שלמה פריהוף
הרב שלמה בנט פריהוף (אנגלית: Solomon Bennett Freehof, נולד שלמה דב פרייליכוב; 8 באוגוסט 1892 – 12 ביוני 1990) היה ממנהיגי היהדות הרפורמית בארצות הברית, נשיא אגודת הרבנים המרכזית שלה ויושב-ראש האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. הוא נחשב למומחה הבולט של התנועה לנושאי הלכה.
 | |
| לידה |
8 באוגוסט 1892 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
12 ביוני 1990 (בגיל 97) פיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית |
| השכלה |
היברו יוניון קולג' - המכון היהודי לדת |
| מקום פעילות | ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
? – 12 ביוני 1990 |
| השתייכות | יהדות רפורמית |
| רבותיו | הרב יעקב בצלאל לויטרבך |
| תלמידיו | הרב ולטר יעקב, הרב משה זמר |
  | |
ביוגרפיה
עריכהשלמה דב פרייליכוב נולד בלונדון ליצחק וגולדה לבית בלונשטיין. אביו היה סופר סת"ם יליד שקלוב שעבר לצ'רניגוב, שם נישא לאמו. שני ההורים היו ילדיהם של חסידי חב"ד, אף כי האב נעשה למתנגד לחסידות. הרב פריהוף טען כל חייו שיצחק היה צאצא של שרה פרידה, בת בעל התניא, אך הביוגרפית ג'ואן פרידמן קבעה כי לא ניתן לאשש או להפריך זאת. משפחת פרייליכוב היגרה מתחום המושב לבריטניה בערך ב-1890, והתגוררה באיסט אנד. סבו מצד אמו, יהודה לייב, היה מלמדו הראשון. ב-1903 היגרה משפחתו לארצות הברית והתיישבה בבולטימור. אביו עבר לשמש כמוהל. האוכלוסייה היהודית נחלקה לקהילה הוותיקה, יוצאי מרכז אירופה רפורמים, ורוב של באים זה מקרוב ממזרח היבשת. המתח מותן על ידי הרב הרפורמי המקומי, הרב ויליאם רוזנאו, שבניגוד לרבים מעמיתיו בארצות הברית דגל בסובלנות ובאהדה למהגרים וניסה לסייע להם. הרב פרייליכוב פנה אליו כשהחליט להפוך לרב. מקץ שנתיים של לימודים במקצועות הקודש והחול עם רוזנאו, נרשם להיברו יוניון קולג' בסינסינטי, המוסד היחיד במדינה שהציע סבסוד של לימודים אוניברסיטאיים במקביל לסמיכה. הוא החל את חוק לימודיו בסתיו 1910. עוד באותה שנה החליף את שמו מפרייליכוב ל'פריהוף' בעל הצלצול המערבי יותר. הוא הושפע מאוד מהפרופסור לתלמוד יעקב בצלאל לויטרבך, יוצא בית המדרש לרבנים בברלין האורתודוקסי, שדגל בגישה מסורתית יחסית.
כרבים אחרים במחזורו, היה הרב פריהוף בן לדור ראשון של פרחי רבנות ממוצא מזרח-אירופאי שהחלו להשתלב בממסד הרפורמי האמריקני. קאופמן קוהלר, מנהל הקולג', היה גדול הוגיה של "הרפורמה הקלאסית" הקיצונית ושאף לחנך את החדשים ברוחה; הרב פריהוף נזכר לאחר מכן שנדהם מכך שנאסר עליהם לחבוש כיסוי ראש או טליתות. למרות זאת, קליטתם הניבה לבסוף מפנה של ממש בדרכה של התנועה. הרב פריהוף הוסמך לרבנות ב-1915 והתקבל לצוות ההוראה, יוצא תחום המושב הראשון שזכה לכך. ב-1918, עם כניסת ארצו למלחמת העולם הראשונה התנדב לשמש רב צבאי בחיל המשלוח של ארצות הברית בצרפת, אך הגיע לזירה רק לאחר שביתת הנשק. בשובו חזר להוראה, וב-1922 קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה. חילוקי דעות בינו לבין מנהל המכון החדש, ג'וליאן מורגנשטרן, הביאו להתפטרותו ב-1924. הוא קיבל רבנות בית-כנסת בקהל "אנשי מערב" בשיקגו, שם כיהן כעשור. ב-1934 עבר ל"רודף שלום" בפיטסבורג, הקהילה הרפורמית המרכזית של פנסילבניה. ב-29 באוקטובר אותה שנה נישא למזכירתו, ליליאן לבית סימון. הוא הוסיף לכהן ב"רודף שלום" עד שפרש ב-1966, אם כי שב מדי פעם לנהל את התפילות בשבתות.[1]
