ויקיפדיה

עבדות מין

עבדות לצורך מין
פירוש נוסף ערך זה עוסק באנשים המנוצלים בכפייה למטרות מין. אם התכוונתם לפרקטיקה מינית בהסכמה של אדם כנוע ואדם דומיננטי, ראו עבדות מינית (BDSM).

עבדות מינית היא סוג של עבדות בה שפחה או עבד נאלצים לעסוק בפעילות מינית בניגוד לרצונם. מצב זה יכול להתקיים בצורות רבות, ביניהן נישואים בכפייה וסחר בבני אדם כגון סחר מיני בילדים ובנשים.[1]. עבדות מין קיימת מזה אלפי שנים ומעוגנת בתרבויות שונות עתיקות במזרח התיכון, תרבויות באפריקה, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, היא נמשכת גם היום.

ציורו של האמן האיטלקי ג'וליו רוסאטי "בחינה של שפחות חדשות באימפריה העותמאנית"

הצהרת וינה (1993) (אנ') ותוכנית הפעולה שלה מחייבות מאמץ בינלאומי למגר את תופעת העבדות המינית בשל הפגיעה בזכויות האדם. אירועים של עבדות מינית על ידי מדינות נלמדו ונחקרו על ידי אונסק"ו, תוך שיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים שונים[2]. חוק רומא שנחקק בשנת 1998, הוא חוק המגדיר את הפשעים עליהם לבית הדין הפלילי הבינלאומי יש סמכות משפטית, כולל פשעים נגד האנושות הכוללים "שעבוד" ו"שעבוד מיני" אשר בוצעו במסגרת פגיעה נרחבת או שיטתית כנגד אוכלוסייה אזרחית בכללותה. כמו כן, היא מגדירה עבדות מינית המתרחשת במהלך סכסוך מזוין בינלאומי כפשע מלחמה והפרת אמנת ז'נבה. נוסח החוקה של רומא אינו מגדיר במפורש את השעבוד המיני באופן ספציפי, אך כן מגדיר שעבוד באופן כללי כמימוש של הסמכויות הנלוות לבעלות על אדם, כולל הפעלת כוח במהלך הסחר באדם ובפרט בנשים וילדים[3].

על פי דבריו של מארק קלמברג על אמנת רומא, העבדות המינית היא צורה מסוימת של שעבוד, הכוללת מגבלות על האוטונומיה של האדם, על חופש התנועה ועל הכוח להחליט על עניינים הקשורים לפעילות המינית. כך, הפשע כולל גם נישואים כפויים, או עבודת כפייה אחרת שבסופו של דבר כרוכה בפעילות מינית מאולצת. בניגוד לעבירת האונס, שהיא עבירה שהושלמה, העבדות המינית מהווה עבירה מתמשכת[4].

פשע נגד האנושות עריכה

תזכיר ההסמכה של רומא, המגדיר את סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי, מכיר באונס, בעבדות מינית, בזנות כפויה, בהריונות בכפייה, בעקרות כפויה, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעלת אופי דומה, כפשע נגד האנושות אם הפעולה היא חלק מפרקטיקה רחבה או שיטתית. העבדות המינית הוכרה לראשונה כפשע נגד האנושות כאשר בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הוציא צווי מעצר על בסיס אמנת ז'נבה והפרות של דיני המלחמה או מנהגיה. הוכר כי נשים מוסלמיות בפוצ'ה (דרום מזרח בוסניה והרצגובינה) נתונות לאונס קבוצתי שיטתי ונרחב, עינויים ועבדות מינית על ידי חיילים סרבים, שוטרים ואנשי קבוצות צבאיות בבוסניה לאחר השתלטות על העיר באפריל 1992 . כתב האישום היה בעל משמעות משפטית גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחקרו תקיפות מיניות לצורך העמדה לדין בדבר עינויים ושעבוד כפשע נגד האנושות[5]. כתב האישום קבע על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר כי אונס ושעבוד מיני הם פשעים נגד האנושות. פסיקה זו ערערה על הסכמה רחבה של אונס ושעבוד מיני של נשים כחלק מהותי ממלחמה[6].

סחר בבני אדם עריכה

 עמוד ראשי
 ראו גם – סחר בילדים

סחר בין-לאומי בבני אדם לצורך ניצול מיני הוא פעילות כלכלית המונעת ממניעי רווח. חוקים הנוגעים למין מסחרי משפיעים על רווחיות הסחר ואף על זרימתו לתוך המדינה. סחר בבני אדם למטרות ניצול מיני מסחרי שכיח מאוד במדינות שבהן זנות חוקית ופחות שכיח במדינות שבהן הזנות אינה חוקית[7].

ניצול מיני מסחרי של ילדים עריכה

ניצול מיני מסחרי של ילדים כולל זנות ילדים (או סחר בילדים של ילדים), תיירות מין לילדים, פורנוגרפיית ילדים או צורות אחרות של יחסי מין עם ילדים. הצהרה של הקונגרס העולמי נגד ניצול מיני מסחרי של ילדים שנערכה בסטוקהולם בשנת 1996, הגדירה ניצול מיני מסחרי של ילדים כ"התעללות מינית על ידי המבוגר ותגמול במזומן או באדיבות לילד או לצד שלישי. התייחסות לילד כאובייקט מיני וכאובייקט מסחרי "[8].

זנות קטינים עריכה

  ערך מורחב – זנות קטינים

זנות קטינים, או סחר בקטינים, היא סוג של עבדות מינית. זהו ניצול מיני מסחרי של ילדים ובני נוער, שבו הקטין מבצע את שירותי הזנות, בדרך כלל לטובתו הכספית של מבוגר[9].

צריכת מין ילדים באמצעות תיירות עריכה

אירוע זה מתרחש כאשר מבוגר נוסע למדינה זרה, במטרה לעסוק בפעולת התעללות מינית בילדים הנמצאים טרם גיל ההתבגרות[10]. מדינות כמו תאילנד, קמבודיה, הודו, ברזיל ומקסיקו הן מדינות המזוהות עם ניצול מיני של ילדים[11]. סחר במין ילדים לעיתים קרובות כרוך בפורנוגרפיה של ילדים. ילדים נרכשים בדרך כלל ונמכרים למטרות מיניות ללא ידיעת ההורים[12].

פורנוגרפיית ילדים עריכה

  ערך מורחב – פורנוגרפיית ילדים

פורנוגרפיית ילדים, המכונה לעיתים "תמונות של התעללות בילדים"[13] מתייחסת לתמונות או לסרטים המתארים פעילויות מיניות מפורשות הקשורות לילד. פורנוגרפיה של ילדים היא לעיתים קרובות תיעוד חזותי של התעללות מינית בילדים. התעללות בילד מתרחשת במהלך המעשים המיניים המצולמים בהפקת פורנוגרפיית ילדים[14]. אמנה בדבר זכויות הילד היא אמנה בין לאומית השואפת לקבוע את זכויותיהם הפוליטיות, האזרחיות, הכלכליות והתרבותיות של ילדים ובני נוער. בשנת 1989 נוסח האמנה אומץ על ידי האו"ם. לאמנה פרוטוקול אופציונלי הנוגע בנושא הסחר בילדים, זנות, ופורנוגרפית ילדים[15].

זנות בכפייה עריכה

רוב הצורות של זנות כפויה, אם לא כולן, עשויות להיחשב כעבדות מינית[16]. המונח "זנות כפויה" מופיע במוסכמות בינלאומיות והומניטריות, אך לא הובן דיו והוחל באופן לא עקבי. זנות בכפייה הוא מושג המתייחס בדרך כלל לתנאי שליטה באדם שנכפה על ידי אדם אחר לעסוק בפעילות מינית[17]. סוגיית ההסכמה בזנות היא סוגיה מרכזית המעוררת דיון רב. באירופה ובמקומות נוספים בעולם, הדעות נחלקות בשאלה האם יש להתייחס לזנות כבחירה חופשית או כעל נטול בחירה וכתחום שמנצל נשים[18]. החוק בשוודיה, בנורווגיה ובאיסלנד - שם לא חוקי לשלם על מין, מבוסס על הרעיון שכל צורות הזנות הן ניצוליות מטבען, ומתנגדות לרעיון שהזנות יכולה להיות מרצון. לעומת זאת, הזנות היא מקצוע מוכר במדינות כמו הולנד וגרמניה[19].

ב -1949 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה של התנועה בבני אדם בדבר דיכוי וניצול של נשים בזנות. אמנת 1949 מחליפה מספר אמנות קודמות שעסקו בזנות כפויה. אמנת 1949 סיפקה נקודת מבט שונה על בעיית הסחר בכך שהיא מתייחסת לנשים המועסקות בזנות כקורבן של צרכני הזנות. סעיף 1 לאמנת 1949 מטיל עונש על כל מי ש"גורם, מניע ומשדל אדם אחר לזנות או פוגע במיניותו של אדם אחר, גם בהסכמת אותו אדם. בהתאם להוראות אמנת 1949, הסחר אינו צריך לחצות גבולות בינלאומיים[20].

נישואים כפויים עריכה

נישואים כפויים הם נישואים שבהם אחד או שני המשתתפים נשואים, ללא הסכמתם החופשית. נישואים כפויים נחשבים כאחד מסוגי עבדות מינית. הסיבות לנישואים כפויים כוללים היבט אינטרסנטי כגון מחיר כלה ונדוניה, היחלצות מעוני, על רקע כבוד המשפחה: העובדה שהנישואין נחשבים בקהילות מסוימות להסדר חברתי בין המשפחות המורחבות של החתן והכלה, השכלה מוגבלת ואפשרויות כלכליות, הגנה נתפסת על מסורות תרבותיות או דתיות[21]. נישואים כפויים שכיחים במיוחד בחלקים מדרום אסיה ואפריקה שמדרום למדבר סהרה[22].

עבדות מינית בארצות הברית עריכה

המתיישבים הראשונים באמריקה היו ברובם גברים לבנים אשר חלקם השתמשו בכוח פיזי כדי לסרסר בנשים. נשים מהשבטים המקומיים באמריקה נתפסו כסחורה ונמכרו ללבנים, ונשים אירופאיות עניות נאלצו להגר לארצות הברית נגד רצונן ולהפוך לבנות זוג לגברים. מתחילתה של העבדות האפריקאית בקולוניות של צפון אמריקה, גברים לבנים שיעבדו נשים אפריקאיות והפכו אותן לפילגש או למאהבות מזדמנות. נשים, גברים וילדים שהיו עבדים, לעיתים קרובות נאנסו על ידי האדונים הלבנים שלהם, הבנים הצעירים של האדונים, גברים לבנים אחרים שקשורים לאדונים, ובכמה מקרים נשים לבנות הקשורות לאדונים[23].

הרביית העבדים הייתה ניסיון של האדונים להשפיע על שחזור העבדים למטרות רווח אישיות[24]. זה כלל יחסי מין בכפייה בין עבדים ושפחות, עידוד של הריונות בקרב שפחות, קשרים מיניים בין ממונה ועבד כדי לייצר עוד ילדים שיהיו עבדים, והעדפה לשפחות שיש להן הרבה ילדים. ההיסטוריון פרייזר פרנקלין (E.Franklin Frazier) כתב בספרו The Negro Family ש- "היו אדונים אשר, ללא שום התייחסות להעדפות של עבדיהם, אנסו אותם, כאילו היו הסחורה שלהם"[25]. הרבה שפחות (שכונו "משרתות מפוארות") נמכרו במכירות פומביות כדי לשמש כפילגש או זונה[26]. שפחות ששימשו כפילגש היו השפחות היחידות אשר שילמו עליהן מחיר גבוה יותר מזה ששילמו על עבדים גברים בעלי מיומנויות עבודה[27] במאה ה-18 פותחה מערכת של פלאסז'. פלאסז' היא מערכת רשמית של פילגש שהתפתחה בלואיזיאנה ובעיקר בניו אורלינס במאה ה-18. נשים צעירות בעלות גזע מעורב קיבלו נדוניה או רכוש כחלק מההסדר הנובע מהקשר בין אימותיהן לגברים לבנים. האבות לעיתים קרובות שילמו עבור חינוך של ילדיהם המעורבים שנולדו מהערבובים האלה, במיוחד הבנים, שיכלו להתחנך בצרפת ולהיכנס לצבא[28]. Retrieved 29 September 2016[29].

מערכת הפלאסז' התפתחה מהדומיננטיות של הגברים הלבנים בקרב אוכלוסיות קולוניאליות מוקדמות, שלקחו נשים השייכות לשבטים המקומיים וכן נשים אפריקאיות שבני זוגם שימשו כעבדים כבנות זוג. צרפת שלחה נשים שהורשעו יחד עם בעליהן שהיו חייבים כספים, וב־1719, גורשו 209 נשים פושעות "שהיו בעלי אופי מתאים כדי להישלח לקולוניות הצרפתיות בלואיזיאנה". צרפת גם העבירה יתומות צעירות שידועות כ"בנות המלך" לקולוניות כדי שיתחתנו שם[30].

באמצעות לוחמה ופשיטות, נשים מהשבטים המקומיים באמריקה נתפסו לעיתים קרובות למטרות סחר, מכירה, או לקיחה שלהן כבנות זוג. ראשית, הקולוניה בדרך כלל ייבאה גברים אפריקאים כדי להשתמש בהם לעבודת פרך בגלל קיומה של עבודה קשה של סילוק אבנים כבדות על מנת לאפשר פיתוח של מטעים. עם הזמן, היא גם ייבאה שפחות אפריקאיות. נישואין בין הגזעים היו אסורים במאה ה-18, אבל סקס בין גזעי תוך הבאת צאצאים נמשך. הגברים האירופאים מהמעמד הגבוה במשך התקופה הזו לעיתים קרובות לא התחתנו עד שהיו בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות שלהם[29].

חוק מאן עריכה

הגדלת העיור והכנסת הנשים לשוק העבודה במאה ה-19 הובילו לגמישות גדולה יותר בניצול נשים. כאן החלה הבהלה לגבי "העבדות הלבנה". המושג הזה התייחס לנשים שנחטפו למטרת זנות. מספר חוקים (כמו White-Slave Traffic Act ב-1910) הפכו מעבר של נשים בין מדינות עבור מטרות לא מוסריות, ללא חוקי. החוקים המשיכו להשתנות, בעיקר ביחס לגבולות בין זונה מרצון לבין קורבן חסרת אונים[31]. ב- 1910, הקונגרס העביר את חוק הסחר בעבדים לבנים של 1910 (הידוע כחוק מאן), שהפך לפשע העברת נשים מעבר לגבולות המדיניים במטרה של זנות או הוללות, או עבור כל מטרה אחרת לא מוסרית. המטרה העיקרית הייתה לטפל בזנות, חוסר מוסריות, וסחר בבני אדם, בעיקר איפה שהסחר היה למטרות זנות. ברם, העמימות של "מטרה לא מוסרית" למעשה הפכה לפשע נישואין בין גזעיים, ומנעה מנשים רווקות לחצות את גבולות המדינה עבור מעשים מוטעים מוסרית[31].

בשנים 1880–1917 הגיעו מהגרים רבים מדרום ומזרח אירופה לארצות הברית, כאשר הציבור האמריקאי ראה בהם כאחת הסיבות להתרחבות הזנות במדינה. ב 1909 היו בארצות הברית שני ארגוני סרסור מרכזיים- אחד צרפתי ואחד יהודי[31]. כל הקבוצות האתניות שהגיעו לארצות הברית זעמו על הקישור שלהם לזנות, אך יהודי ניו יורק זעמו במיוחד-18. התגובה של היהודים הייתה הבולטת ביותר בהשוואה לשאר הקבוצות האתניות שהיגרו לארצות הברית. נעשו מאמצים מיוחדים של ארגונים יהודיים להילחם בזנות באופן כללי, ובעיקר במעורבות של יהודים בזנות- 19. בעקבות מאמצים אלה הוחלט ב 1912 להציב צופים בתחנות הרכבת ובנמלים כדי לשמור על הבנות שמגיעות ולמנוע מהן להגיע לזנות[31]. ככל שגדל הסחר בנשים ממדינות זרות, הקונגרס התחיל להעביר פעולות נגד הגירה כדי לצמצם כניסת זרים למדינה, ולמנוע הגירה מאירופה ואסיה לארצות הברית. בעקבות זאת, סחר בבני אדם לא נחשב נושא מרכזי עד 1990 ([32]. [31].

ב־1921 נוצרו מטרות לאומיות חדשות למניעת סחר בבני אדם. עיקרם היו הכרה רשמית נוספת לתנועה למניעת סחר, כמו גם מנגנון ביורוקרטי למחקר ולמאבק בבעיה. הוועדה המייעצת בקשר לתנועה של נשים וילדים הייתה ועדה מייעצת קבועה, שהחברים בה היו מ 9 מדינות, וכמה מארגונים לא ממשלתיים. התפתחות חשובה הייתה יישום מערכת של דוחות שנתיים של המדינות החברות. המדינות החברות הקימו משרדים מרכזיים משלהם כדי לעקוב אחר הסחר בנשים וילדים ולדווח עליהן[33]. הוועדה המייעצת פעלה גם להרחבת תוכנית המחקר וההתערבות שלה מעבר לארצות הברית ולאירופה. בשנת 1937 תוכננה ועידה בינלאומית של רשויות מרכזיות באסיה, אך לא נעשתה שום פעולה נוספת בסוף שנות השלושים[34].

כיום על פי החוק הפדרלי עבודה בזנות נחשבת לסחר בבני אדם אם הגבר או האישה העוסקים בזנות הם מתחת לגיל 18 או נשלטים בכוח, הונאה, או כפייה. החוק עדיין לא מיושם במלואו ובהרבה מדינות אנשים שעוסקים בזנות ואמורים להיחשב כקורבנות לפי החוק הפדרלי עדיין נעצרים ומועמדים לדין לפי חוקי המדינה[29].

עבדים סיניים בארצות הברית עריכה

חוף ברברי היה אזור בסן פרנסיסקו שבו ישב (the red light (district. האזור היה מזוהה עם הימורים, זנות, ופשעים אלימים. הרחובות היו עמוסים בבתי בושת ו"סלונים" (מקומות בהם הגברים הלכו לפרוק את זעמם [דרושה הבהרה]). ה־Barbary Coast כלל גם דיור לזונות ברמה נמוכה, ולילדות סיניות שמפצירות בעוברי האורח הגברים להשתמש בשירותיהן. בסין הילדות לא היו בעלות ערך, ובשנות ה-1840 המאוחרות הרבה מהן, אפילו תינוקות, נמכרו ל"יזמים" שלקחו אותם לאמריקה כדי להשתמש בהן בשפחות מין. בסן פרנסיסקו, ילדות נקנו ונמכרו, תינוקות נמכרו עבור 100 דולר. הילדות האלה גדלו כזונות[35]. מתוך Sketch of Life in the Golden State by Albert S. Evans : " היצורים חסרי אונים הללו הם כולם עבדים, נקנו בסין, ויובאו על ידי גברים מושפלים מהגזע שלהם, שלמרות החוקים שלנו, שואפים להחזיק אותם בשעבוד לכל החיים, שהוא פי אלף יותר חסר תקווה ואיום מאשר העבדות של הכושי בלואיזיאנה או קובה הייתה אי פעם. הם גדלו מילדות לחיים של בושה. הם רק ילדים, ללא חינוך, וללא חוויות של העולם שנמצא מחוץ לסמטאות הצרות בהם הם חיו תמיד..."[35]. . הילדות הסיניות עלו 40$, אבל היו שוות בערך 400$ אם היו נראות טוב, צעירות ובריאות. כל קולוניה של חצי תריסר ילדות הייתה נמצאת תחת שליטתה של "אם זקנה", שבעצמה הייתה זונה בדימוס. ילדות סיניות היו בעלות פחות ערך מסוס. כאשר ילדה נמכרה לעבדות אף אחד לא עזר לה[35]. הילדות הסיניות נקראו גם sing-song girls ועבדו בחדרים קטנים שהיו ממוקמים בסמטאות. אם הן לא משכו מספיק את הלקוחות, הן לעיתים קרובות נענשו פיזית ([36].

עבדות מין במזרח התיכון עריכה

לאורך אלפי שנים נשים היה מקובל במזרח התיכון להחזיק נשים לצורכי יחסי מין בכפייה. נשים נלקחו כשלל מלחמה, נחטפו מהוריהם או נמכרו על ידי ההורים למשפחות אחרות. התיאור של שימוש בשפחות מתואר בתנ"ך כמו גם בתרבויות עתיקות אחרות במזרח התיכון במסוטופטיה ובמצרים. המנהג נמשך גם לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה ברחבי העולם המוסלמי במדינות ערב, בטוריקה ובפרס.

האימפריה העות'מאנית נהגה לייבא וללכוד נשים לשם הפיכתן לשפחות מין, חלקן בהרמון הסולטן וחלקן לשימוש אצולה או סוחרים. צ'רקסים, סורים ונובים היו שלושת המוצאים האתניים העיקריים של נקבות שנמכרו כשפחות מין (Cariye) באימפריה העות'מאנית.[37] מקורות אחרים ליבוא נשים כשפחות מין היו יבוא נשים שחורות ממדינות אפריקה באמצעות סחר העבדים הערבי ופשיטות וחטיפות של נשים מאירופה וממזרח אירופה.

עבדות מין במזרח אסיה עריכה

מקרים היסטוריים עריכה

במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, התקיימה רשת ענפה של סחר בנשים סיניות לערים כמו סינגפור. בנוסף פעלה רשת נפרדת של סחר בנשים יפניות, אשר הועברו לאורך יבשת אסיה, בארצות כמו סין, יפן, קוריאה, סינגפור והודו, במה שנודע כ-"מעבר סחר העבדים הצהובים". כמו כן רשת דומה של זנות מאירופה, אשר הועברה להודו, סינגפור סין ויפן שנודעה בשם "מעבר חסר העבדים הלבנים".

קיראוקי-סאן הן ילדות ונשים יפניות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שנסחרו למטרות ניצול מיני. קיראורי-סאן הועברו מאזורי חקלאות עניים ביפן למזרח אסיה, דרום אסיה, לסיביר ולהודו הבריטית, כדי לשרת כזונות ולתת שירות מיני לגברים מגזעים שונים כמו סינים, אירופאים, דרום אסייתים ואחרים. היעדים העיקריים של נשים אלו היו סין (בייחוד שנגחאי), הונג קונג, פיליפינים, תאילנד, אינדונזיה ומערב ארצות הברית (בייחוד סן-פרנסיסקו). נשים אלו נשלחו לעיתים קרובות למושבות מערביות באסיה, שם הייתה דרישה חזקה מצד אנשי צבא מערביים וסינים. נשים יפניות נסחרו בקלות מחוץ לארצן, מאחר שנמלים קוריאנים וסינים לא דרשו מאזרחים יפנים פספורט והממשלה היפנית הבינה שהכסף מסחר זה בזנות עזר לכלכלה היפנית. החרם הסיני על מוצרים יפנים ב-1919 אף הוביל להסתמכות על ההכנסה מבנות אלה.

יפן במהלך מלחמת העולם השנייה עריכה

 
מצבה לזכרן של "נשות הניחומים"
  ערך מורחב – נשות ניחומים

"נשות ניחומים" הוא מונח המתייחס לנשים מארצות כבושות, אשר שועבדו לשרת כשפחות מין במחנות הצבא היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. זוהי למעשה לשון נקייה לעבדות מין בחסות הצבא היפני. "נשות הניחומים" שועבדו לקיים יחסי מין עם חיילי הצבא היפני, מוערך כי היו 2000 מרכזים שבהם היו כ-200,000 נשים שנכלאו ושימשו כשפחות מין. רוב הנשים "גויסו" מקוריאה, סין ושטחים כבושים ממזרח אסיה. לעיתים קרובות נשים אלו נחטפו לשם עבדות המין, לפעמים נקנו ממשפחות מוכות עוני (לאחר שהצבא היפני לקח מהם לבוש ואוכל), נמכרו בתור פירעון חוב, או הונו בכך שהובטחה להם עבודה טובה בתור אחיות, מלצריות וכדומה. ב"תחנות הניחומים" מסופר על מקרים קשים בהם כל אישה נאנסה בממוצע כ-10 פעמים ביום, נשים רבות נאנסו עד מוות, או נהרגו בעינויים שונים[38].

