פתיחת התפריט הראשי

The Country

"The Country" הוא מיצב שנוצר והוצג בשנת 2002 על ידי הפסלת הישראלית סיגלית לנדאו. שמו של המייצב מהווה תרגום מילולי לשמו של עיתון "הארץ", שדפיו בשנתיים שלפני התערוכה היוו חומר גלם עיקרי במיצב. המיצב נחשב לאחת מיצירות האמנות הפופולריות ביותר בתולדות האמנות הישראלית וזכה לכמות שיא של מבקרים בתערוכה לתקופה.[1] על פי הערכות ביקרו בתערוכה כ־15 אלף איש.[2]

The Country
Sigalit Landau the country 13.jpg
פרטים
מקום תצוגה גלריה אלון שגב, תל אביב-יפו
תאריך פתיחה 5 בספטמבר 2002
תאריך סגירה 25 באוקטובר 2002
שנה 2002
קטלוג Sigalit Landau - The Country, spartizan, D.K GraubArt Publishers Ltd., Jurusalem, 2003

התערוכה "The Country" נפתחה ב-5 בספטמבר 2002 בגלריה אלון שגב ששכנה במרתף בית יהונתן, ברחוב שאול המלך 23 שבמשכן לאמנויות הבמה בתל אביב-יפו. בתערוכה חילקה לנדאו את הגלריה ל-2 חלקים עיקריים. חלל הכניסה לגלריה הפך ל"חדר הכביסה" ובו הציבה לנדאו עצי רימון, התלויים במהופך מן התקרה והעשויים מעיסת נייר עיתון. על העצים הופיעו פרות רימון העשויים אף הם מנייר, הנושאים שרידים של כתבות דפי העיתון שמהם נוצרו. בראיון לקראת פתיחת המיצב תיארה לנדאו את הקשר השימוש בנייר העיתון כחומר ואת המשמעויות המטאפוריות העולות ממנו: "מעניין אותי הקשר בין מקומות ויחסי הגומלין בין שתי הסביבות השונות בתכלית, הקוטביות. הסופר עוקב אחר חלוף הימים וייצור וקטיפת הפירות, והמחברת המונחת למרגלותיו מתעדת את כותרות העיתונים של אותו יום. ניתן לקחת פרי מהערימה, לבדוק מה התאריך עליו ולבדוק במחברת מה בדיוק אירע באותו יום"[3] על הקיר יצרה לנדאו מתקן דמוי מאזניים, העשוי בקבוקי פלסטיק חתוכים, המחוברים בצינורות השקיה ומכילים נוזל דמוי דם והפועל על פי חוק כלים שלובים.

דרך דלת מתכת עבר הצופה אל חלל החלל הנוסף, אשר אותו הפכה לנדאו לגג של בניין תל אביבי, שנוצר על ידי ציפוי הקירות בתצלומי ענק של העיר וביצירת שכבה המדמה גג מכוסה בסיד וזפת על רצפת הגלריה. על הגג הציבה לנדאו שלוש דמויות אדם בגודל טבעי, פשוטות עור וחשופות שרירים, העשויות אף הן מנייר עיתון וצבועות בצבע אדום-חום. באחד מן המאמרים אודות התערוכה כונו הדמויות בשמות "הקוטפת", "הסוחב" ו"סופר הפירות".[4]

פרשנויות שונות השוו את המיצב של לנדאו לציורו של ראובן רובין "פירות ראשונים" (1923). קישור זה נובע הן מכוונתה המקורית של לנדאו לכנות את מיצבה בשם דומה והן בניגוד האוטופי שבין שתי היצירות. בעוד ציורו של רובין מבטא כמיהה אל עתיד הרמוני, הרי שמיצבה של לנדאו מדמה מצב של אסון אפוקליפטי.[5]

פיליפ ליידר כינה את המיצב במאמר בכתב העת "ארץ אחרת" כ-"הגרניקה של ישראל".[6]

בעדותו בפני בית המשפט הצבאי במשפט הסרבנים (ישראל, 2003), שפורסמה אחר כך בספר ״משפטי הסרבנים״ בהוצאת בבל, העיד הסרבן שמרי צמרת שהמיצב השפיע עליו בהחלטתו לסרב לקחת חלק בכיבוש. השופטים גזרו עליו ועל ארבעת חבריו הסרבנים שנת מאסר.

סמדר שפי הגדירה את המיצב כאלגוריה למצב בו "תושבי כדור הארץ משלמים מס של שכול וכאב למולך כלשהו, מס שהופך אזור כפרי פורח לשממה".[4] יגאל צלמונה תיאר את הדמויות כמבטאות "סינתזה של מידע ובשר, בלי עור שיחצוץ בין המציאות ש'בחוץ' ל'פנים'".[7] במאמר "סיגלית לנדאו: איגרא רמה", תיאר גדעון עפרת את היצירה במונחים של התפקחות מאוטופיות מודרניות:

לא עוד הבטחות גאולה והתחדשות בראש-הר ("כשאנו המתים מקיצים"), בקומה עליונה ("בית-הבובה"), בעליית-גג ("אווז-הבר"), בראש-עמוד ("אלוף הבונים") וכו' במחזותיו השונים של הנריק איבסן. זרתוסטרא של ניטשה ידע שהגאולה היא בירידה מראש-ההר, ואילו סיזיפוס של קאמי ידע שכל פסגה היא ראשיתה של תהום. וכבר תומס מאן העלה אותנו על "הר-קסמים" כדי לדעת מחלה ומוות. סיגלית לנדאו מעלה אותנו לראש-בניין, אך אינה מותירה כל סיכוי לנחמה. שום אלוה גואל אינו מצפה לנו שם למעלה. השמים שמעל בתי תל-אביב מוכתמים באדום, כמו הגשימו את יום-הדין של "חזון יוחנן". אם תרצו, מיקומו של המיצב “Country” במרתף (הגלריה ממוקמת שתי קומות מתחת לפני האדמה) מחייב, שלאיגרא רמה של סיגלית לנדאו אנחנו יורדים במעלית, עמוק-עמוק אל בירא עמיקתא. ירידה צורך עלייה צורך נפילה.[8]

בעקבות התערוכה יצא, בהוצאת הספרים Spartizan ו-D.K.GraubArt, ספר המתעד את התערוכה.[9]

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: סיגלית לנדאו: הפתרון האינסופי", באתר מארב, 23 בדצמבר 2004
  2. ^ ראו: נטע הלפרין, עכבר העיר אונליין, סיגלית לנדאו: "אני תקועה בישראל", באתר הארץ, 17 בפברואר 2012
  3. ^ ראו: דליה קרפללטירוף יש סיבות משלו, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2002
  4. ^ 4.0 4.1 ראו: דנה גילרמן, פירות רעילים ממצרכים שלכולם יש בבית, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2002
  5. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 489.
  6. ^ ראו: Philip leider, "Israel's Guernica", Sigalit Landou, The Country, Jerusalem, 2003, pp. 36-40
  7. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 488.
  8. ^ ראו: גדעון עפרת, "סיגלית לנדאו: איגרא רמה" באתר "המחסן של גדעון עפרת"
  9. ^ ראו: דנה גילרמן, מדפדפים בתערוכה, באתר הארץ, 3 ביוני 2003