שנות ה-20 וה-30 היו הרות גורל לזרם. קליטה של מהגרים טריים רבים בעלי רקע אורתודוקסי אל תוך שורותיו הקטינה את משקלם של החברים הוותיקים. בתי-כנסת רבים אימצו באופן ספונטני מנהגים מסורתיים, כמו תקיעה בשופר, עקב הרגלי הקהל החדש. ב-1937 התכנסה הנהגת התנועה בקולומבוס, אוהיו וגיבשה הכרזה חדשה, שהחליפה את החלטות מצע פיטסבורג מ-1885. ההצהרה קראה לשיבה לשימוש נרחב בעברית כשפת התפילה, למחויבות רבה יותר למצוות הטקסיות ולאהדה לציונות. נשיא אגודת הרבנים המרכזית, הרב פליקס אלכסנדר לוי, אף קרא בנאומו לנסח מעין "שולחן ערוך" רפורמי. אך רק מיעוט זעיר תמך בכך. מנגד, ניצבו קלאסיקנים שמרנים שהתנגדו לכל סטייה מדרכם של הוגים כמו הרב [קאופמן קוהלר|קוהלר]. מחנה האמצע הונהג על ידי הרב פריהוף. הוא התנגד לניסוח קובץ תקנות מחייב, שהיה הופך רבים מהחברים לחוטאים ומנכר אותם ובמקביל מעניק מעין "גושפנקא אלוהית", לדבריו, להכרעות אנושיות של רבנים. ההלכה הייתה גם נוקשה ומסורבלת מדי לדעתו בכל מקרה. עם זאת, תמך בנחרצות באימוץ מצוות מעשיות רבות יותר. הפתרון בעיניו היה אימוץ של טקסים שונים באופן בררני, כ"מנהג", באופן שידמה להיווצרותם במהלך ההיסטוריה היהודית כולה, כשמנהגים עממיים שונים אומצו עד שנעשו לרווחים. הוא המליץ לקלוט דרכי עבר שנזנחו מחד וטקסים רפורמיים, כמו קונפירמציה, מאידך. הרב פריהוף גולל את השקפת עולמו בספרו מ-1944, "נוהג יהודי רפורמי ומקורותיו הרבניים": ”יסוד החיים היהודיים הדתיים הוא המעשה, שעליו נבנים רעיונות וגישות... קודם אנו מצייתים לדבר האל, ורק לאחר מכן למדים את טבעו... אנחנו לא מתחילים בתאולוגיה, אלא מגיעים אל התאולוגיה.” דעתו עמדה בניגוד מוחלט לפילוסופיה של התנועה כפי שפותחה עוד מימי מייסדה הרב אברהם גייגר, שהוא וממשיכי דרכו הדגישו תמיד את עליונות האמונה המופשטת ואת היות הצדדים הטקסיים נחותים וכפופים לליבה הרעיונית.[2]
לימים עמדו אחדים מממשיכי דרכו, כמו ולטר יעקב וסטיבן פסמנק, על כך שגישתו הוסיפה להסתמך על התפישה הבסיסית של התגלות מתמדת.[3] הרב פריהוף הרבה לחבר ספרות שו"ת והשיב לרבים שפנו אליו. אף כי גם רפורמים קיצוניים עסקו בכך לפניו, היקף פעילותו בנושא היה חסר תקדים והוא נחשב לסמכות ההלכתית הבכירה של הזרם. עם זאת, הדגיש תמיד שתשובותיו אינן מחייבות ומקבליהן רשאים וצריכים להתאים אותן לצרכיהם. היה עליהם ללמוד את ההלכה לא כחוק מחייב, אלא כדי להפנים את הערכים והתובנות שהכילה. הוא עמד על כך, כפי שכתב ב-1960, ש”ההלכה בת סמכות דיה כדי להשפיע עלינו, אך לא עד כדי לשלוט בנו. החוק הרבני מדריך אותנו, לא מושל בנו.” פריהוף היה מגדולי חוקרי ספרות השו"ת, וספרייתו הפרטית הייתה המאגר הגדול בעולם שהוקדש לה.[2]
בין 1939 ל-1941 כיהן כראש ועדת נוסח התפילה של אגודת הרבנים, בתקופה בה נערכו שינויים משמעותיים בסידור התנועתי האחיד "תפילות ישראל" (הידוע בשמו הלועזי, Union Prayer Book): רוב הטקסט הומר מאנגלית לעברית, ותפילות הקוראות לשיבה לציון הוחזרו. ב-1943 קודם לנשיא האגודה, תפקיד אותו מילא עד 1945, אז הוחלף על ידי הרב אבא הלל סילבר. במהלך מלחמת העולם השנייה עמד יחד עם הרב הקונסרבטיבי מיכאל (מילטון) שטיינברג והרב האורתודוקסי אליהו יונג בראש 'הוועדה לפעילויות דתיות בצבא ובצי' (CANRA), גוף על-זרמי שניסח במשותף מענה לבעיות הרבנים הצבאיים בכוחות המזוינים.