ערך זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בערך פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.

StarTram היא הצעה למערכת שיגור לחלל המבוססת על טכנולוגיית מגלב.

הדמיה של נמל חלל עבור הסטארטראם. צינורות השיגור נראים ממרכז התמונה וממשיכים ימינה. בסמוך לצינורות נמצאת תחנת כוח.

מערכות הדור הראשון יוכלו לשאת מטען בלבד וישוגרו מפסגות הרים שגובהם 3-7 קילומטר. הערכות ראשוניות גורסות כי באמצעות שיטה זו ניתן יהיה להטיס בכל שנה 150,000 טונות לחלל. מערכות הדור השני יוכלו לשאת, בנוסף למטען, גם בני אדם. השיגור יתבצע כאשר החללית תאיץ בתוך צינור שבו ישרור לחץ אוויר נמוך (בדומה לרכבת רִיק) המתחיל בקרקע וקצהו יסתיים בגובה 22 ק"מ מעל פני הקרקע. משם תצא החללית לאטמוספירה ותמשיך בדרכה לחלל. ניתן לדמות את החללית כקליע היוצא מלוע הקנה של רובה.

הפורום הבינלאומי למדעי החלל, הנעה ואנרגיה (SPESIF קיצור של Space, Propulsion & Energy Sciences International Forum) טען בשנת 2010 כי ניתן יהיה להפעיל את מערכות הדור הראשון משנת 2020 ואילך, ומערכות הדור השני משנת 2030[1].

היסטוריה

עריכה
 
 
 
הדמיה של מערכת מהדור השני

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הגה ד"ר ג'יימס פאוול יחד עם עמיתו, ד"ר גורדון דנבי, את רעיון המגלב שנעה באמצעות מוליכי על, ממנו התפתח התכנון למגלב המודרני[2]. בשנת 1997, ייסד ד"ר פאוול את חברת StarTram בע"מ יחד עם ג'ורג' מייס, מהנדס אווירונאוטיקה שעבד במעבדה הלאומית ברוקאוון בין השנים 1974 ל-1997 ורכש ידע משמעותי בנושאי התרמודינמיקה בעת החדירה לאטמוספירה ועיצוב כלי טיס על קוליים[3].

תכנון ועיצוב מערכת ה-StarTram הראשונה התפרסמה כטיוטה בשנת 2001[4] ונרשמה כפטנט בארצות הברית[5]. בטיוטה זו הוזכר ה-MagLifter, מערכת נוספת שפותחה בשנת 1994 על ידי ג'ון ס. מנקינס שהיה מנהל מחלקת מחקרי קונספט מתקדמים בנאס"א[6]. ה-MagLifter התבסס על טכנולוגיית המגלב להמראה ולפי הערכות והתכנונים היה אמור להיות בעל נצילות אנרגטית של 90%[7]. הבסיס הרעיוני של ה-StarTram שונה במהותו ממערכת ה-MagLifter[8][9][10].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא StarTram בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה