תורת התשובה בחסידות אשכנז
תורת התשובה היא אחת מהמקורות המרכזיים בהם ניתן למצוא את דרכי המחשבה החדשים ואת עיקרי תורת המוסר אותם פיתחו חסידי אשכנז.[1] תורה זו אף ידועה כאחת מהתורות הסגפניות והקיצוניות ביותר שניתן למצוא בעולם היהודי.[2]
רקע
עריכה
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: כל הפרק הזה אמור להיות משולב לאחר בדיקה בערך על חסידות אשכנז ולא כאן.[3] חסידות אשכנז היא זרם רעיוני-דתי יהודי, שהתפתח באמצע המאה ה-12[4], בשנים קשות ליישוב היהודי באותו אזור. לשיא פריחתה הגיעה חסידות אשכנז בין השנים 1150–1250. החל משנת 1096 אזור הריין היה תחת גזרות ורדיפות מצד הצלבנים, ועל כן כל אחד מראשי חסידות אשכנז חווה במהלך חייו בין שניים או שלושה גלים של רדיפות כלפי יהודים.[3] כך נוצרה אצלם תודעה היסטורית שמציאות זו של מסעי הצלב, הגזרות והמוות הרב על קידוש השם שהתלווה אליהן, כל אלו הן מציאות קבועה. לתפיסתם, כך היה בעבר, כך יהיה גם בעתיד וזה הוא אופייה של ההיסטוריה.[4]
חסידות אשכנז הונהגה על ידי שלושה הוגים מרכזיים, אשר השתייכו למשפחת קלונימוס, משפחה שהגיעה לאזור הריין מאיטליה והנהיגה את קהילות שפירא, וורמייזא ומגנצא (קהילות שו"ם). שלושת מנהיגי החסידות היו ר' שמואל החסיד, בנו של קלונימוס משפירא (כונה "החסיד הקדוש והנביא"), אשר חי באמצע המאה ה-12 ורק מעט מכתביו שרדו. בנו ר' יהודה החסיד מוורמייזא (כונה "החסיד") מת ב-1217. מספר מכתביו שרדו, אך רובם נחשבים לסיכומי דבריו שנרשמו על ידי תלמידיו. הוא נחשב לדמות המרכזית בחסידות אשכנז ולמחברו העיקרי של "ספר חסידים",[5] ספר שנחשב להיות החיבור העיקרי של תנועת חסידות אשכנז.[6] ר' אלעזר בן יהודה מוורמייזא (כינה עצמו "הקטן") מת בין השנים 1223–1232, ורבים מאוד מכתביו שרדו.[7] הוגים אלו יצרו תורת מוסר יהודית חדשה, ובנוסף עסקו בתורות סוד ודנו בסודות האלוהות, העולם והאדם. בכתביהם ניתן לראות פעילות רחבה שמשלבת הלכה, עיון, מוסר וסוד. שלושתם יחדיו מכונים "חוג משפחת קלונימוס".[8]
מבחינה היסטורית הייתה חסידות אשכנז תופעה מכוננת בהתפתחות הדתית של יהדות אשכנז, ולמעשה התופעה הדתית המשמעותית היחידה בתולדותיה של יהדות גרמניה עד למאה השבע-עשרה.[9] אך נראה שהרעיונות התאולוגיים והפילוסופיים של החסידות היו בעלי השפעה מזערית על היהדות. למעשה, מה שחדר בצורה חזקה ומשמעותית לעולם היהדות מהגותה של התנועה הוא הצד המעשי שלה, כלומר תורת המוסר, שיטת התשובה והמיסטיקה של התפילה.[10]
סוגי התשובה
עריכהלתפיסתם של חסידי אשכנז, החטא פועל על המציאות בשני אופנים: ראשית, החטא מהווה עלבון לאל ושנית הוא פוגע בנפשו של החוטא. מאפיין נוסף של החטא, לתפיסתם, הוא שהחטא תמיד כרוך בהנאה. כתוצאה ממאפיינים אלו של החטא נגזרות גם מטרות התשובה שהן: לפצות את האל על העלבון שנגרם לו בביצוע החטא ו"לתקן" את נפש החוטא. שתי מטרות אלו מושגות באמצעות התשובה, שדרך עשייתה נקבעת בהתאם למידת ההנאה שנגרמה לחוטא מביצוע החטא.[11]
ספר חסידים מחלק את שיטת התשובה לארבעה מושגים הידועים גם כ"סוגי תשובה" והם: "תשובת הגדר", "תשובה הבאה", "תשובת הכתוב" ו"תשובת המשקל". ארבעת המושגים האלו נחלקים לשתי קבוצות כאשר כל עשיית תשובה מכילה מרכיב אחד מהצמד הראשון ומרכיב אחד מהצמד השני.[12]
הצמד הראשון עוסק ביחס בין החוטא לחטא. לאדם החוטא ישנן שתי אפשרויות פעולה: האחת היא "תשובת הגדר" והיא לעשות "סייג", כלומר גדר, בינו לבין החטא. החוטא שהחליט לשוב בתשובה מקבל עליו מיני סייגים ופרישויות שמטרתן להרחיקו ממצב בו יעמוד שוב בפני האפשרות לחטוא. אפשרות אחרת העומדת בפני החוטא היא לעשות את ההפך הגמור - "תשובה הבאה". בצורת תשובה זו מעמיד עצמו החוטא באותם תנאים בהם עמד בעבר, נכשל וחטא. הפעם מתגבר החוטא על יצרו, ומראה בכך את התשובה שעשה (לדוגמה: מתייחד עם אשה שחטא עימה בעבר ועומד בניסיון).