[4] ב-1944, בעת שהרב הרפורמי האנטי-ציוני אלמר ברגר הטיף להתנגדות לתנועה הלאומית, פרסם הרב פריהוף פתרון משלו לבעיה היהודית: הוא כתב במאמר כי ראשי הרפורמים, שתיארו את ישראל כעדה דתית ותו לאו, צדקו בהנחתם לגבי בני דתם שחיו בארצות האמנציפציה, בעוד הציונים צדקו באותה מידה לגבי היהודים ביתר העולם. הוא הציע תבנית משולשת של הגדרה יהודית: דת בלבד במערב; לאום פוליטי בארץ ישראל; ומיעוט אתני מוכר במזרח אירופה.[5] ב-1955, שנים לאחר שהחל לחבר תשובות, נבחר ליו"ר ועד השו"ת של אגודת הרבנים. בין 1959 ל-1964 כיהן כיו"ר האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, והיה לאמריקאי הראשון שהחזיק במשרה זו. הוא חיבר גם פירושים על ספרים במקרא ולמעלה ממאה מאמרים. ב-1973 קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר;[6] באותה שנה גם הכריע, במה שנחשב בזמנו לעמדה ליברלית למדי, כי אף שהומוסקסואליות היא חטא לפי כל קנה מידה אסור להרחיק את החוטאים מן הקהילה. רק ארבע שנים לאחר מכן אימצה אגודת הרבנים את הקביעה כי לחד-מיניים זכות שווה לכבוד.[7] הוא פרסם את קובץ השו"ת האחרון שלו ב-1980, בגיל שמונים ושמונה. הרב פריהוף נפטר בגיל תשעים ושבע בבית החולים מונטיפיורי בפיטסבורג.
ספרים
עריכה- Contemporary Reform Responsa, 1974.
- Current Reform Responsa, 1969.
- Modern Reform Responsa, 1971.
- New Reform Responsa, 1980.
- Reform Responsa, 1960.
- Recent Reform Responsa, 1963.
- Reform Responsa for our Time, 1977.
- The Responsa Literature Hebrew Union College Press, 1955
- Today's Reform Responsa, 1990.
- The Natural Law in the Jewish Tradition, University of Notre Dame, Natural Law Institute Proceedings, v.15, p. 15
- Preaching the Bible: Sermons for Sabbaths and high holy days , 1974
- Reform Jewish practice and its rabbinic background, 1952
- The small sanctuary: Judaism in the prayerbook, 1942
- Stormers of heaven, 1931
קישורים חיצוניים
עריכה- ג'ואן ס. פרידמן, Guidance, Not Governance: Rabbi Solomon B. Freehof and Reform Jewish Repsonsa.
- שלמה פריהוף באנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית)
- הספד בניו יורק טיימס
- הספד בלוס אנג'לס טיימס
- "שלמה פריהוף" במילון הביוגרפי של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד
- Recent Reform Responsa, קובץ שו"ת מ-1963.
הערות שוליים
עריכה- ^ ג'ואן פרידמן, The Making of a Reform Rabbi: Solomon B. Freehof from Childhood to HUC.(הקישור אינו פעיל, 30.6.2020)
- ^ 1 2 Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995. עמ' 324–325, 377-378.
- ^ Walter Jacob, Liberal Judaism and Halakha, Rodef Shalom Press, 1988. עמ' 117.
- ^ Deborah Dash Moor, GI Jews: How World War II Changed a Generation, Harvard University Press, 2009. עמ' 299.
- ^ יוסף גורני, בסבך לבטי הנורמליזאציה (המחשבה הציבורית היהודית בארצות-הברית בשנים 1942–1950), עמ' 442.
- ^ Howard M. Lenhoff, Jerry L. Weaver, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007. עמ' 144.
- ^ Tara Bognar, What happened to Rabbi Solomon Freehof?.