נ"מ

נ"מ (קרי: נוּ"ן-מֵ"ם) הם ראשי התיבות של המונח "נגד מטוסים" הבא לציין את היחידות ואת אמצעי הלחימה שמטרתם היא הגנה אווירית ("מטרייה אווירית") ויירוט כלי טיס של האויב, לרבות מסוקים, מטוסי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים. המונח מתייחס כמעט תמיד ליחידות ומערכות קרקעיות שתפקידם להפיל כלי טיס, ולא לכלי טיס שבעצמם מפילים כלי טיס של האויב בקרבות אוויר, כגון מטוסי קרב ועליונות אווירית שמשגרים טילי אוויר-אוויר.

במובן הרחב, נ"מ כולל הן סוללות תותחים אוטומטיים נגד מטוסים והן סוללות טילי קרקע-אוויר שמשתמשות בטילים מונחים על מנת להפיל כלי טיס. במובן הצר יותר, המונח "סוללת נ"מ" מתייחס למערכות קניות (תותחים אוטומטיים ומקלעים), ואילו למערכות רקטיות/טיליות קוראים "סוללת טק"א" (טק"א = טיל קרקע-אוויר, באנגלית: SAM, ראשי תיבות של Surface-Air Missile).

היסטוריה

השימוש הידוע הראשון בכלי נ"מ היה במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870. אחרי האסון הצבאי של צרפת בסדאן, פריז הועמדה במצור ונעשה שימוש בכדורים פורחים כדי להעביר אספקה לעיר הנצורה. יצרן הנשק הגרמני קרופ החליט להשתמש בתותח 32 מ"מ ולניידו על סוסים כדי ליירט את הכדורים הפורחים.

פיתוח תותחי הנ"מ המשיך בגרמניה. ב-1909 הציג קרופ תותחי נ"מ בקוטרים שונים, ובתחילת מלחמת העולם הראשונה תותח 75 מ"מ היה לנשק סטנדרטי בצבא הגרמני. שאר המדינות התעלמו מהפוטנציאל הגלום בנשק זה עד שמטוסים גרמניים החלו לטווח אש ארטילריה מדויקת לעבר מדינות ההסכמה. כתוצאה מכך החלו בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת לפתח נשק נ"מ משלהן. רוב כלי נשק הנ"מ במלחמה היו חסרי תועלת בשל חוסר הניסיון של צוותיהם, שלא ידעו לירות אש מדויקת לעבר המטוסים ולהעריך נכונה את גובהם.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה התגבשה הסכמה כי יכולות כלי הטיס יחייבו ניסיונות רציניים יותר להפילם.

בין מלחמות העולם הייתה זו שוב גרמניה שהייתה חלוצה בתחום הנ"מ. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בעזרת שיתוף פעולה עם חברות שוודיות ושווייצריות פותחו בגרמניה תותחי 20 מ"מ ו-37 מ"מ נ"מ ששירתו בורמאכט עד סוף המלחמה. בבריטניה שלטה הגרסה הרשמית לפיה "המפציץ תמיד יוכל לעבור" ולא נעשו ניסיונות לפיתוח הנ"מ אלא נעשה שימוש בתותחים ישנים מימי מלחמת העולם הראשונה. בשל הגישה הרשמית רק מאוחר יחסית (במחצית השנייה של שנות ה-30) נעשו ניסויים בנ"מ במסגרת המאמצים הבריטים לפיתוח נשק הגנתי כמכ"ם.

מערכות הנ"מ הראשונות היו מבוססות על תותחי נ"מ: מדובר בתותחים אוטומטיים מהירי ירי בקליבר 20 מ"מ עד 30 מ"מ. התותחים היו יורים צרורות פגזים ורסס המתכת שפגע במטוס הפיל אותו. תותחי הנ"מ הראשונים היו נגררים אך מאוחר יותר הותקנו על רכב קרבי משוריין והפכו למערכות מתנייעות. בכך התאפשר לכוחות הנ"מ לספק הגנה רציפה לכוחות השריון המסתערים קדימה. שניים מתותחי הנ"מ המתנייעים הידועים ביותר (לפחות עבור ישראלים) הם ה"מחבט" M-163 שמבוסס על ה-M61 וולקן ושירת בצה"ל והשילקה ZSU-23-4 הסובייטית המבוססת על 4 תותחי 23 מ"מ מונחי מכ"ם, ואף נטלה חלק במלחמות נגד ישראל.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו המעצמות בפיתוח טילי קרקע-אוויר: מדובר בטילים מונחים שכללו מנגנוני התבייתות ועקיבה שונים אחרי כלי הטיס. הכנסת סוללות הטק"א התחייבה עקב הופעת מטוסי הסילון שטסו גבוה ומהר מידי עבור התותחים. המערכות כללו מערכות מתנייעות החמושות בטילים בינוניים וארוכי-טווח (כגון ה-MIM-72 צ'פרל) לצד מערכות הנפרשות בשטח ולא יכולות לפעול כאשר הן מתניידות ממקום למקום (כגון ה-MIM-104 פטריוט). לצידן הופיעו טילי כתף שהיו נחותים בטווח הירי, אך נישאו ותופעלו על ידי לוחם בודד, ויועדו בעיקר לפגיעה בכלי טיס מנמיכי טוס דמות מסוקים.

