Neues Deutschland
Neues Deutschland (גרמניה החדשה) הוא יומון גרמני, הממוקם בברלין.
.svg) | |
 | |
| סוג | עיתון יומי |
|---|---|
| תדירות | שני עד שבת |
| פורמט |
Rhenish  |
| מו"ל | Neues Deutschland Druckerei und Verlags GmbH |
| מייסד | מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה |
| בעלים | די לינקה |
| עורך ראשי | וולפגאנג הובנר |
| תאריכי הופעה | 23 באפריל 1946 – הווה (78 שנים) |
| שפה | גרמנית |
| מערכת |
Verlagsgebäude Neues Deutschland |
| תפוצה | 18,595~ |
| מדינה | גרמניה |
| ISSN | 0323-3375 |
| עמוד ראשון | עמוד ראשון מהיום |
| https://www.neues-deutschland.de/ | |
  | |
במשך 43 שנים היווה העיתון הרשמי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, אשר שלטה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. כבדיקטטורה, העיתון שימש כאחד מבטאוני המפלגה החשובים ביותר. במקור לעיתון הייתה דעה פוליטית סטליניסטית, העיתון שימר דעה מרקסיסטית-לניניסטית עד איחוד גרמניה ב-1990.[1] לעיתון בגרסתו הקודמת בגרמניה המזרחית הייתה תפוצה של 1.1 מיליון עותקים (ב-1989) והיווה כדרך המרכזית של המפלגה השולטת להראות לאזרחיה את דעותיה ועמדותיה בפוליטיקה, כלכלה וכו'. העיתון נקרא על ידי מדינות אחרות בעבר כביטאונו הדיפלומטי של השלטון הסוציאליסטי.
מאז נפילת הסוציאליזם בגרמניה המזרחית, העיתון איבד 98% מתפוצתו ונכון ל-2020 תפוצתו עומדת על 18,595 עותקים ליום.[2]
מאז 1990 העיתון שינה את דעותיו ועמדותיו הפוליטיות וכיום בעל דעות סוציאליסטיות-דמוקרטיות. העיתון תלוי כלכלית ופוליטית לאחד מהבעלים שלו, מפלגת דה לינקה, בעליה של בית ההוצאה לאור של העיתון.
הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית עריכה
העיתון נוסד ב-1946[3] לאחר איחודן הכפוי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית והמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לתוך מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה. העותק הראשון של העיתון הודפס ב-23 באפריל 1946 בתיאום עם היווסדה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הגרמני. העיתון החליף את ביטאון המפלגה הסוציאל הדמוקרטית הגרמנית "דאס פולק" וביטאון המפלגה הקומוניסטית הגרמנית "דויטשה פולקסצייטונג". קארל מארון היה העורך הראשי הראשון של העיתון ושימש בתפקיד זה עד 1950.
לפני איחוד גרמניה באוקטובר 1990, לעיתון הייתה תפוצה יומית של מיליון עותקים והיה שני רק לעיתון הנוער "יונגה וולט" מבחינת תפוצתו. בתקופה זו העורך הראשי של העיתון היה וולפגאנג ספיקרמן.[4] עם זאת, הרבה פעמים נטען כי העיתון כשל במטרתו להגיע לכמות הגונה של האוכלוסייה המזרח גרמנית.[5]
לאחר האיחוד עריכה
.jpg)
לאחר האיחוד, תפוצתו של העיתון ירדה באופן קיצוני. ב-2020 תפוצת העיתון הייתה כ-18,595 עותקים. בזמן שרוב העיתונים הגדולים הגרמנים חווים בעיה גדולה עם תפוצה הולכת ויורדת, חולשתו של העיתון היא שמרבית קוראיו הם מעל גיל 60. לעיתון יש שתי גרסאות, האחת גרסה גרמנית כללית והשנייה מיועדת לקוראים הברלינאים וממחוז ברנדנבורג.
יורגן רינטס (בעל שורשים במפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי ובמפלגת הירוקים הגרמנית) הוא העורך הראשי של העיתון מ-1999. אחת ממטרותיו העיקריות היא לשנות את תדמיתו של העיתון מעלון תעמולה לעיתון מכובד.
כל אחד מעותקיו של היומון מ-1945 ועד 1990 עבר דיגיטליזציה ונשמר בארכיון הספרייה הלאומית בברלין ביוני 2013.[1]
פרופיל עריכה
כיום, העיתון מתכוונן לעמדות ודעות דמוקרטיות סוציאליסטיות ונמצא בבעלות חלקית של מפלגת דה לינקה. מטרות העיתון התאומות הן לתת קול לציבור המזרח גרמני ולייצג את העמדות הדמוקרטיות סוציאליסטיות מבלי להיות ביטאון של מפלגת דה לינקה או כל מפלגה אחרת. בזמן שמזרח גרמנים מככבים ברוב עמודי העיתון, המדור הפוליטי של העיתון לוקח מבט על פוליטיקה שמאלנית בכל גרמניה. סופרים ופוליטיקאים מרקעים רחבים יוצגו על דפי העיתון גם כן. למשל, פרידריך שורלמר, מבקר ידוע של מפלגת דה לינקה ומבקר של השמאל הפוליטי הגרמני בכלליות, כותב אורח בעיתון.
חלקים אחרים מסורתיים של העיתון נמצאים גם כן, כמו מדור התייעצויות, מדור טלוויזיה, מדור דעה, מדור סביבה ובריאות, ואחרים. כמו יומונים גרמנים אחרים, העיתון מתפרסם באופן יומי בין יום שני עד ליום שישי, והוצאה מיוחדת ליום שבת.
במרץ 2007 העיתון החל לפרסם גם באתר אינטרנט משלו.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של Neues Deutschland (בגרמנית)
Neues Deutschland, ברשת החברתית פייסבוק
Neues Deutschland, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
Neues Deutschland, ברשת החברתית אינסטגרם- Neues Deutschland, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Wilder, Charly (27 ביוני 2013). "Digitizing the GDR: East German Papers Offer Glimpse of History". Der Spiegel. נבדק ב-4 באוקטובר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ MEEDIA, www.meedia.de
- ^ Caroline Schaumann (27 באוגוסט 2008). Memory Matters: Generational Responses to Germany's Nazi Past in Recent Women's Literature. Walter de Gruyter. p. 255. ISBN 978-3-11-020659-3. נבדק ב-28 באפריל 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Lars Willnat (בדצמבר 1991). "The East German press during the political transformation of East Germany". International Communication Gazette. 48. נבדק ב-8 באפריל 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Allinson, Mark (23 במרץ 2000). Politics and Popular Opinion in East Germany, 1945-1968. Manchester University Press. p. 71. ISBN 978-0719055546.
{{cite book}}: (עזרה)