תחום המושב

תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות (שטעטל, או "שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.

גאוגרפיה

שטחי "תחום המושב" נגזרו כתוצאה מחלוקת פולין בשלהי המאה ה-18. בעקבות חלוקה זו, סיפחה רוסיה שטחים שהיו שייכים טרם החלוקה לממלכת פולין, אשר היו מאוכלסים ביהודים רבים. כמו כן, התווספו אל "תחום המושב" שטחי חאנות קרים שסופחה לרוסיה, אזורים בחוף הים השחור ואוקראינה הדרומית שגם בהם ישבו יהודים, ובסך הכול, השתרע התחום על שטח של כמיליון קמ"ר.

גבולות תחום המושב השתנו לעיתים קרובות, וכך גם ההיתרים בדבר מגורים בערים הגדולות או בכפרים שבתחומי "תחום המושב". שינויים אלה גררו עקירות וגירושים כואבים של יהודים. מרבית שטחי תחום המושב נמצאים כיום בתחומי המדינות אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, מולדובה ופולין.

היסטוריה

הרוסים הגבילו, ואחר כך מנעו לחלוטין, התיישבות של יהודים בשטחם. אולם שלוש החלוקות של פולין (לראשונה ב-1772, 21 שנים לאחר מכן ב-1793, והאחרונה ב-1795), צירפו את חלק הארי של יהודי פולין תחת שלטון האימפריה הרוסית.

השלטון הרוסי התברר כסובלני פחות מזה הפולני, ביחסו ליהודים. על היהודים הוטלו מגבלות רבות יותר מאשר תחת פולין העצמאית, אך במקביל ניתנו להם זכויות אזרחיות שלא היו להם קודם.

בימי שלטונה של יקטרינה הגדולה חלו מספר תהליכים הקשורים ליהודי רוסיה. ב-1778 חילקה יקטרינה את רוסיה לחמישים מחוזות, ולכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם, לראשונה במזרח אירופה, לבחור נציגות לעירייה ואף להיבחר. בו בזמן צומצמה האוטונומיה הפנימית של מוסדות הקהילה היהודית, שההצדקה לקיומה הנפרד נעלמה. ב-1782, בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם עסקו בחקלאות. ב-1791,^[^{דרוש מקור]} בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות, נקבע ליהודים "תחום המושב" באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ובו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר, וכמעט את כל שטחי אוקראינה וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים. יצירת תחום המושב גררה עקירה וגירוש של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג אל תוך גבולותיו. בהמשך, נאסר גם על יהודי קייב לגור בתחומי העיר (אף שקייב נכללה גאוגרפית ב"תחום המושב").

מבחינת השלטון הרוסי, היו מספר מטרות ליישום "תחום המושב":

עידוד הגירת יהודים לחבלים החדשים שסיפחה רוסיה.
הגבלת תחום הישיבה של היהודים ועיסוקם, ותרומה לפיתוח אזורי ספר חדשים.
"תיקון" היהודים, על ידי שילובם בחברה והפיכתם לנתינים נאמנים.
הגנה על האוכלוסייה הרוסית מפני "גזל פרנסתה" בידי היהודים.

המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. ב-1802 הקים הצאר אלכסנדר הראשון את הוועדה לקידום היהודים, בניסיון לקבוע מדיניות של התייחסות למיעוט החדש של נתינים יהודים, שמנה כ-4 מיליון נפש. הוועדה הציעה מספר צעדים לעידוד התבוללות של יהודים, אם כי לא כפתה עליהם את ההתבוללות. המלצות הוועדה הובאו לביטוי בתקנת 1804, שאישרה ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקה המגביל של החוקה מאשר את חלקה הנאור. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן "גזרת הקנטוניסטים" – החובה לספק מכסת נערים לשירות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים במהלך המאה ה-19. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ב-1861 נתנו הקלות מה ליהודים, אם כי עדיין הוגבלו לתחום המושב וחלו עליהם מגבלות תעסוקה ובעלות. ליהודים אמידים הותר על ידי תשלום כופר להתיישב מחוץ לתחום המושב.

סטטוס-קוו זה הגיע אל קיצו עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים ב-1881, התנקשות שהיהודים הואשמו כאחראים לה. גל פוגרומים פרץ ברחבי רוסיה בין 1881–1884 ("הסופות בנגב"), מגובה בהעלמת עין ואף בעידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין השנים 1903–1906 (פרעות קישינב, פרעות הטירונים והפוגרומים שהנהיגו כנופיות "המאות השחורות" בעקבות מהפכת 1905), תוך שהוא פוגע באופן קשה בקהילות פולין ההיסטורית, אז חלק משטח אוקראינה, ובכלל זה הפוגרומים הגדולים בביאליסטוק ובקישינב. לגלי פוגרומים אלה הייתה לימים השפעה מכרעת על דפוסי פיזור הקהילות היהודיות בעולם, שכן בשנים שלאחריהם עזבו כשני מיליון יהודים את תחום המושב. חלק גדול מאלה היגרו לאמריקה והפכו, לעתיד, להיות הקהילה היהודית הגדולה בעולם. במקביל, נתנו הפוגרומים דחיפה להתפתחותה של התנועה הציונית.

חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת פברואר (1917) וקריסת המשטר הצארי, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלקים מיהודי תחום המושב חזרו להיות נתינים פולנים וליטאים.

דמוגרפיה

בשנת 1878, שטח 24 המחוזות של תחום המושב היה כמיליון קמ"ר^[1]^[2]. בתחום המושב התגוררו 26,014,458 תושבים, מהם 2,611,727 יהודים, מעל 10% מהאוכלוסייה. צפיפות האוכלוסין בתחום המושב עמד על 1,548 תושבים לכל פרסא מרובעת^[3].

ראו גם

לקריאה נוספת

שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: העת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, 1969, עמ' 22–102.
מרדכי זלקין, מרא דאתרא? רב וקהילה בתחום המושב, הוצאת מאגנס, 2017^[4]