פתיחת התפריט הראשי

חציו עבד וחציו בן חורין

(הופנה מהדף שפחה חרופה)

חציו עבד וחציו בן חורין הוא מונח הלכתי המתאר עבד כנעני, שהיו לו שני אדונים, שאחד מהם שחררו - ובכך הקנה את חציו, שהיה שייך עד עכשיו לאדון, לעצמו. אדם כזה נחשב כחצי עבד וחצי חופשי.

תוכן עניינים

ההגדרה ההלכתיתעריכה

אדם שהגיע למעמד של חצי בן חורין וחצי עבד, מעמדו גרוע משל עבד ומשל בן חורין. הוא לא יכול להנשא לשפחה כנענית – כי חציו בן חורין; הוא לא יכול להנשא ליהודייה – כי חציו עבד.

דבר זה גרר אחת מן המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, שבסופן בית הלל חזרו בהם מעמדתם, וההלכה נפסקה כדעת בית שמאי:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד; דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם!
לישא שפחה אי אפשר – שכבר חציו בן חורין;
בת חורין אי אפשר – שכבר חציו עבד.
ייבטל?!
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורבייה, שנאמר: "לא תהו בראה, לשבת יצרה"[1].
אלא, מפני תיקון העולם: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו.
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
(משנה, מסכת גיטין, פרק ד, משנה ה)

חציה שפחה וחציה בת חוריןעריכה

הראשונים נתחבטו בשאלה האם כופים לשחרר אשה שהינה חציה שפחה וחציה בת חורין, שכן אשה אינה מצווה על מצוות פרייה ורבייה ומצד שני הטעם המוזכר במשנה - "לשבת יצרה", כלומר שהעולם נועד ליישב אותו על ידי בני אדם, שייך גם באשה כמו באיש. מסקנת התוספות[2] היא שבמצב כזה אין כופין את אדונה לשחרר אותה, שכן גם לאחר שחרורה היא אינה מחויבת במצוות פריה ורבייה, ולא ברור אם שחרורה יביא לתוצאות של "לשבת יצרה", בניגוד לגבר, שכן כאשר עבד כנעני משתחרר הוא נהפך יהודי גמור, המצווה במצוות פריה ורבייה.

קידושיןעריכה

חציו עבד וחציו בן חוריןעריכה

חכמי הגמרא[3] מסתפקים בנידון שעבד שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה יהודיה, כך שהיא מקודשת רק לחציו שאינו עבד. שאלה זו נידונה בשאלה אחרת, שכן אדם האומר לאשה "התקדשי לחציי" היא מקודשת, ולכאורה גם בנידון זה, שחצי בן חורין קידש אשה, עליה להיות מקודשת, מצד שני אפשר לחלק בין הדברים ולומר שכאשר אדם מקדש אשה שראויה לו לחלוטין, קידש אשה לחציו - היא מקודשת, שכן הוא מתכוון לקדש אותה באופן מלא אלא שמרמז לה על כך שהוא ישא אשה אחרת נוספת אם ירצה, אבל חציו עבד וחציו בן חורין, מכיוון שהיא אינה ראויה להתקדש לכולו, שהרי לחציו העבד אינה מקודשת, ייתכן שבאופן כזה לא יחולו כלל הקידושין.

דוגמה אחרת, הנידונה בגמרא כהשוואה לשאלה זו, אם אדם המקדש אשה ואומר לה "הריני מקדש את חצייך", ומקובל שההלכה היא שאינה מקודשת, אך ייתכן לומר שדווקא שם ההלכה היא שאינה מקודשת מכיוון שמעשה הקניין מצידו אינו מושלם, אבל חצי עבד וחצי בן חורין שקידש אשה, לא שייר בקניינו.

חציה שפחה וחציה בת חוריןעריכה

חכמי הגמרא חלוקים בשאלה דומה, האם ניתן לקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין, כך שרק בחציה שבה אינה שפחה - היא מקודשת לאיש. רבה בר רב הונא פסק שהיא מקודשת, ולמרות שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, הסיבה היא מפני ששייר בקניינו ולא קנה באשה קניין אישות באופן המקסימלי, אבל אשה כזו, שקניין האישות שקנה בה הוא באופן המקסימלי, מקודשת. לעומת זאת רב ששת חלוק על כך, והוא סבור שאינה מקודשת.

בתורה ישנו פסוק מיוחד, המחייב אדם בעונש אם בא על שפחה חרופה "והיא שפחה נחרפת לאיש". התנאים נחלקו בפירוש מושג זה: לפי דעה אחת, שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, והיא מותרת לו, שכן החצי שבה היא נחשבת לשפחה - מותרת לו כדין עבד עברי המותר בשפחה כנענית, והחצי שבה היא בת חורין מותרת לו מכיוון שקידשה לו לאשה, ולפי שיטת רבי ישמעאל הפסוק מדבר בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי.

לכאורה, ניתן היה להסיק כדעתו של רבה בר רב הונא, שניתן לקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שכן אם לא כן, כיצד ייתכן שאשה שחציה שפחה בת חורין מאורסת לעבד עברי? הרי אירוסיה של השפחה לעבד עברי, אינן שונות מאלו של יהודי רגיל, ומכאן שניתן לקדש אשה שהינה חציה שפחה וחציה בת חורין.

על כך משיב רב ששת: לפי דעתו של רבי ישמעאל, הרי מדובר בשפחה כנענית המאורסת ומיוחדת לעבד עברי. ברור הדבר שקידושין אינן שייכים בשפחה גמורה, ומכאן שאירוסין אלו, המוזכרים במשנה, אינם אירוסין רגילים, אלא כעין יחוד והפרשת השפחה לעבד עברי, לביאה, ולכן ייתכן שגם לפי הדעה הראשונה של המשנה, שמדובר בחציה שפחה וחציה בת חורין, אין השפחה מאורסת כלל לעבד עברי, ומדובר באירוסין שאינם חלים ממש אלא רק מייחדים את השפחה לעבד.

חציה בת חורין שנשתחררה לחלוטיןעריכה

ההלכה נפסקת, שניתן לקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין. אלא שרב חסדא מסופק בשאלה אחרת: אם השפחה, לאחר שנתקדשה במצב כזה, קיבלה גט שחרור מאדונה ונשתחררה, האם נפקעים קידושים אלו שקודשה בעודה שפחה וחציה בת חורין. ייתכן שההסבר להפקעה זו, היא מכיוון שהקידושין בהם נתקדשה בעודה חציה שפחה, הינם קידושין קלושים, שכן הם נתבצעו בגופה של אשה שהינה רק חציה בת חורין, וראויה לקידושין רק באופן חלקי, אבל בעודה בת חורין אין לקידושין אלו תוקף. רב יוסף בר חמא פוסק בשם רבי נחמן שקידושין אלו נפקעים אם השתחררה, אך רבי זירא קיבל מרב נחמן שההפך הגמור הוא הנכון: במקרה שהשפחה נשתחררה, מתרחב חלות הקידושין וחלים על האשה לחלוטין, והיא מקודשת באופן מוחלט.

לרבי זירא, יש אף ראיה מהכתוב: הפסוק, הגוזר עונש על הבא על חציה שפחה וחציה בת חורין, מסביר זאת בהסבר הבא: "לא ימותו, כי לא חופשה", כלומר אין להם עונש מוות, שכן השפחה איננה בת חורין לחלוטין, ומכאן שאם לאחר מכן השתחררה ואז בא עליה אדם זר, עונשו מוות, שכן קידושי הראשון נגמרים וחלים לגמרי.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה