תהילים צ"ג

תהילים צ"ג הוא המזמור ה-93 בספר תהילים (ה-94 לפי המספור של תרגום השבעים והוולגטה) ומכונה גם, על שם הפסוק הפותח אותו: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ". מזמור זה משמש כשיר של יום שישי והוא אחד משלושה מזמורי תהילים המתחילים במילים ה' מָלָךְ.[1]

מזמור תהילים צ"ג
ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ

א ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט:
ב נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה:
ג נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם:
ד מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה':
ה עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה' לְאֹרֶךְ יָמִים:

תפיסתו התאולוגית של המזמורעריכה

מזמור זה מציג את אלוהים כמלך העולם אשר ברא את עולמו חזק ויציב, אך הוא, האל, נצחי ואדיר אף יותר מעולמו. במרכזו של המזמור מתוארת עוצמת הבריאה כפי שהיא משתקפת בעוצמת המים - זרימת הנהרות, מפלי מים וגלי הים. מטרת התיאורים הללו היא לבסס רקע להשוואה שבין האיתני הטבע לבין הבורא של איתני הטבע.

באופן מפתיע, המזמור מסתיים בעניין חוקי האל ותורתו. המעבר בין העניינים יכול להיות מוסבר בתור הכרזה בסגנון "מי שברא את העולם - תורתו ודאי נאמנה ויש לכבד את בית מקדשו". בכך מועתק מרכז הכובד מן הטבע אל נפש האדם, אשר מתבקש להסיק מסקנות דתיות מהוד היקום .[2]

לפי חלק מן החוקרים, המזמור מהדהד את התפיסה שהייתה רווחת במזרח הקדום, על פיה אלי הים והנהרות התמרדו כנגד אלוהים בצוותו עליהם להיקוות במקום אחד, בים. האגדות העתיקות על המאבק הקדמוני שבין אלוהים לבין רהב, נחש עקלתון, נחש בריח ואחרים לא נכנסו לתורה אולם הן נשמרו בתודעה וצפו מחדש בשירה ובדברי נבואה.[3]

תארוך הפרקעריכה

זמנו של הפרק שנוי במחלוקת בין החוקרים. בדומה לתהילים צ"ב, גם במזמור זה ניתן להסיק שהוא נכתב בזמן שהמקדש קיים, אולם לא ניתן לקבוע האם מדובר על בית המקדש הראשון או השני. בנוסף, האזכורים למיתולוגיה אינם בהכרח רמיזה לתקופה קדומה שכן גם בתקופת הבית השני ישנם כתובים רבים, במקרא ומחוצה לו, המרמזים למיתוס מלחמות האל בים ובנהרות .[2]

המזמור במדרשעריכה

מדרש רבה לפרשת בשלח קושר את מזמור צ"ג לשירת הים, ובכך מסביר את הסיבה להמלכת הקב"ה, שמצוינת בתחילת המזמור:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, הדא הוא דכתיב (תהלים, צ"ג, ב'): נכון כסאך מאז. אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך, ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה. לכך נאמר: נכון כסאך מאז.

משל למלך שעשה מלחמה ונצח, ועשו אותו אוגוסטוס, אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס, מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח, ואגוסטוס יושב.

כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו, אתה הוא אלא כביכול עומד, שנאמר (חבקוק, ג', ו'): עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך, באז נתיישבה מלכותך, וכסאך נכון, הוי: נכון כסאך מאז, באז ישיר.

הסבר: קיימות דרגות במלוכה, והמלך שדרגתו פחותה, עומד בפני המלך הבכיר היושב על כסאו. בזמן הבריאה, הקב"ה, כביכול עמד, שנאמר: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ", אך בזמן שנאמרה שירת "אָז יָשִׁיר", וכל בני האדם, הכירו בגדולתו, מלכותו של הקב"ה כביכול השתדרגה שנאמר: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז". ממתי נכון כסאך? מ"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה".

זמני אמירתועריכה

המזמור הוא שיר של יום של יום ששי.

הוא נאמר גם בסוף קבלת שבת ברוב הקהילות,[4] ובפסוקי דזמרא של שבת ויום טוב.

בקהילות ספרדיות, נוהגים לומר מזמור זה במנחה של ערב שבת במקום למנצח בנגינת מזמור שיר (תהלים ס"ז).

ביאור המזמורעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא תהילים צ"ג בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תהלים צ"ז מתחיל במילים: "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים:", ותהלים צ"ט מתחיל במילים: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:"
  2. ^ 1 2 יאיר הופמן, עולם התנ"ך: תהילים ב', תל אביב, דוידזון עתי, 1995, עמ' 98
  3. ^ יוסף סלומון, ‏תהילים צ"ג, בית מקרא, באתר JSTOR
  4. ^ אולם בתכלאל המאוחר, הוא לא מופיע, עיין תכלאל תורת אבות עמ' קמח.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.