הצמד השני עוסק ביחס שבין החוטא לעונשו. אם החוטא עבר עבירה עליה כתוב במפורש בתורה מהו העונש, עליו לבצע "תשובת הכתוב", כלומר לקבל על עצמו את העונש המבואר בתורה, למעט סייג אחד; שאין אדם רשאי ליטול את חייו. לכן במקרה של עברה שעונשה מוות, ייסר עצמו החוטא ייסורים עזים כמוות מבלי ליטול נפשו. במקרה שחטא בחטא עליו לא מפורט עונש בתורה, ישתמש החוטא ב"תשובת המשקל"; כלומר, שוקל את ההנאה שנהנה בחטא, ולפי משקלה מטיל על עצמו ייסורים. על ידי כך, האמינו אנשי חסידות אשכנז, מפצה החוטא את האל על העלבון שגרם לו בביצוע העבירה. בעשייה זו מבטא החסיד את מוכנותו לסבול ייסורים כנגד משקלה של הנאה אשר בעבר היה מוכן לעבור בעבורה על דברי האל.[13]
מקורותיה של תורת התשובה
עריכהבמחקר כיום קיימת מחלוקת באשר למניעים שתרמו להיווצרות של תורת התשובה בחסידות אשכנז. במחקר מצביעים על שישה גורמים שונים כעל מקור ההשפעה העיקרי להיווצרותה של תורת התשובה:
- מסעות הצלב והגזרות. מסעות הצלב, הגזרות, הרדיפות והמוות הרב על קידוש השם שהתלוו אליהם יצרו בקרב קהילת אשכנז תודעה דתית ייחודית. על בסיסה של תודעה זו נוצר האידיאל החסידי והתעצבה תורת התשובה הסגפנית והייחודית של חסידות אשכנז.[14]
- השפעת ההגות הנוצרית. מסעות הצלב והגזרות שהתלוו אליהם, על אף שהשפיעו עמוקות על יהדות אשכנז במאה ה-12 ובמאה ה-13, לא יצרו נתק בין החברה היהודית לסביבתה הנוצרית, וחלק מהיהודים שמרו על קשר חזק ורציף עם שכניהם הנוצרים למרות האיבה העמוקה שנוצרה כתוצאה מהגזרות. דבר זה התאפשר כיוון שברבים מהמקרים הנוצרים שפעלו כנגד היהודים היו צלבנים שהגיעו ממרחקים ולא התושבים מהסביבה הקרובה שנשארו בקשרים כלכליים ומסחריים טובים עם שכניהם היהודים.[15] מציאות זו אפשרה הפריה הדדית של רעיונות. לטענת חלק מהחוקרים, הוגיה המרכזיים של חסידות אשכנז (בני משפחת קלונימוס) הכירו מקורות לטיניים וייתכן שהושפעו ישירות מדרשות וכתבים פרנציסקנים ודומיניקנים.[15]
- השפעות סטואיות. ישנם חוקרים המוצאים דמיון רב בין רעיונות בחסידות אשכנז לבין רעיונות סטואים דוגמת רעיון האטרקסיה (Atarxia)[16] לטענתם של חוקרים אלו עברו הרעיונות הסטואים אל הנצרות ומשם חלחלו להגותם של חסידי אשכנז.[17]
- השפעת העמים הגרמנים הברברים. לטענתם של חלק מהחוקרים, הרעיונות העומדים בבסיס תורת התשובה בחסידות אשכנז כנראה התפתחו כתוצאה ממפגש של מושגים יהודיים בלבוש נוצרי עם שיטת כפרה שהייתה נהוגה בקרב העמים הגרמניים הברבריים.[18]
- תגובת נגד לבעלי-התוספות. יש חוקרים הסוברים שרבים מהרעיונות של חסידות אשכנז התעצבו כתוצאה מתגובת נגד ערכית ודתית לעולם הפלפול של בעלי-התוספות. עולם הפלפול פרח באשכנז ובצרפת באותה תקופה, ועל כן ניתן להניח שתגובת נגד לפלפול היא אפשרית באותן שנים.[19]
- מסורות פנימיות. חלק מהחוקרים סוברים כי לא נמצאו הוכחות לאף אחת מחמש הסברות הקודמות, ולפיכך עלינו להבין את הרעיונות של חסידות אשכנז מתוך הגותם מבלי להזדקק למקורות חיצוניים.[20] לטענתם לרעיונות מסוימים של חסידות אשכנז ניתן למצוא מקבילות בספרות ההיכלות והמרכבה, ספרות שהייתה חלק מרכזי במסורתם של חסידי אשכנז.[19]
ממדי קיומה בפועל של תורת התשובה
עריכהעל השאלה באיזה היקף, אם בכלל, פעלו אנשים לאורן של שיטות התשובה וההגות של חסידות אשכנז ישנה מחלוקת במחקר. ישנם חוקרים הסוברים שהריטואלים של תורת התשובה היו נפוצים ונהגו בממדים גדולים. את טענתם הם מבססים לא רק על העדויות שיש בידנו מכתבי החסידים עצמם (אשר אליהן ניתן אולי להתייחס כהטפות מוסר תאורטיות בלבד), אלה אף על תיאורים רבים של אירועים שהתרחשו הלכה למעשה וגרמו לפרסום שמה של חסידות אשכנז. סיפורים אלו מצויים בידנו במספר רב של מקורות אליהם לא ניתן להתייחס כהטפות מוסר תאורטיות בלבד. לפיכך סבורים אותם חוקרים כי ריטואלים אלו של תורת התשובה אכן רווחו והתרחשו בפועל בצורה רחבה.[21]
