנות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היא סיימה שם תארי BA, MA ו - MFA.[9] המהפכה האיראנית התקיימה כשהייתה בארצות הברית לשם לימודיה. בשנת 1983, עם תום הלימודים, היא מיד עברה לניו יורק, שם הבינה מהר מאוד שלא תוכל באותה העת להתפרנס מאמנות. אחרי שפגשה את מי שעתידה הייתה להינשא לו, קיונג פארג, הבעלים של הגלריה האוונגרדית בסוהו, Storefront for Art and Architecture, ששימש כחלל אלטרנטיבי לאמנות במנהטן, היא הקדישה 10 שנים מחייה בעבודה יחד איתו בגלריה, ולדבריה, רכשה כך את השכלתה האמיתית.[10]

במהלך הזמן הזה, היא מיעטה לייצר אמנות, והניסיונות הבודדים שהיו דינם היה להיהרס. היא הרגישה מאוימת מסצנת האמנות של ניו יורק, ולא האמינה כי יצירותיה משמעותיות מספיק.

ב-1990, היא חזרה לאיראן. "זה היה כנראה אחת החוויות המזעזעות ביותר של חיי. ההבדל בין מה זכרתי מהתרבות של איראן ומה שהייתי עדה לו היה עצום. השינוי היה גם מפחיד וגם מרגש; מעולם לא הייתי במדינה שכל כך מבוססת על אידאולוגיה. הדבר הבולט ביותר, כמובן, היה השינוי במראה של האנשים ובהתנהגותם בציבור".[11]"

חזרה בניו יורק, החשיפה בגלריה - שפעלה כמעין מעבדה - ליוצרים, ביניהם לא רק אמנים אלא גם אדריכלים, פילוסופים ואחרים, עזרה לה לחדש את התשוקה שלה לאמנות. ב-1993 נשאט החלה שוב ליצור אמנות באופן רציני, כשהיא מתחילה בתחום הצילום.

עבודות  עריכה

העבודות המוקדמות של נשאט היו צילומים, כגון Unveiling ‏(1993) ו- Women of Allah ‏(1993-97) סדרה אשר חוקרת רעיונות לגבי נשיות ביחס לפונדמנטליזם אסלאמי ומיליטנטיות בארץ מולדתה.[12] כדרך התמודדות עם הפער התרבותי שחוותה, בין איראן של טרום-המהפכה שבה היא גדלה, ואיראן שמצאה עם חזרתה כעבור מספר שנים, היא החלה לייצר את גוף העבודות הבוגר הראשון שלה. בסדרת Women of Allah, פורטרטים של נשים מכוסים לחלוטין על ידי קליגרפיה פרסית.

העבודה שלה מתייחסת לקודים החברתיים, תרבותיים ודתיים של החברות המוסלמיות, ואת המורכבות של ניגודים הקיימים בהן, כגון גבר ואישה. נשאט לעיתים קרובות מדגישה את הנושא הזה, למשל כשהיא מציגה שני סרטים או יותר במקביל, המתואמים כדי ליצור ניגוד חזותי חד דרך מוטיבים כגון אור וחושך, שחור ולבן, זכר ונקבה. נשאט גם מייצרת סרטים נרטיביים מסורתיים, כגון הסרט הקצר Zarin.

עבודתה של נשאט מתייחסת לממדים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים של חוויותיהן של נשים בחברות אסלאמיות עכשוויות, ובוחנת נושאים כמו זהות, זרות, גלות, ומות קדושים.

ב 2001–2002, נשאט שיתפה פעולה עם הזמרת סוזן דייהים, ויצרה את Logic of the Birds, אשר הופק על ידי האוצרת והיסטוריונית האמנות רוזלי גולדברג. יצירת המולטימדיה הוצגה בבכורה בפסטיבל הקיץ של מרכז לינקולן 2002, ואז יצא לסיבוב תערוכות במכון ווקר לאמנות במיניאפוליס ול-Artangel בלונדון. בעבודתה זו, ובאחרות שבהן היא משתמשת גם במוזיקה, היא מנסה לייצר משהו שידבר אל קהלים מערביים ומזרחיים כאחד, ויעורר את רגשות הצופים.[13]

פרופיל של נשאט פורסם במגזין "הניו יורקר" ב-22 באוקטובר 2007.[14]

כשנשאט החלה לצלם בפילם, היא הושפעה מעבודתו של הבמאי האיראני עבאס קיארוסטמי. היא ביימה מספר סרטונים ביניהם Anchorage ‏(1996), ו- Shadow under the Web ‏(1997), אשר הוקרן על שני קירות מנוגדים, Turbulent, ‏(1998), Rapture ‏(1999), ו-Soliloquy ‏(1999).[15] הכרה בעבודתה של נשאט פרצה לבמה הבינלאומית ב-1999, כשהיא זכתה בפרס הבינלאומי של הביאנלה של ונציה ה-XLVIII עבור Turbulent ו-Rapture, פרויקט שכלל כמעט 250 שחקני רקע, ואשר הופק על ידי גלרי ז'רום דה נורמון. הפרויקט זכה להצלחה בקרב המבקרים והציבור. אחר כך, יצאה עבודתה Games of Desire, המשלבת וידאו וצילום סטילס. נושא העבודה היה קבוצת קשישים בלאוס אשר שרים שירי עם להם מילים ותכנים מיניים - מסורת שכמעט נעלמה מן העולם. העבודה הוצגה בבריסל לפני שעברה לגלריה ז'רום בפריז.[16]

ב-2009 היא זכתה בפרס אריה הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה עבור הבכורה שלה כבמאית,  Women Without Men,[17] המבוסס על הרומן באותו השם מאת שהרנוש פארסיפור. היא אמרה על הסרט: "היה זה מפעל של אהבה שנמשך שש שנים... הסרט הזה מספר לעולם על ארצי."[18] הסרט בוחן את ההפיכה בגיבוי בריטי-אמריקאי באיראן בשנת 1953, בה הממשלה של איראן, אשר נבחרה באופן דמוקרטי, הוחלפה במלוכה.

ביולי 2009 נשאט לקחה חלק בשביתת רעב בת שלושה ימים במטה האומות המאוחדות בניו יורק במחאה נגד הבחירות לנשיאות באיראן של שנת 2009.

תערוכות ופסטיבלי קולנוע עריכה

מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה ב"פרנקלין פרנס" בניו יורק ב-1993, נשאט הציגה בתערוכות יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית במקסיקו סיטי; המוזיאון לאמנות עכשווית ביוסטון; מרכז ווקר לאמנות, במיניאפוליס (2002); קסטלו די ריבולי, בטורינו; מוזיאון האמנות בדאלאס (2000); מרכז וקסנר לאמנויות, בקולומבוס; מכון האמנות של שיקגו; גלריית סרפנטיין בלונדון; Museo de Arte Contemporáneo de Castilla y León, בליון; והמבורגר באנהוף, ברלין (2005). ב-2008, התערוכה שלה, "נשים ללא גברים", נפתחה ב ARoS Aarhus Kunstmuseum, בדנמרק, והמשיך אחרי זה למוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית באתונה, ול-Kulturhuset, בסטוקהולם. היא השתתפה ב"פרוספקט.1", הביאנלה בניו אורלינס בשנת 2008, ב-documenta XI, הביאנלה של ויטני בשנת 2000, ובביאנלה של ונציה בשנת 1999. בשנת 2012 נשאט ערכה תערוכת יחיד בסינגפור, Game of Desire, בגלריית ארט פלורל. רטרוספקטיבה גדולה של עבודתה של נשאט, שאורגנה על ידי המכון לאמנויות של דטרויט, נערכה ב-2013.

נשאט גם משתתפת בפסטיבלי סרטים, ביניהם פסטיבל טלורייד (2000), פסטיבל הסרטים הבינלאומי של שיקגו (2001), פסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו (2001), פסטיבל לוקרנו (2002), פסטיבל הסרטים טרייבקה (2003), פסטיבל הסרטים סאנדנס (2003), ופסטיבל קאן (2008).