מערכות הנשק כיום מבוססות בעיקר על שימוש ברקטות וטילים מונחי מכ"ם או תת-אדום. בחלק מהמערכות מותקנות גם מערכות נגד לוחמה אלקטרונית (נל"א). מערכות הנ"מ העתידיות ככל הנראה יעשו שימוש בנשק לייזר להגנה אווירית (דוגמת "מגן אור" הישראלית).

ישנן מערכות נגד מערכות הגנה אווירית כמו טילים נגד קרינה (ARM), מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ומטוסים חמקנים שתכנונם מקשה על גילויים באמצעות מכ"מים.

בקרת אש מבוססת נגד מטוסים

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ביצועי המטוסים בגובה גדלו עד כדי כך שלתותחי נ"מ היו בעיות חיזוי דומות, ולכן היו מצוידים יותר ויותר במחשבי בקרת אש. ההבדל העיקרי בין המערכות הללו לאלו שבספינות היה גודל ומהירות. הגרסאות המוקדמות של מערכת בקרת זווית גבוהה (אנ'), או HACS, של הצי המלכותי של בריטניה היו דוגמאות למערכת שחזתה על סמך ההנחה שמהירות המטרה, הכיוון והגובה יישארו קבועים במהלך מחזור החיזוי, שהורכב מהזמן לדרוך את מרעום הפגז וזמן המעוף של הפגז למטרה. מערכת מערכת נשק לספינות של צי ארצות הברית (אנ') USN Mk 37 הניחה הנחות דומות פרט לכך שהיא יכלה לחזות בהנחה של קצב קבוע של שינוי גובה. מכשיר חיזוי "קריסון" (אנ') (Kerrison Predictor) הוא דוגמה למערכת שנבנתה כדי לפתור הנחיה "בזמן אמת", פשוטה על ידי הפניית המכוון למטרה ואת התותח לנקודת העתיד של המטרה. הוא גם תוכנן בכוונה להיות קטן וקל, על מנת לאפשר להעביר אותו בקלות יחד עם התותחים שהוא שירת.

מערכת הנ"מ מבוססת המכ"ם M-9/SCR-584 שימשה לכיוון ארטילריה של הגנה אווירית מאז 1943. ה-SCR-584 של מעבדת הקרינה של MIT היה מערכת המכ"ם הראשונה עם עקיבה אוטומטית, ה-M-9 של מעבדת בל ^[1] היה מחשב אנלוגי אלקטרוני של בקרת אש שהחליף מחשבים מכניים מסובכים וקשים לייצור (כגון ה-Sperry M-7 או מכשיר החיזוי קריסון הבריטי). בשילוב עם מרעום הקרבה מסוג-VT, מערכת זו השיגה את ההישג המדהים של הפלת טילי שיוט V-1 עם פחות מ-100 פגזים למטוס (אלפים היו אופייניים במערכות AA קודמות). ^[2] ^[3] מערכת זו הייתה גורם מרכזי בהגנה על לונדון ואנטוורפן נגד ה-V-1.

הנ"מ בצבאות ערב בעימות הישראלי-ערבי

לאחר מלחמת ששת הימים ובעיקר כלקחי מבצע מוקד שפתח אותה, הצטיידו צבאות מדינות ערב (בעיקר מצרים וסוריה) בכמות גדולה של נשק נ"מ סובייטי. לברית המועצות הייתה באותה תקופה מערכת נ"מ מפותחת, המבוססת ברובה על טילים חדשניים, וזאת כחלק מהמלחמה הקרה ובשל הצורך להתמודד עם חילות האוויר של נאט"ו.

השקעה זו החלה להניב פירות באמצע מלחמת ההתשה שבה הצליחו אנשי הנ"מ המצריים להטריד את מטוסי חיל האוויר הישראלי ולהקשות על משימותיהם. חיל האוויר הישראלי, כמו מקבילו האמריקאי בוייטנאם, התקשה להתמודד עם האיום החדש ונאלץ לפתח תורת לחימה חדשה-שילוב של אמצעים טכנולוגיים (אמצעי בסיסי כמו פיזור מוץ), תכנון נתיבי הטיסה מחוץ לטווח הגילוי של המכ"מים המצריים וטיסה בגובה נמוך מאוד, תקיפת מכ"מים וסוללות טילי נ"מ כיעד ראשי. חיל האוויר הישראלי איבד כמה מטייסיו הטובים במלחמת ההתשה אך הודות להיערכות החדשה ושינוי שיטות הפעולה, אבדות חיל האוויר היו יחסית נמוכות ממה שיכלו להיות. הסכם הפרדת הכוחות שסיים את מלחמת ההתשה כלל סעיף שאוסר על הכנסת סוללות נ"מ לאזור תעלת סואץ. לא עבר זמן רב והמצרים קידמו את סוללות הנ"מ בניגוד להסכם שנחתם. מחאות ישראל לא הועילו והמהלך עבר ללא צעדי ענישה.