לעומתם ישנם חוקרים אשר טענתם הפוכה בתכלית. חוקרים אלו סוברים שאל ריטואלים אלו יש להתייחס כריטואלים שנשארו בבחינת תאוריה בלבד, כ"נוסחאות" שעברו מספר לספר ומדור לדור מבלי שאי פעם מישהו אכן פעל על פיהן. חוקרים אלו סומכים את טענתם על "כתבי התשובה" שמעידים באופן ברור שדווקא תעניות מבוקר עד ערב היו דרך התשובה שהייתה נהוגה בפועל. לעומת זאת, בספר התשובה לא ניתן למצוא אזכורים להתגלגלויות בשלג וייסורים דומים, לא ביחס לתשובת הכתוב ולא ביחס לתשובת המשקל. לטענתם הסיגופים המתוארים בסיפורים אלו היו אידיאל בלבד, ומעולם לא באמת ננקטו הלכה למעשה.[22]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יוסף דן, רבי יהודה החסיד, פרק שישי, הוצאת מרכז זלמן שזר.
הערות שוליים
עריכה- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז,72; אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא (תל אביב: משכל - ידיעות ספרים, 2006), עמ'22.
- ^ ישי קיל, תורתם המוסרית דתית של חסידי אשכנז: בין סגפנות וחושניות (דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, קיץ תשע"ב), עמ' 85.
- ^ 1 2 יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 7-8.
- ^ 1 2 יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 8.
- ^ א.נ. פולק, דוד זכאי ול. בוקובסקה זילברמן. לקסיקון מן המסד ליהדות ולציונות (רעננה: משרד הביטחון –ההוצאה לאור, 1987), 112.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, כרך 1 (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1990),עמ' 165.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 99 ; איבן מרקוס, דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז (ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשמ"ז), 11.
- ^ יוסף יצחק ליפשיץ, אחד בכל דמיונות : הגותם הדיאלקטית של חסידי אשכנז, (רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2015), 10.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 99 ; איבן מרקוס, דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז (ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשמ"ז), 97-98.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 123.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 72-73.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 72-74.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 74-76.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 97.
- ^ 1 2 יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, כרך 1 (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1990),עמ' 83.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 76.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 145.
- ^ יצחק בער, המגמה הדתית-החברתית של ספר חסידים) ציון, תשרי תרצ"ח), עמ' 18.
- ^ 1 2 ישי קיל, תורתם המוסרית דתית של חסידי אשכנז: בין סגפנות וחושניות (דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, קיץ תשע"ב), עמ' 85.
- ^ יוסף דן, תורתם המוסרית והחברתית של חסידי אשכנז, (תרביץ 1982), עמ' 320.
- ^ גרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית: חסידות אשכנז, (תל אביב: ידיעות ספרים, 2016), 121.
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז (תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 1992), 75.