במהלך מלחמת קוריאה עריכה

במהלך מלחמת קוריאה הצבא הדרום קוריאני הקים "יחידת נוחות מיוחדת" הדומה ליחידות הנוחות אשר שירתו את הצבא היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. הצבא הדרום קוריאני חטף נשים צפון קוריאניות ושעבד אותן לעבדות מין. מערכת "הנוחות" הדרום קוריאנית כללה 7 "יחידות נוחות מיוחדות" שונות. בנוסף, התקיימו יחידות נוחות אשר נוידו בין מחנות צבאיים. כמו כן, בתי בושת פרטיים נשכרו על ידי הצבא הדרום קוריאני. למרות שעדיין לא ברור כיצד גויסו נשות נוחות אלה ואין עדיין מידע מספק, ידוע כי חלק מהנשים נחטפו מצפון קוריאה.

אסיה כיום עריכה

סחר בנשים וילדים למטרות מין הוא הפרה בוטה של זכויות אדם, ומתואר כצורת עבדות מודרנית. עובדה זאת לא מונעת סחר בכ־800,000 ילדים ונשים בכל שנה במעברי גבולות בין לאומיים. 80% מתוך סחר זה מסתיים בעבודות מין בכפייה. הערכה זו אינה כוללת את הסחר המתקיים בתוך המדינות של הנסחרים או ילדים הנחשבים כנעדרים. האו"ם העריך שסחר בנשים וילדים למטרות עבודות מין בכפייה מסתכם ביותר מ-30 מיליון קורבנות. אסיה נחשבת אחד מהאזורים הפגיעים ביותר לסחר בבני אדם מפאת כמות האוכלוסייה העצומה, עיור אשר הולך וגובר ועוני מתמיד בחלקים מהיבשת. מספר בני האדם הנסחרים בכל שנה כולל הערכות החל מרבבות ועד למיליונים. וריאציות שונות כאלה של מידע נובעות מהטבע החשאי של סחר בבני אדם, ובשל קושי באיסוף נתונים ובמידע על הנושא. ארצות מקור מהן נשים רבות נסחרו בשנת 2002 כללו את בורמה, תאילנד, וייטנאם, רוסיה, אוזבקיסטן, נפאל, לאוס, סין והפיליפינים. ארצות היעד לנשים אלו כללו את תאילנד, סין, קמבודיה, הודו, רוסיה, שווייץ וארצות הברית. ארצות בהן נשים נסחרות בתוך המדינות למען תעשיית המין הארצית-מקומית- סין, רוסיה, הודו, תאילנד, קמבודיה ובורמה. ב-2003 נרשמה מגמת עלייה במסחר לעבדות מין. אסיה היא מוקד עיקרי לתיירות מין, לזנות ו"לכלות" שמזמינים מראש. מגמות ודפוסים כלליים: · עלייה במספר הילדות מאזורי עוני כפריים ועירוניים. · עלייה בסחר בנשים ובילדות מקבוצות מיעוט אתני, שחוות ניצול לעיתים קרובות בקהילות שלהן או נחטפות בקונפליקטים מזוינים ומלחמות אזרחים. · עלייה בשליטה על מקורות סחר ויעד בידי פשע מאורגן. · עלייה בשימוש בטכנולוגיה על מנת לשווק נשים וילדים לזנות, לקניית כלות, לפורנוגרפיה ולעבודות כפייה דומות באמצעות האינטרנט. · המשך חוסר היכולת של הממשלות והקהילה הבינלאומית להגיב לעלייה בסחר בנשים וילדים. · לובי אינטנסיבי של קבוצות מסוימות הקוראות לליברליזציה של תעשיית המין באמצעות לגליזציה של זנות והגדרתה מחדש כעבודה, והצורך בקיום הבחנה בין זנות כפויה לבין זנות מבחירה חופשית (מבוגר לעומת ילד, עולם ראשון מול שלישי וכדומה).

אפגניסטן עריכה

ארץ מקור וגם ארץ מעבר לנשים וילדים למטרות מסחר בעבדות מין. מאפגניסטן ילדים מועברים לערב הסעודית, איראן ופקיסטן. לעיתים קרובות הדבר נעשה בהסכמת הוריהם, שאומרים להם שיקבלו חינוך טוב יותר והזדמנויות עבודה בחו"ל. נשים וילדות נחטפות, או מגויסות על ידי הונאה באמצעות הצעות נישואין, או נמכרות לנישואין בכפייה ולזנות. זאת ועוד נשים וילדות נסחרות בתוך אפגניסטן כחלק מהסדרי סכסוכים וחובות, וכן לנישואין בכפייה ולניצול מיני. בנים נסחרים בעיקר למטרות עבודה וניצול מיני.

בנגלדש עריכה

ארץ מוצא ותחנת מעבר לנשים ולילדים שסוחרים בהם למטרות ניצול מיני, פריעת חובות ועבודות בית בכפייה. קבוצות לזכויות אדם מעריכות כי בבנגלדש יש בין 10,000 ל-20,000 נשים וילדות הנסחרות בכל שנה למקומות כמו הודו, פקיסטן ובורמה.

פקיסטן עריכה

משמשת כארץ מקור, כתחנת מעבר וכיעד למסחר בבני אדם. בני אדם מועברים לפקיסטן מבנגלדש, אפגניסטן, איראן, בורמה, נאפל ומרכז אסיה. כמו כן, נשים וילדות מאזורים כפריים נסחרות למרכזים עירוניים.

סרי לנקה עריכה

ארץ מקור לנשים הנסחרות ללבנון, ערב הסעודית, קטאר ולאיחוד האמירויות, למטרות עבודות כפייה וניצול מיני. מספר קטן של נשים מתאילנד, סין ורוסיה מועברות לסרי לנקה למטרות מסחר בעבדות מין. ילדים וילדות בסרי לנקה נופלים כקורבנות למסחר בעבודות מין בידי פדופילים ותעשיית תיירות המין[39].

