שלמה פרחון
רבי שלמה בן אברהם בן פַּרחוֹן, מילונאי יליד 'מצודת בני חמאד' שבאלג'יריה שהיגר לאיטליה, והיה ממפיצי תורת הלשון הספרדית באיטליה במאה ה-12, בן דורו של רבנו תם, ומחבר 'מחברת הערוך'.
| לידה | מצודת בני חמאד |
|---|---|
| חיבוריו |
מחברת הערוך  |
  | |
שם משפחתו יחיד במינו, אך מכך שהוא כותב בצמוד לשם משפחתו "הידוע"[1] נראה שהיה מוכר בשם זה.
קורות חייו
עריכהבן פרחון נולד לפי דבריו במצודת בני חמאד. לימים היגר לסלרנו שבדרום איטליה, ושם השלים את מילון המקרא שלו, מחברת הערוך. לא ידוע תאריך לידתו או תאריך פטירתו, אך לפי דבריו בסיום ספרו הוא מעיד שסיים את ספר הדקדוק שלו בשנת 1161 בעיר סלרנו שעל שפת הים (בדרום איטליה).
באין מסמכים או תאריכים, יש מלומדים שהתעמקו וסוברים כי פרחון נולד בקלעת איוּבּ, היא בימינו קלטיוד (Calatayud) אשר בחבל אראגון, ספרד. מכאן הכתוב על הוצאת 'מחברת הערוך' ועוד, ר' שלמה בן פרחון ממלכת אראגון, ובכתבים בלועזית Abraham Salomon Ibn Parḥon Aragonensis.
הערוך
עריכהבן פרחון התפרסם בעיקר על ידי ספרו 'הערוך'. על אף שהמחבר עצמו כינהו 'הערוך', הספר נקרא בפי כל "מחברת הערוך" כדי להבדילו מספר הערוך שחיבר רבי נתן מרומי, אף על פי ש"מחברת" הוא שם הניתן לכל אוסף כתבים.
הספר מקיף את הלקסיקוגרפיה העברית של ימי הביניים לאחר רבי יונה אבן ג'נאח, והוא גם מודיע בהקדמתו כי שאב מספרי יונה אבן ג'נאח ויהודה חיוג' וספר השרשים הוא הבסיס שעליו הוא ייסד את מילונו. בספרו הוא מזכיר את מילוניהם של מנחם בן סרוק ורבי נתן מרומי בן יחיאל.
לפי דבריו קיבל בן פרחון תורה מפי שלשה חכמים גדולים – רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, ורבי אפרים מקלעה (תלמידו של הרי"ף); אך נראה שלא היה תלמידם של רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה הלוי ממש, אלא דן אתם בסוגיות מספר כדבריו: ”וכל מה שהוקשה לי בקשתי פירושו מרבותיי”, אך לרבי אפרים מקלעה היה תלמיד חבר.
ב-1170 טען רבי יהודה אבן תיבון ש"הערוך" אינו אלא פלגיאט של מילון אבן ג'נאח; אך טענה זו אינה צודקת, הואיל ובימי הביניים מקובל היה יחס ליברלי לגבי השימוש בספרי אחרים. בנוסף לכך, מכיל ספרו של פרחון חומר מקורי, בין היתר חומר בעל עניין היסטורי-ספרותי והלכתי, וכן פירושים מקוריים לקטעים מקראיים.
עיקר חשיבותו של ספרו בהיותו כתוב עברית – עבור היהודים שישבו בעולם הנוצרי – ומביא להם את הישגי הבלשנות העברית שהושפעה מהבלשנים הערביים בספרד. זוהי גם מטרתו המוצהרת של פרחון, ובכך הלך בעקבות מורו אבן עזרא. הספר זכה לתפוצה רבה בשל בהירותו, רהיטותו וסגנונו המלוטש.
את החיבור העתיק והוציא לאור זלמן בן גוטליב בן כוכב טוב בשנת תר"ד (1844). בעמוד האחרון של הספר כותב המעתיק:
החכם מו"ה יש"ר נ"י כתב אלי במכתב "לא אמנע מהגיד לך, כי היה בידי זה שנים ספר כתיבת יד על קלף כולל ביאור על נביאים וכתובים בקיצור מופלג על פי הדקדוק ומלוקט מן המפרשים הקדמונים, מתחיל מספר מלכים והולך על הסדר עד סוף דברי הימים, ומן החרוזות הנמצאות בסוף הספר נראה שמחבר הביאור הזה הוא ר' שלמה פרחון עצמו. ויוקר הביאור גלוי לעין כל, באשר הוא כולל דעות בן גנאח וחיוג ושאר הקדמונים על כמה פסוקים קשי ההבנה.
ולסיום מוסיף מעתיק הספר בשמו של מ"א גינזבורג: ”טוב מעתיק דברים מועילים, ממחבר דברים בטלים”.
קישורים חיצוניים
עריכה
- "שלמה פרחון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- פרחון, שלמה בן אברהם, מחברת הערוך - חלק א, פרשבורג תרד, באתר היברובוקס
- פרחון, שלמה בן אברהם, מחברת הערוך - חלק ב, פרשבורג תרד, באתר היברובוקס
הערות שוליים
עריכה- ^ מחברי ימי הביניים משתמשים במושג "הידוע", במשמעות "מכונה", אנו מוצאים לשון זו גם אצל ראב"ע