IS-7
IS-7 (יוסיף סטלין, ИС-7) היה טנק סובייטי כבד, אשר פותח מעט לאחר מלחמת העולם השנייה. משקלו של הטנק הגיע ל-68 טונות, והוא היה לטנק הכבד ביותר שבנתה ברית המועצות. ה-IS-7, אשר היה חמוש בתותח עוצמתי בקליבר 130 מילימטר, בעל שריון עבה ביותר לתקופה ונהנה מניידות טובה, נחשב כנראה לטנק החזק בשעתו בעולם. למרות זאת, הוא מעולם לא נכנס לייצור סדרתי בגלל גודלו ומשקלו.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | טנק כבד |
| מדינה מייצרת |
 ברית המועצות |
| שנת ייצור | 1948 |
| יחידות שיוצרו |
36 36  |
| מידע טכני | |
| אורך | 7.38 מטר |
| רוחב | 3.4 מטר |
| גובה | 2.48 מטר |
| משקל | 68 טונות |
| מהירות | 60 קמ"ש על כביש |
| טווח פעולה | 300 ק"מ |
| מנוע | 1050 כ"ס, מדגם M-50T |
| שריון | עד 210 מילימטר (350 בבסיס התותח) |
| צוות | 5 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח טנק מחורק קנה בקליבר 130 מ"מ, S-70 |
| חימוש משני |
שני מקלעי KPVT בקליבר 14.5 מ"מ |
  | |
פיתוח עריכה
בקיץ 1945, החלו המהנדסים הסובייטים של מפעל קירוב שבלנינגרד לעבוד על פרויקט לטנק כבד חדש תחת הציון "Object 260" (אובייקט 260), שקיבל מאוחר יותר את השם הרשמי IS-7. על אף שהטנק החדש היה בבסיסו המשך לטנק הכבד IS-3 שנכנס לייצור במאי 1945, הוא הכיל מספר מאפיינים חדשניים ועיצובו היה שונה מזה של טנקים אחרים שפותחו בזמן מלחמת העולם השנייה. דגם אב טיפוס ראשון הושלם ב-8 בספטמבר 1946 והשני ב-25 בדצמבר 1946, ואלה עברו את מבחני השדה בהצלחה[1].
תיאור עריכה
רמת המיגון של ה-IS-7 הייתה גבוהה מאוד לטנקים אחרים בשעתו. זה הושג לא רק בזכות עיבוי לוחות השריון, אלא גם הודות לזוויות החדות בהן הונחו אשר שיפרו את המיגון הבליסטי של הטנק. עיצוב השריון הקדמי היה זהה במידת מה לזה של ה-IS-3, ועוביו הגיע ל-150 מילימטר. צריח הטנק היה גדול מאוד, אך בעל צללית נמוכה עם מיגון של 210 מילימטר בחזית ו-350 מ"מ בבסיס התותח. במבחני שדה שנערכו בקיץ 1948, שריון הטנק הוכיח עצמו כחסין כנגד פגזים חודרי שריון של תותחי הנ"ט החזקים ביותר בתקופה (ביניהם התותח הגרמני בקוטר 128 מ"מ אשר שימש את משחית הטנקים יאגדטיגר, וגם התותח הסובייטי בקוטר 130 מ"מ של ה-IS-7 עצמו)[1].
החימוש העיקרי של ה-IS-7 היה תותח טנק מחורק קנה S-70, במקור תותח ימי, בקוטר 130 מילימטר עם אורך קנה של 57 קליבר. פגז חודר שריון שמשקלו עמד על 33.4 קילוגרם היה בעל מהירות לוע של 900 מטר לשנייה, כאשר קצב האש נע בין 6 ל-8 פגזים לדקה. כ-30 פגזים אוחסנו בבטן הטנק. החימוש המשני כלל לא פחות מ-8 מקלעים, כולם נשלטים בשלט רחוק על ידי הצוות מפנים הטנק ללא צורך לחשוף את עצמם. שני מקלעים מדגם KPVT בקוטר 14.5 מ"מ הותקנו, אחד בבסיס התותח והשני על הצריח בתור מקלע נ"מ. בנוסף, שישה מקלעי גוריונוב SG-43 בקוטר 7.62 מ"מ הותקנו, שניים מתוכם כמקבילים לתותח, שניים בצידי הצריח כשהם פונים לאחור, ושניים נוספים על צידי התובה.
בקיץ 1948 הושלמו ארבעה טנקי IS-7 במפעל קירוב שבלנינגרד, ואלו נשלחו למבחני שדה ממשלתיים. הטנק הותיר רושם חזק על חברי הוועדה הבוחנת; על אף שמשקלו הגיע ל-68 טונות, הוא הצליח לפתח מהירות סבירה ביותר, היה כמעט חסין לתותחי הנ"ט של התקופה, והיה חמוש בתותח עוצמתי. ב-1949 הורה הצבא למפעל קירוב לייצר כ-50 יחידות של ה-IS-7. אולם מאוחר יותר באותה שנה, הוחלט לעצור את כל ייצור הטנקים שמשקלם מעל 50 טונות, ביניהם ה-IS-7[2].