הודו בשנות ה-2000 עריכה

 
אם נפאלית שנסעה למומבאי בתקווה למצוא את הבת שלה שעובדת בבית בושת

הודו מזוהה כאחת מהארצות באסיה הסובלת מבעיה קשה ביותר בהיקף ובחומרת סחר בבני אדם למטרות מין בכפייה. בהודו מסחר למטרות ניצול מיני הגיע לרמות מדאיגות. קיימת כמות ניכרת של בני אדם בסחר פנימי ממדינה אחת לאחרת, או בתוך מדינות, אך הודו התפתחה כספק בין לאומי של נשים וילדים למדינות המפרץ ולדרום מזרח אסיה, למדינות יעד לנשים וילדות הנסחרות למטרות מין מנפאל ומבנגלדש. סחר בעבדות מין מצטייר כעסק רווחי ובעל סיכון נמוך אשר מסתמך על אוכלוסייה חלשה במיוחד. רוב בני האדם הנסחרים הם נשים צעירות או ילדים שכפו עליהם עבדות מינית, כתוצאה מעוני מחפיר, לעיתים קרובות עוד לפני שהיו בני 18. המסחר בשנות ה-2000 בהודו מתאפיין בדרישה עולה לילדים צעירים ולבתולות עקב פחד ממחלות כמו איידס, בהופעת מקורות ויעדים חדשים למסחר, ובעלייה כללית בתחכום רשתות המסחר, אשר רובן נשלטות בידי ארגוני פשע או פלגי מורדים. הצורה הנפוצה ביותר של עבדות מין מערבת נשים צעירות וילדות משכבות סוציו אקונומיות חלשות, מקופחות ושוליות, אשר "גויסו" על ידי מתווכים, נמכרו לסרסורים או בעלי בתי בושת, ונכפתה עליהן זנות. המתווכים עשויים להיות חברי קהילה המוכרים לקורבנות ולמשפחותיהם, אשר מעמידים פנים בעזרה למשפחות הקורבנות. הסוכנים מחפשים את עזרתו של אדם מקומי כדי להתקרב למשפחות והקורבנות. כמו כן אינדיבידואלים מוכנים לחטוף קורבנות פוטנציאליים. צורה נוספת של ניצול מיני היא תיירות מין, אשר כוללת ניצול מיני של בנים ובנות צעירים בידי תיירים בינלאומיים והודיים. ילדי רחוב פגיעים במיוחד לסוג זה של ניצול מיני. אסטרטגיות הגיוס כוללות- הבטחות שווא לתעסוקה, שכנוע משפחות לחלק את נטל חובן עם ילדיהן על מנת לשלם את החוב, חטיפה, נישואים מאורגנים של נשים צעירות וילדות ל"נישואים" בהם החתן משלם נדוניה להורים מוכי העוני. במקרים של נישואים, שיטה המקשה לאכוף את הסחר בבני אדם, נשים משועבדות לזנות באופן ישיר בידי בעליהן, ננטשות או מגורשות ולאחר מכן נמכרות למתווך שמוכר אותן בשנית לבית בושת. ברוב המקרים נפילת קורבן למסחר נגרמת כתוצאה משילוב מספר גורמי סיכון. להלן רשימה חלקית של גורמי הסיכון: גורמים אקונומיים כמו עוני, נשים יחידות או ללא ילדים, משפחות שלא מסוגלות לספק צרכים בסיסיים כמו אוכל. ילדי רחוב, משפחות מאזורי עוני, חוסר תעסוקה. כמו כן הגירה של משפחה למקום חדש הופכת אותה לפגיעה יותר למסחר. גורמים נוספים התורמים למסחר הם צמיחה של תיירות מין באזורים חדשים, עמידות תרבותית לאלימות בבית וחוסר כבוד לזכויות אדם, אשר דוחפים קורבנות למצבי ניצול ללא מקורות עזרה. לדוגמה, במומבאי מייצרים רווח העומד על לפחות 400 מיליון דולר לשנה מהערך של 100,000 נשים או ילדות שמשרתות כ-6 לקוחות ביום. קטינים (גילאי 10–14) נסחרים עבור עבדות מין ולעיתים אף נכלאים בכלובים. כמו כן הקשר העברייני למסחר גלוי. קאמאטיפורה במומבאי היא אחד מבתי הבושת הגדולים באזור בו 20,000 נשים וילדות העובדות בזנות[40].

תיירות המין בקמבודיה ותאילנד בשנות ה-2000 עריכה

גם בקמבודיה ותאילנד מתקיימת הפרת זכויות אדם בוטה. נשים וילדים הנחטפים למען עבדות מין בכפייה היא תופעה בולטת בארצות אלה. למרות הסנקציות שהטילו על מערכת תיירות המין, אינדיבידואלים עדיין מתיירים בארצות כמו קמבודיה ותאילנד במטרה לנצל את שירותי המין באותן ארצות, במיוחד לשירותי מין בלתי חוקיים כמו ניצול ילדים. רבבות ילדים ונשים נסחרו ושועבדו לתעשיית המין, שמרוויחה מיליארדי דולרים בשנה. עד שליש מהקורבנות בקמבודיה הם קטינים מתחת לגיל 18, כאשר חוקרי סחר בבני אדם גילו ילדות בנות 5 שמנוצלות בתעשיית המין [41].

הסיכון הבריאותי בעבדות המין באסיה עריכה

דרום אסיה הוא האזור השני שהכי נגוע ב-HIV אחרי אזור סהרה באפריקה. מוערך ביותר מ-7.5 מיליון אנשים סובלים מ־HIV- נכון לשנת 2002. לתעשיית המין והסחר בבני אדם תפקיד גדול בתרומה להפצת המחלות. תעשייה זו היא מקור עיקרי ל־HIV ופוטנציאלית להעברת מחלות מין אחרות. ההשלכות הישירות של מסחר בבני אדם למטרות מין כוללות סיכון גבוה לחשיפה למחלות מין כמו HIV וזיהומים. השלכות ארוכות טווח הן הריון, הריון חוץ רחמי וגידולים המקושרים למחלות מין. כמו כן קיים סיכון גבוה לפגיעה בבריאות הנפשית, כגון דיכאון, שימוש בחומרים, תסמונת פוסט טראומתית (ptsd) ופסיכופתלוגיות עקב אונס, עבדות וחשיפה לניצול מיני[42].

עבדות מין באפריקה עריכה

כוחות קולוניאליים באפריקה אסרו על עבדות מין במאה ה-19, אולם במקומות שהיו מחוץ לתחום השיפוט שלהם עבדות זו המשיכה להתקיים. למרות המאמץ העולמי למגר את מוסד העבדות, במקומות שבהם אין השפעה אפקטיבית של הממשל כמו סודאן, ליבריה, צפון אוגנדה, גאנה, טוגו ובנין נשים ממשיכות להיות מוחזקות בתור שפחות מין.

עבדות מין במזרח אפריקה עריכה

בקניה קיים מנגנון מסחר של נערות למדינות אירופאיות שמנהול על ידי תאגידים בבעלות אנשי עסקים יפנים. אותם תאגידים אחראים גם על מסחר למטרות מין של נערות מדרום אסיה לקניה עצמה. בנוסף, קניה מהווה נתיב בסחר של נערות אתיופיות לכיוון אירופה ומדינות המפרץ, הסיבה העקרית לכך היא שסוחרים מנסים למהימנע מרגולציות ממשלתיות באתיופיה שדאגות לרווחת הנערות ואוסרות על מנגנון המסחר. גם באוגנדה וגם בקניה נערות יתומות "נמכרות" על ידי קרובי המשפחה שלהם לסוחרים במסווה של דאגה לחינוך טוב יותר ולנישואין. ישנם דיווחים של נשים אתיופיות שנמכרו לעבדות מין בלבנון ובמדינות המפרץ, הן עברו התעללות והתקפות מיניות במסגרת זו[43].

עבדות מין בדרום אפריקה עריכה

במדינות לסוטו, מוזמביק, מלאווי, זמביה ודרום אפריקה, סחר בנשים וילדים למטרות מין מהווה בעיה מהותית בחברה. מדינת דרום אפריקה היא יעד לסחר באנשים, בין אם למטרות יבוא או יצוא. נשים נסחרות דרך רשת מסחר של פליטים שמרכזה במדינת דרום אפריקה. מפת המסחר מורכבת מאוד, בעיקר בגלל ריבוי מקורות הסחר. כך לדוגמה ילדים בפרט נמכרים לרשת המסחר בדרום אפריקה מכפרים שבגבול בין המדינות דרום אפריקה ולסוטו[43].

התאגידים שמנהלים את רשת המסחר מחלוקים לרוב על פי אתניות. בלסוטו הסוחרים מגייסים ילדי רחוב, וקורבנות של התעללות פיזית ומינית. אותם קורבנות לרוב נודדים מאזורים כפריים לעיר הבירה מסרו, שם הם נמכרים למרכז הרשת בדרום אפריקה. הסוחרים מבטיחים להם עבודה חקלאית בשדות אספרגוס במדינות מערב אפריקה, אולם בהגיעם לידי הסוחרים הם נכלאים בבתים פרטיים בתנאי רעב תוך שהם חווים התעללות פיזית, מינית ונפשית[44].

במוזמביק רשת המסחר מתופעלת על ידי נשים מקומיות בשותפות עם גברים דרום אפריקאיים, שמפתים נשים מהעיר מפוטו (Maputo) לערים יוהנסבורג ודרבן. אחרי החרמה של רכוש קורבנות הסחר הם מנצלים אותם מינית. הקורבנות נמכרות כזונות לבתי בושת ביוהנסבורג וכנשים של עובדי מכרות במערב אפריקה. חלק זה של רשת המסחר אחראי על כ-1000 קורבנות מדי שנה[44].

במדינת מלאווי קורבנות הסחר מועברים לאירופה ומדינות דרום אפריקה. הקורבנות מגייסות על ידי נשות עסקים מלאוויות או שהן נישאות לניגרים שגרים במלאווי. הן נסחרות לאחר שמפתים אותן לעבוד במסעדות ובתי מלון, אך בפועל שולחים אותן לאירופה דרך יוהנסבורג. ישנם דיווחים על טקסים שנעשים לקורבנות בהגיעם ליעד על ידי נשות העסקים כדי להפחיד אותן מלברוח, אלו שכן מנסות לברוח נאנסות או נרצחות[43].