הצלחה משמעותית יותר למערכי הנ"מ בצבאות ערב הייתה בתחילת מלחמת יום הכיפורים בה הצליחו מערכי הטק"א (טילי קרקע-אוויר) המצריים והסורים למנוע מחיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע בימים הראשונים למלחמה ובכך להקשות משמעותית על ישראל. לעומת זאת, במלחמת לבנון הראשונה התקשו הסורים לנצל את הנ"מ שהיה להם בלבנון להטרדת חיל האוויר, וזאת עקב הימצאותן של מערכות הטעייה ותקיפה מיוחדות בידי ישראל. מערכות חדישות אלו, חלקן פרי פיתוח ישראלי וחלקן אמריקאי, הופעלו במבצע ערצב-19 - מהלך מתוכנן מראש שהוביל להשמדת כל סוללות הטק"א הסוריות שנמצאו בלבנון עם פתיחת הלחימה.

בעשורים שלאחר המלחמה התקיימו מפגשים בודדים בין חיל האוויר הישראלי למערכות נ"מ של סוריה וחזבאללה. במהלך שנת 2001 תקף חיל האוויר פעמיים עמדות מכ"ם סוריות בלבנון^[4]. בזמן שצה"ל שהה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, מסוק AH-1 קוברה חמק ברגע האחרון מפגיעת טיל כתף. לאחר הנסיגה מלבנון, בתגובה למתקפות חזבאללה על מוצבי צה"ל בגבול בין ישראל ללבנון, מטוסי קרב ישראליים חלפו בגובה נמוך מעל מעונו של בשאר אל-אסד, בלי שהתגלו עד לאותו רגע ובלי שהותקפו לאחר הגילוי. אירועים כאלו, שחזרו על עצמם יותר מפעם אחת, חשפו במערומיו את מערך הנ"מ הסורי המתיישן.

במלחמת לבנון השנייה צה"ל נמנע פעמים רבות מחילוץ פצועים במסוקים, משום החשש מאש נ"מ של החזבאללה. במבצע שבו הובלו לוחמים רבים במסוקים הופל מסוק יסעור אחד לאחר שפרק כוח חי"ר.

במהלך סכסוך ישראל-איראן-חזבאללה בסוריה התרחשו עימותים רבים בין חיל האוויר הישראלי למערך הנ"מ הסורי ובכולם פרט לאחד יצא חיל האוויר הישראלי כשידו על העליונה. ב־10 בפברואר 2018 הופל מטוס F-16 ישראלי לאחר שנפגע מטיל קרקע-אוויר רוסי מדגם S-200 בשירות חיל ההגנה האווירית הסורי. הטייסים נטשו מעל שמי ישראל וחולצו עם פציעות בלבד. בתגובה ערך חיל האוויר הישראלי תקיפה נרחבת נגד מערך הנ"מ הסורי. באוגוסט 2020 פורסם כי חיל האוויר הישראלי השמיד כשליש ממערך הגנה האווירית הסורי במהלך השנים 2018–2020.^[5]

מערכות נ"מ בצה"ל

טיל נ"מ מדגם MIM-23 הוק מתנייע

ערך מורחב – מערך ההגנה האווירית

מערך הנ"מ של צה"ל הצטייד במערכות נ"מ, תותחי נ"מ וטילי נ"מ תוצרת ארצות הברית. מערכות נ"מ מתנייעות כגון ה-MIM-23 הוק וה-MIM-72 צ'פרל רשמו הפלות בכורה (ולעיתים היו אלה ההפלות היחידות) של המערכות הללו.

כיום מבסס צה"ל את דוקטרינת הנ"מ והגנת המרחב האווירי על עליונות אווירית המושגת באמצעות מטוסי קרב מתקדמים, דוגמת ה-F-15 איגל וה-F-16 Fighting Falcon, ומערך הנ"מ הקרקעי ממלא בו תפקיד משני. למרות זאת, צה"ל מפעיל מערכות נ"מ קרקעיות וסוללות טילי קרקע-אוויר. ב-2014 רשם מערך ההגנה האווירית הפלת בכורה עולמית של כלי טיס בלתי מאויש ושל מטוס אויב באמצעות טיל ה-MIM-104 פטריוט ("יהלום"). מערך ההגנה האווירית הפיל גם מספר כלי טיס בלתי מאוישים באמצעות הפטריוט וכיפת ברזל.

בשנים האחרונות נוסף למערך ההגנה האווירית תפקיד נוסף, והוא יירוט רקטות ארטילריות וטילי קרקע-קרקע שמשוגרים אל עבר ישראל. לשם כך הוא מצויד במערכות נגד טילים המתקדמות בעולם, בהן טיל ה"חץ 2" וה"חץ 3" נגד טילים בליסטיים, "קלע דוד" ו"כיפת ברזל".