תריאק הוא תרכיב אנטיטוקסיני (antitoxin; נוגדן באורגניזם הפועל כנגד רעלן), שהופק מארס נחשים ועקרבים בצירוף מרכיבים שונים מעולם החי, הצומח והמחצב. הוא שימש כתרופה לטיפול בהרעלות, בהכשות ובעקיצות, וכן לריפוי מחלות שונות. השימוש בתריאק הפך לנפוץ בעקבות מרשמים שכתב קלאודיוס גלנוס, רופא מפורסם בן המאה השנייה לסה"נ. בתחילה שימש החומר כנוגד רעלים, ועם חלוף הזמן התרחבו שימושיו לטיפול במגוון מצבים רפואיים[1].

הכנת התריאק. איור מתוך טאקואינום סניטאטיס

היסטוריהעריכה

הרכבת התריאק הייתה ענף ייצור ייחודי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ובימי הביניים, ובעיקר בתקופה המוסלמית הראשונה. התריאק היה אחד מחומרי המרפא המפורסמים ביותר שארץ ישראל השתבחה בהם, ואף יוצא לחוץ לארץ. עדויות רבות, כולן מן המאה העשירית, מלמדות שאחד המרכזים החשובים ביותר בעולם האסלאם לייצור תריאק היה בירושלים. בספרות נזכרים אישים אחדים שישבו בירושלים במאה העשירית ועסקו במלאכת התריאק. הידוע ביותר מביניהם היה הרופא הירושלמי אלתמימי. מסופר כי היה בעל ידיעות נרחבות ברפואה והצטיין בהכנת משחות ותרופות נפרדות ומורכבות, אולם לשיא יוקרתו הגיע בהתקנת מיני התריאק השונים.

ירושלים וסביבתה היו גם מקור לאספקת המרכיבים הנפרדים של התריאק. חלק ניכר ממרכיבי התרופה (צמחים, בעלי חיים ומחצבים) הובאו מאזור ירושלים, ובעיקר מאגן ים המלח, שהיה קשור לירושלים מבחינה מנהלית, כלכלית ותרבותית. בין המרכיבים החשובים של התריאק היו האספלט ונחשי האפעה, שניצודו למטרה זו באזור ים המלח. נחש האפעה נקרא "טיר", וייתכן כי ממנו נגזר שם התרופה (טיריאק או תריאק). פליקס פברי מספר בספריו, כי לאור הביקוש הרב של הארס אסר הסולטאן המצרי על ציד הנחשים באזור, שמא יכחדו.

הפקת התריאק והשימוש בו בירושלים נזכרים גם בתקופות מאוחרות יותר. המלך הצלבני אמלריך (ששלט בין השנים 1162-1174) קרא לרופא על מנת שיטפל בבנו חולה הצרעת (בלדווין הרביעי) באמצעות "תריאק אלפארוק". במאה ה-18, נזכרת התרופה בתעודה המפרטת את נכסי יהודי שנפטר. באמצע המאה ה-19 העיד טיטוס טובלר כי בבית מרקחת של יהודים בירושלים ניתן למצוא Theriak. ייתכן כי צאצאי משפחת אלתריאקי, שעסקה בהפקת ארס הנחשים מאזור יריחו, מתגוררים כיום במזרח ירושלים[2].

לקריאה נוספתעריכה

זהר עמר, "ייצוא התריאק מארץ ישראל ושימושיו בימי הביניים", קורות, יב, (תשנ"ו- תשנ"ז), עמ' טז- כח.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא תריאק בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Noga Arika, Passions and Tempers: A History of the Humours, 2007, p.93
  2. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 25- 26.