עבדות פולחנית במערב אפריקה עריכה

באפריקה של ימינו קיים מנהג דתי בשם "טרוקוסי" (Torkosi), בן קרוב ל-300 שנה[45]. במנהג זה נשים צעירות ונערות (לרוב בתולות) ניתנות בתור מנחה לכוהני וודו כנגד רצונן וללא שכר ומשמשות בתור משרתות ושפחות מין. משמעות המילה "טרו" (Tro) היא אל ו-"קוסי" (Kosi) ניתן לתרגם לבתולה, עבד או אישה. נכון לשנת 1998 מספר הנשים שהשתתפו במנהג זה הוערך בכ-35,000 וגילן נע מ-8 ומעלה, בעיקר במדינות גהנה בנין, טוגו וניגריה. הקבוצות האתניות באזורים אלה שלוקחות חלק במנהג זה הן אדה (Ada) ואווה (Ewe)[46].

המנהג ידוע גם בשמות שונים כתלות במיקום ובתרבות האפריקאית אולם הרווח ביותר הוא טרוקוסי. ארגונים לא ממשלתיים לדוגמה מכנים את המנהג כ-"עבדות מקדש" (Shrine slavery). בגאנה מתייחסים למנהג זה בתור "עבדות פטיש" (Fetish slavery) כאשר "פטיש" מתייחס לדמות האל שבמקדש. כינוי נוסף הוא ווריוקי (woryokwe) אשר מורכב מהמילה וואן (won) שמשמעותה שבט ויוקי (yokwe) שמשמעותה עבד[47].

אחד המקומות שבהם מתבצע מנהג זה הוא במחוז וולטה (Volta) שבגאנה. שם הכפרים מרוחקים אחד מהשני באופן יחסי וקשה להגיע מהאחד לשני בלי אמצעי תחבורה מתאימים. דבר שללא ספק מקשה על הניסיונות למגר את התופעה. בחלק מהכפרים הגישה היחידה היא דרך קאנו. בשנות ה-90 מוערך כי היו כ-6,000 עד 7,000 נשים שהוחזקו במקדשים במחוז זה[48].

אופן ביצוע הפולחן והקשר שלו לתרבות עריכה

מקדשי הטרוקוסי נמצאים בדרך כלל במקומות מרוחקים מהכפר, וקיימת אמונה כי במקדשים אלה הכוהנים מסוגלים לתקשר עם האלים, בפרט גם דרך אברי המין שלהם. לפי המסורת הטרוקוסי הן למעשה נשות האלים. בדרך כלל הנערות ניתנות כדי לשלם על חטאי משפחותיהם כמו גנבה או גילוי עריות אשר מתפרשים כפשעים כנגד אלים ורוחות מסורתיים. בין היתר, הנערות מבצעות עבודות של ניהול משק הבית כמו בישול וניקיון, ועבודות חקלאיות בשדות שבבעלות המקדש. בשונה משאר הנשים אין להן זכויות ונכסים ובנוסף אסור להן לעזוב את המקדש כרצונן. הכוהנים לא מחויבים לספק לטרוקוסי וילדיהן מזון, השכלה ושירותים רפואיים. אחריות זו מוטלת על משפחות הנערות שלעיתים לא מביעות עניין או שפשוט לא מסוגלות לעמוד בה מתוך קשיים כלכליים[48].

כאשר מתבצעת עבירה, נהוג כי קבוצת הנפגעים תיגש לכהן ותדרוש ממנו להעניש את משפחת מבצע העבירה. דרך תפילות מסורתיות הוא מנסה למצוא את האשם, ואם הוא מצליח עליו לבשר למשפחתו כי עליהם לתת טרוקוסי למקדש כדי לכפר על מעשיהם, ולא, האל שנפגע יענישם במוות לפי דרישת הקבוצה הנפגעת. דרך זו מאפשרת לכוחות האלים שקשורים לעונש להתנקז לטרוקוסי וכך היא למעשה מכפרת על העבירה, ניקוז הכוחות מהווה דרך לשיכוך כעס האלים. לעיתים הטרוקוסי כלל לא מכירה את בן המשפחה שלה שביצע את העבירה, וישנם מקרים שבהם היא לא יודעת מה הייתה העבירה. בנוסף לכל, כחלק ממנהג זה, הקבוצה הנפגעת צריכה לחפש את הסיבה לעבירה (לדוגמה: אם נגנב רכוש, יש לחפש מדוע דווקא רכוש זה נגנב או מדוע הוא נגנב דווקא מאדם מסוים) (45). המנהג מושתת על גישה פילוסופית לפיה עונש הוא דבר קהילתי, ושלכל אירוע יש סיבה, מעבר לגורם. כלומר אדם אחד (גם אם אין לו קשר לחטא) יכול לסבול כדי שתהיה מחילה לכל הקהילה. באותו האופן, עברה של אדם אחד יכולה להתבטא בתור עונש קולקטיבי על קהילה שלמה. לכן, בנוסף לכתוב לעיל, בנות לעיתים ניתנות כדי לפצות על בעיות בשבט כמו מזל רע, מחלות ותמותה. לעיתים גם מבלי שהדברים האלה התרחשו, הבנות ניתנות כדי למנוע אותם. אלו המצדדים בקיום מנהג זה מאמינים כי הוא נועד ליצור הרתעה כנגד ביצוע עברות נוספות. בקרב בני האווה (Ewe) האמונה היא שהטרוקוסי (troxovi בלשונם) היא ביטוי לאל השינוי, כזו שיכולה לבצע שינוי חיובי. הם מאמנים שהיא שליחה של האל הבורא מאוו (mawu)[46].

מערכת הטרוקוסי מקיימת למעשה מערכת משפט מנוגדות למשפט החוקתי במדינות שבו היא מתקיימת. מתוך כך המערכת מפרה זכויות אדם בסיסיות מכיוון שהיא מובילה לסבל בלתי מוצדק ולעיתים אף למוות, מעבר לפסילת האפשרות למשפט הוגן ומתן אפשרות להגנה עצמית. זכויות נוספות שמופרות הן אפשרות הבחירה המינית של הנשים, נוסף על שליטה על רבייתן ללא שימוש באמצעי כפייה. בכתבה בעיתון The Mirror במרץ 1997 נכתב על אדם שלכאורה גנב קלטת. כאשר במשפחתו החלו למות מסיבות שלא הצליחו להסביר, הוא חיפש ייעוץ מיסטי, וגילה כי עליו לכפר על העברה שלו על ידי מתן בתו, בכיתה ג' באותו הזמן, למקדש טרוקוסי. כאשר אשתו, שלא האמינה בכוחות הטרוקוסי, סירבה למסור את ביתה, כוהני הטרוקוסי הפרידו בינה לבין בעלה בכוח כדי לקיים את המנהג. סירובה לפי כתבה זו היה חסר תקדים. מקרה זה מדגים הפרה בוטה של זכות החירות של נשים וילדים. בפרט, לפי החוקה של גאנה אף אדם לא יוחזק כעבד או בסיטואציה של שירות כנגד רצונו. באופן דומה, לאף אדם אין את הזכות לכפות עבודה של אחר למרותו. מעבר לכך, המנהג מהווה הפרה של אמנת אפריקאית לזכויות אדם ועמים (African charter on human and peoples rights) בכך שהוא לא מכבד את חייהם וכבודם של המשתתפים בו[49].

מעבר להפרה של זכויות האדם נטען שמערכת המשפט הזו לא מצליחה להתמודד היטב עם עבירות בחברה. אם אדם שביציע עברה לא נענש עליה בפועל לא קיימת הרתעה שתמנע ממנו לעשות זאת שוב. בחלק מהמקרים כלל לא הוכח שהאדם שהואשם אכן אשם במיוחס לו כך שייתכן שמבצעי העברות ימשיכו בדרכם בעוד שחפים משפע נפגעים[48].

הנשים שמשתתפות במנהג עריכה

בנוסף לכל, הטרוקוסי הן הרכוש המיני של הכוהנים, בלילה הן משמשות כשפחות מין. בהגיען לבגרות מינית (לעיתים לאחר המחזור הראשון ולעיתים אחר השלישי) הן עוברות טקס חניכה שלאחריו הכוהנים שכאמור לפי המסורת מיוצגים על ידי האלים, רשאים לקיים עמן יחסי מין. לפי האמונה, מכיוון שהכהן מייצג את האל, הקשר שנוצר הוא בין הטרוקוסי לבין האל. לפי דיווחים, במהלך הטקס הנערות מופשטות ונכנסות לחדר חשוך, שם נאמר להן שהכהן יקיים עמן יחסי מין בנוכחות האל, כך אסור להן לסרב. אם הן מסרבות לקיים יחסי מין, הן מוכות בחומרה עד לכניעה מוחלטת. לפעמים, כדי להקל על התנגדותן בטקס החניכה הן מסוממות על ידי צמחי מרפא. הטקסים המסורתיים נעשים בסודיות כך שקיים קושי לחקור ולתעד את הנעשה במדויק. בנוסף, אחרי הטקס כאשר הנערה מוגדרת כטרוקוסי היא נחשבת לבעלת כוחות מיסטיים, כתוצאה מכך היא נתפסת בחברה ככזו שהטילו עליה קללה. לעיתים אפילו קרובי משפחתה שהביאו אותה למקדש מתרחקים ממנה כתוצאה מכך. הכהנים שונים מכמרים נוצרים לדוגמה בכך שלפעמים המשפחות המעורבות במנהג פוחדות מהכוחות המיסטיים שהם יכולים להפעיל כנגדן. בחלק מהמקרים משפחות מעדיפות שלא לתת את בנותיהן לכהן אבל מרגישות שאין להן ברירה אחרת[48].

בדרך כלל הטרוקוסי יולדות מספר ילדים לכוהנים, ישנם מקרים שבהם הן יולדות כבר בגיל 14. אין הגבלה לכמות הילדים וגם לכמות הטרוקוסי לכוהן אחד. חלק מהכוהנים הם אבות למספר מוערך של כ-60 ילדים ממספר טרוקוסי[48]. מכיוון שבדרך כלל לטרוקוסי אין השכלה קשה להן לכלכל את עצמן ואת ילדיהן לאחר השחרור מעבדות, לפעמים אין להן אינטרס להמשיך לטפל בהם. בנוסף להכל אחרי השחרור הנשים במצב בריאותי ירוד, ללא קשרים משפחתיים ובלי תקווה לנישואים בגלל עברן. מנקודת מבט דתית ילדי הטרוקוסי הם אנשים מיוחדים שבגורלם לגאול את האנושות ממגוון רחב של פשעים. למרות זאת, ילדים אלו לא מהווים חלק משמעותי מהקהילות שמקיימות מנהג זה. קל להטיל ספק בכך שילדים שגדלו בתנאים דלים יכולים להשפיע על קהילה שלמה[46]. בעוד ילדי הכוהנים משאר הנשים שלהן (troviwo) כן נשלחים לבתי ספר, לילדי הטרוקוסי אין את האפשרות הזו. יחס כזה מהווה הפרה של חוקת גהנה לפיה לכל ילד יש את הזכות להשכלה יחד עם הפרה של הזכות לטיפול רפואי שלא ניתן להם[49].

בזמן השהייה שלהן במקדשים, רק הכוהנים יכולים להחליט אם הנשים כפרו על החטא. ישנם מקרים בהם הנשים נשארות במקדש עד גיל 15 ולפעמים אף יותר, עד כדי משך חיים שלמים. אם הטרוקוסי נפטרת טרם הכפרה, המשפחה נדרשת לתת למקדש נערה נוספת. במקרה של מרסי סנאה (Mercy Senahe), אחותה הגדולה ניתנה למקדש מכיוון שהסבתא הואשמה בגנבת עגילים. לאחר מות אחותה היא ניתנה למקדש כדי להמשיך לקיים את המנהג בגיל 8[48]. ייתכן ומשך חיים של טרוקוסי אחת לא יספיק כדי לכפר על החטא כך שהמנהג מתמשך במשך כמה דורות. בגאנה ישנן טרוקוסי שמשמשות כדור חמישי של פיצוי על פשע בודד. במקרה מסוים נערה בת עשר בשם מנוורנובי קונקו (Mewornovi Kokou) ניתנה למקדש כדי לכפר על פשע שאף אחד בכפר שלה לא זכר מהו. במקרים אחרים נקבע כי נשים יהפכו לטרוקוסי טרם היוולדן[46]. במקרה אחר נערה ניתנה למקדש כעונש על אונס שאביה ביצע ואשר הוביל ללידתה, כחלק מתהליך הכפרה גם היא עברה התעללות מינית[49].

מקורות מוקדמים יותר עריכה

בשלב מוקדם יותר בהיסטוריה של מנהג זה היה נהוג לתת מתנות פיוס כמו כסף, אלכוהול ובקר אך זה השתנה עקב אמונת הכהנים כי רק נערות בתולות יכול לפייס את האלים. ייתכן ושינוי זה נעשה גם מסיבות כלכליות, מאחר שמתן הנשים היה יוצר פחות עומס כלכלי על המשפחות מאשר וויתור על בקר למשל[48]. בנוסף, בשלב מוקדם יותר של מסורת זו, חייהן של הנערות הוקרבו למען האלים, אך החל משלב מסוים כוהנים החליטו להחזיק בהן בחיים כשפחות בעיקר למטרות עבודה במקדש ושירותי מין[46].

נטען שמקור המנהג היה להביא נערות למקדש, לא כדי שהן יכפרו על חטאים של אחרים, אלה לעלות את מעמדן החברתי בקהילה וליצור מעמד עילית לנשים המכונה פיאסיטי (Fiasidi). נשות המלכים שיביאו צאצאים שיתפקדו בתור מנהיגי הקהילה – מלכים, פילוסופים, אנשי חזון וכו'. אולם עם הזמן כהני המקדש החלו לנצל את הנשים לטובת הצרכים האישיים שלהם. ייתכן ואם אנשים ידעו כחלק מתהליך הסברה שמנהג כפי שמיושם היום שונה חדש באופן יחסי ולא מבטא כהלכה את הדת שלהם הם יסלדו ממנו יותר[48]. בכל המקומות שבו מנהג זה מתקיים, הכהנים הם גברים וטרוקוסי הן נשים, כך שמעבר להפרה של זכויות אדם בסיסיות ישנה גם אפליה מגדרית[דרושה הבהרה]. אחת ההנחות לאפליה זו היא שיותר קל ליצור הרתעה על ידי פחד אצל נשים, ושגם יותר קשה להן למרוד כנגד הכוהנים. מכיוון שהנשים לרוב ניתנות למקדש בגיל כל כך צעיר וגדלות בצל הערכים שעליהם הוא מושתת הן מקבלות את גורלן כמובן מאליו. תחילה הנשים מובלות למקדש על ידי משפחותיהן, מופשטות ומקבלות מתנות כמו כלי מטבח ובגדים, מתנות מסורתיות שמקובל לתת לכלות בחתונות. לעיתים, רק לאחר מספר שבועות ללא נוכחות המשפחה במקדש הנערות מתחילות להפנים את תפקידן החדש בחברה[50].