ב-2013 היא הייתה חברה בחבר השופטים של פסטיבל פסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין ה-63.[19]

ביבליוגרפיה עריכה

  • Women of Allah[20]
  • Two Installations[21]
  • Shirin Neshat: 2002-2005[22]
  • I Know Something about Love[23]
  • Shirin Neshat: Toba[24]

הכרה עריכה

נשאט הוזמנה להיות אמנית הבית במרכז וקסנר לאמנות (2000), ובמרכז לאומנות עכשווית במסצ'וסטס (MASS MoCA) (2001). בשנת 2004 הוענק לה תואר של פרופסור לשם כבוד על ידי האוניברסיטה לאמנויות בברלין.[25] ב-2006 היא זכתה בפרס דורותי וליליאן גיש, אחד הפרסים הגדולים ביותר (מבחינה כספית) בתחום האמנות, אשר מוענק ל"איש או האישה אשר תרמו באופן יוצא דופן ליופיו של העולם ולהנאת והבנת המין האנושי את החיים."[26]

בשנת 2010 נשאט כונתה "אמנית העשור" על ידי מבקר "הפינגטון פוסט" ג. רוג'ר דנסן, בשל הרלוונטי המתמשכת של עבודתה לתרבות הגלובלית, ועל שיקוף "המלחמה האידאולוגית המתנהלת בין האסלאם לבין העולם החילוני על ענייני מין, דת, דמוקרטיה", וכי "השפעת העבודה שלה מתעלה מעבר לעולם האמנות בשיקופו את המאבקים החשובים ומרחיקי הלכת ביותר להחיל את זכויות האדם".

ב-2015 נשאט צולמה על ידי אנני ליבוביץ' כחלק מלוח השנה של פירלי ה-43, אשר הכיר בחלק מן הנשים מעוררות ההשראה ביותר בעולם.[27]

עבודות  עריכה

  • Turbulent,‏ 1998. מיצב וידאו/אודיו בשני ערוצים.
  • Rapture,‏ 1999. מיצב וידאו/אודיו בשני ערוצים.
  • Soliloquy,‏ 1999. מיצב וידאו/אודיו בצבע, עם האמנית כדמות הראשית.
  • Fervor,‏ 2000. מיצב וידאו/אודיו בשני ערוצים.
  • Passage,‏ 2001. מיצב וידאו-אודיו בערוץ יחיד.
  • Logic of the Birds,‏ 2002. מופע מולטי-מדיה.
  • Tooba,‏ 2002. מיצב וידאו/אודיו בשני ערוצים, המבוסס על הרומן מאת שהרנוש פארסיפור Women Without Men.
  • Mahdokht,‏ 2004. מיצב וידאו/אודיו בשלושה ערוצים.
  • Zarin,‏ 2005. מיצב וידאו-אודיו בערוץ יחיד.
  • Munis,‏ 2008. מיצב וידאו/אודיו בצבע, המבוסס על הרומן מאת שהרנוש פארסיפור Women Without Men.
  • Faezeh,‏ 2008.מיצב וידאו/אודיו בצבע, המבוסס על הרומן מאת שהרנוש פארסיפור Women Without Men.
  • Possession,‏ 2009. מיצב וידאו/אודיו בשחור-לבן.
  • Women Without Men,‏ 2009. סרט עלילתי המבוסס על הרומן מאת שהרנוש פארסיפור, Women Without Men.
  • Illusions & Mirrors,‏ 2013. סרט שהוזמן על ידי דיור (בית אופנה), בהשתתפותה של נטלי פורטמן.
  • Looking for Oum Kulthum,‏ 2017, סרט.

פרסים עריכה

  • הפרס הבינלאומי הראשון בביאנלה של ונציה (1999)
  • גראם פרי, בביאנלה של קוונגג'ו (2000)
  • הפרס לאמנות חזותית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של אדינבורו (2000)
  • פרס אינפיניטי מטעם המרכז לצילולם בניו יורק (2002)
  • פרס ZeroOne מטעם האוניברסיטה לאמנויות בברלין (2003)
  • פרס חירות הירושימה, מטעם מוזיאון העיר הירושימה לאמנות (2005)
  • פרס דורותי וליליאן גיש בניו יורק (2006)
  • מענק קרן רוקפלר לאמנויות (2008)
  • פרס ההישג התרבותי מטעם אגודת אסיה בניו יורק (2008)
  • פרס אריה הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה (2009)
  • פרס מיוחד "קולנוע למען שלום" מטעם הסישר פילפרייס, גרמניה (2009)
  • פרס קריסטל מטעם הפורום לכלכלה עולמית, דאבוס, שווייץ (2014)
  • מענק רוקפלר ארצות הברית, לאמנים אמריקאים (2016)

סרטים וקטעי וידאו עריכה

  • Expressing the inexpressible [videorecording DVD]: Shirin Neshat. 2004, 42 minutes, Color. Princeton, NJ: Films for the Humanities & Sciences. Originally produced by Westdeutscher Rundfunk in 2000.
  • Women Without Men (2009 film)

לקריאה נוספת עריכה

  • Mohammed Afkhami, Sussan Babaie, Venetia Porter, Natasha Morris. "Honar: The Afkhami Collection of Modern and Contemporary Iranian Art." Phaidon Press, 2017. ISBN 978-0-7148-7352-7.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא שירין נשאט בוויקישיתוף
  •   שירין נשאט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Shirin Neshat". THE SOLOMON R. GUGGENHEIM FOUNDATION.
  2. ^ "Shirin Neshat". International Center of Photography. 2 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Claudia La Rocco (14 בנובמבר 2011). "Shirin Neshat's Performa Contribution". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Holzwarth, Hans W. (2009). 100 Contemporary Artists A-Z (Taschen's 25th anniversary special ed.). Köln: Taschen. pp. 416–421. ISBN 978-3-8365-1490-3.
  5. ^ Müller, Katrin Bettina. "Away overseas". Shirin Neshat artist portrait. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Homa Khaleeli (13 ביוני 2010). "Shirin Neshat: A long way from home". The Guardian. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Denson, G. Roger, "Shirin Neshat: Artist of the Decade", The Huffington Post, December 20, 2010.
  8. ^ MacDonald, Scott (22 בספטמבר 2004). "Between two worlds: an interview with Shirin Neshat". Highbeam.com. אורכב מ-המקור ב-2013-05-11. נבדק ב-2018-08-29. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Heartney, Eleanor (2007). After the Revolution: Women Who Transformed Contemporary Art. Munich: Prestel. pp. 230–231. ISBN 9783791337326.
  10. ^ Danto, Arthur Coleman. "Shirin Neshat." ["interview"]. Bomb, no. 73, 15 Oct. 2000, pp. 60-67. EBSCOhost, search.ebscohost.com/login.aspx?direct=true&db=asu&AN=505875156&site=ehost-live.
  11. ^ Excerpt from interview between the artist and Linda Weintraub, author of In the Making: Creative Options for Contemporary Art.
  12. ^ Shirin Neshat Guggenheim Collection.
  13. ^ Danto, Arthur C. "Shirin Neshat", Bomb, Fall 2000.
  14. ^ "The Woman Behind the Screen". The New Yorker. 22 באוקטובר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Susan Horsburgh (26 במרץ 2001). "The Great Divide". Time. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Orden, Erica. "Snapshot of a Song", Modern Painters, November 2009.
  17. ^ Livia Bloom (23 בינואר 2010). "Women Without Men's Shirin Neshat". Filmmaker. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Sabina Castelfranco (13 בספטמבר 2009). "Shirin Neshat Wins Best Director Award at Venice Film Festival". Payvand.com. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "The International Jury 2013". Berlinale. 28 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Neshat, Shirin (1997). Women of Allah. United States.
  21. ^ Neshat, Shirin (2000). Two Installations. Wexner Center For The Arts. ISBN 9781881390268.
  22. ^ Neshat, Shirin (15 באוקטובר 2005). Shirin Neshat: 2002-2005. Charta. ISBN 8881585405. {{cite book}}: (עזרה)
  23. ^ Neshat, Shirin (2011). I Know Something about Love.
  24. ^ Neshat, Shirin (2003). Shirin Neshat: Toba.
  25. ^ Shirin Neshat, 1 October - 4 December 2005, Hamburger Bahnhof, Berlin.
  26. ^ "The Dorothy and Lillian Gish Prize". Gishprize.com. 2006. אורכב מ-המקור ב-2012-11-05.
  27. ^ London, Bianca (30 בנובמבר 2015). "Pirelli with fewer nudes: Serena Williams, Patti Smith and Amy Schumer pose for iconic calendar as it abandons naked supermodels for 'women of achievement'". Daily Mail. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שירין_נשאט&oldid=37214177"