ברגע שאישה מוגדרת בתור טרוקוסי, היא מיוחסת בידי הקהילה שלה כתת-אדם, כלומר מעמדה החברתי יורד בצורה קיצונית. אלה שדיברו עם הטרוקוסי דווחו על כך שרובן (נערות) לא מרבות לשחק, לשוחח ולחייך. הן בעלות מלנכוליה קודרת, תשושות ומפוחדות. הן בוכות וקוראות לעזרה בהינתן ההזדמנות. חלקן אפילו מדברות על התאבדות על ידי שתיית רעל. אלו שמצליחות לברוח מהמקדש ועוברות תהליך שיקומי מתארות תנאי חיים מחפירים של רעב, ללא אמצעים היגייניים, וקיום יחסי מין בכפוף לרצון הכהנים. הן חשות כעס קיצוני כלפי המערכת, משפחתן וכלפי הכהנים. בריאיון עם מרסי סנאה (Mercy Senahe) היא אמרה: "מעולם לא היית לי האפשרות להגיד לכהן איך אני מרגישה כלפיו, הייתי אומרת לו שהוא האדם הרשע ביותר שאני מכירה... היום אני לא יכולה לבטוח יותר באף אחד ממשפחתי. הייתי יכולה להיות רופאה או מורה אבל במקום זאת אני אם חד הורית לארבעה ילדים בגלל מערכת וכהן מרושעים"[50][48],

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Jones, Grear, Fenton, Stevenson (2011). Gender, Sexualities and Law. Routledge. p. 203
  2. ^ UNESCO Trafficking Project: http://unesdoc.unesco.org/images/0018/001883/188397e.pdf
  3. ^ Rome Statute of the International Criminal Court, International Criminal Law Database & Commentary
  4. ^ "The Rome Statute's Sexual Related Crimes: an Appraisal under the Light of International Humanitarian Law" p. 29–30.
  5. ^ Sells (1997) .Rape as a Crime Against Humanity "Community of Bosnia".
  6. ^ "Bosnia and Herzegovina : Foca verdict – rape and sexual enslavement are crimes against humanity". Amnesty International. 22 February 2001.
  7. ^ Jakobsson & Kotsadam, Eur .Law Econ (2013) p.35- 87
  8. ^ Clift, Carter (2000). Tourism and Sex. Cengage Learning EMEA. p. 75–78.
  9. ^ R. Barri Flowers (2011). Prostitution in the Digital Age: Selling Sex from the Suite to the Street: . ABC-CLIO. p. 34
  10. ^ "The Facts About Child Sex Tourism". Fact Sheet. US Dept of State, Office to Monitor and Combat Trafficking in Persons. 29 February 2008.
  11. ^ "RIGHTS-MEXICO: 16,000 Victims of Child Sexual Exploitation". IPS. Archived from the original on 26 March 2012. Retrieved 16 June 2012.
  12. ^ Sanderson (2004). The Seduction of Children: Empowering Parents and Teachers to Protect Children from Child Sexual Abuse. Jessica Kingsley Publishers. p. 53.
  13. ^ Akdeniz (2008). Internet child pornography and the law: national and international responses. Ashgate Publishing, Ltd. p. 11.
  14. ^ (1994) Current Information on the Scope and Nature of Child Sexual Abuse. Future of Children p. 31–53.
  15. ^ Convention on the Rights of the Child:Adopted and opened for signature ratification and accession by General Assembly resolution. November 1989
  16. ^ Boot (2002). Genocide, crimes against humanity, war crimes: nullum crimen sine lege and the subject matter jurisdiction of the International Criminal Court. Intersentia.
  17. ^ Report of the Special Rapporteur on systemic rape. The United Nations Commission on Human Rights. 22 June 1998.
  18. ^ "Spain divided over semi-legal prostitution". Digitaljournal.com. 29 August 2007
  19. ^ Wallace, The Ban on Purchasing Sex in Sweden: The So-Called 'Swedish Model', Office of the Prostitution Licensing Authority, p. 1–2
  20. ^ Nelson (2002) Sex trafficking and forced prostitution: comprehensive new legal approaches. Houston Journal of International Law
  21. ^ Ethics – Forced Marriages: Motives and methods. BBC (1 January 1970)
  22. ^ Welcome to the. Better Care Network. Retrieved on 29 October 2015
  23. ^ Jump up^ Moon, p 234.
  24. ^ Marable, Manning, How capitalism underdeveloped Black America: problems in race, political economy, and society South End Press, 2000, p 72.
  25. ^ Jump up^ Marable, ibid, p 72.
  26. ^ Jump up^ Moon, p 235..
  27. ^ "'Cuffy', 'Fancy Maids', and 'One-Eyed Men': Rape Commodification, and the Domestic Slave Trade in the United States", in The Chattel Principle: Internal Slave Trades in the Americas, Walter Johnson (Ed.), Yale University Press, 2004.
  28. ^ "Mixed Race Studies » quadroon balls"..
  29. ^ 1 2 3 Jump up^ Project, Stacy Parker Le Melle Communications Director for the Afghan Women's Writing; Young, Author of 'Government Girl:; House', Female in the White (4 September 2013). "Quadroons for Beginners: Discussing the Suppressed and Sexualized History of Free Women of Color with Author Emily Clark - Huffington Post". Retrieved 29 September 2016..
  30. ^ . Katy F. Morlas, "La Madame et la Mademoiselle," graduate thesis in history, Louisiana State University and Agricultural and Mechanical College, 2003..
  31. ^ 1 2 3 4 5 Langum, D. J. (1994). Crossing over the line: Legislating morality and the Mann Act. University of Chicago Press..
  32. ^ Donovan, Brian. White slave crusades: race, gender, and anti-vice activism, 1887-1917. Urbana and Chicago: University of Illinois Press, 2006..
  33. ^ Jump up^ Moon.
  34. ^ Elizabeth Faue. The Emergence of Modern America(1990 to 1923). Encyclopedia of American History, 2003. pp. 169-170..
  35. ^ 1 2 3 Unusual Historicals: Tragic Tales: Chinese Slave Girls of the Barbary Coast. Unusualhistoricals.blogspot.com (25 August 2010). Retrieved on 2015-10-29..
  36. ^ Albert S. Evans (1873). "Chapter 12". A la California. Sketch of Life in the Golden State. San Francisco: A.L. Bancroft and Company. Archived from the original on 2008-05-11..
  37. ^ Von Schierbrand, Wolf (28 במרץ 1886). "Slaves sold to the Turk; How the vile traffic is still carried on in the East. Sights our correspondent saw for twenty dollars--in the house of a grand old Turk of a dealer" (PDF). The New York Times. נבדק ב-19 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Argibay, C. M. (2003). Sexual slavery and the comfort women of World War II. Berkeley J. Int'l l., 21, 375.
  39. ^ Huda, S. (2006). Sex trafficking in South Asia. International journal of gynecology & obstetrics, 94(3), 374-381.
  40. ^ Joffres, C., Mills, E., Joffres, M., Khanna, T., Walia, H., & Grund, D. (2008). Sexual slavery without borders: trafficking for commercial sexual exploitation in India. International Journal for Equity in Health, 7(1), 22.
  41. ^ Blackburn, A. G., Taylor, R. W., & Davis, J. E. (2010). Understanding the complexities of human trafficking and child sexual exploitation: The case of Southeast Asia. Women & Criminal Justice, 20(1-2), 105-126.
  42. ^ Beyrer, C., & Stachowiak, J. (2003). Health consequences of trafficking of women and girls in Southeast Asia. Brown J. World Aff., 10, 105.
  43. ^ 1 2 3 Adepoju, A. (2005). Review of research and data on human trafficking in sub‐Saharan Africa. International Migration, 43(1‐2), 75-98.
  44. ^ 1 2 Anderson, B., and J.O. Davidson 2003 .Is trafficking in human beings demand driven? A multi-country pilot study., IOM Migration Research Series No. 15, IOM, Geneva.
  45. ^ Ben-Ari, N. (2001). Liberating Girls from trokosi. African Recovery, United Nations, 15(46), 26.
  46. ^ 1 2 3 4 5 Bilyeu, A. S. (1998). Trokosi-The Practice of Sexual Slavery in Ghana: Religious and Cultural Freedom vs. Human Rights. Ind. Int’l & Comp. L. Rev., 9, 457.
  47. ^ Ababio, H., & Mawusinu, A. (2000). Trokosi, woryokwe, cultural and individual rights: a case study of women’s empowerment and community rights in Ghana.
  48. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Botchway, A. N. K. (2008). Abolished by Law—Maintained in Practice: The Trokosi as Practiced in Parts of the Republic of Ghana. FIU Law Review, 3(44), 369.
  49. ^ 1 2 3 Rinaudo, B. (2003). Trokosi Slavery: Injustice in the name of religion. In African Studies Association of Australasia and the Pacific, 2003 Conference Proceedings-Africa on a Global Stage.
  50. ^ 1 2 Boaten, A. B. (2001). The trokosi system in Ghana: Discrimination against women and children. The African women and children: Crisis and response.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבדות_מין&oldid=38056071"