הר הצופים
הר הצופים הוא הר בתחום ירושלים הצופה על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. גובהו 826 מטרים מעל פני הים, כ־100 מטרים מעל העיר העתיקה, וכ־1,240 מטרים מעל פני ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר "סקופוס" הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר: ראס אל-מושריף راس المشرف, (בתרגום לעברית: ראש הנשקף) שם נוסף בערבית הוא ג'בל סקובוס جبل سكوبس, הנגזר משמו הלטיני של ההר).
גאולוגיה וגאוגרפיה
הר הצופים הוא פסגה על רכס הררי המקיף את ירושלים ממזרח, על רכס זה בולטות שלוש פסגות: הר הצופים, הר הזיתים פסגת א-טור – בגובה 818 מטר והר המשחית, הפסגה הדרומית על הרכס המתנשאת לגובה 747 מטר. לרכס יש כמה שלוחות בצפון ירושלים ובהן הגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, גבעת התחמושת, וקריית מנחם בגין.
קו פרשת המים בין אגן הניקוז של הים התיכון לים המלח עוברת בין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית. שתי פסגות אלה מצויות גם על גבול מדבר יהודה. הנחל המנקז אזור זה אל הים התיכון הוא נחל צופים וזה המנקז את האזור אל ים המלח הוא נחל אוג. במקביל לקו פרשת המים, מעט ממערב לה, עוברת דרך גב ההר ההיסטורית שעליה נסללו דרך שכם ודרך בר לב. בנחל צופים עוברת דרך חשובה נוספת מבחינה היסטורית שעליה נסללה דרך יגאל ידין.
רכסי הר הצופים והר הזיתים בנויים מסלעי משקע ימיים. החבורה המרכיבה אותו נקראת "חבורת הר הצופים" תופעה זו מתוארכת לתקופת הסנון והיא כוללת בתוכה את תצורת מנוחה (קירטון לבן ורך) ואת תצורת משאש (שכבות צור כהה וקשה). סלע הקירטון הרך נוח מאוד לחציבה, אולם אינו מתאים כחומר גלם לבניית הבתים. זו אחת הסיבות שרכס הר הצופים לא נבנה בתקופות הקדומות ושימש בעיקר לחציבת מערות קבורה.
היסטוריה
ההר במקורות
לראשונה, מופיע שמו של ההר בספריו של יוסף בן מתתיהו. בספר קדמוניות היהודים יא פרק ח' מספר ההיסטוריון על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול שנערכה על ההר:
"וכששמע שהוא לא רחוק מהעיר, יצא עם הכוהנים והמון האזרחים וערך לו קבלת–פנים... במקום אחד הקרוי הצופים[1]... מפני שאפשר היה לראות משם את ירושלים ואת בית–המקדש"
בספרו מלחמות היהודים ב פרק יט' מספר בן מתתיהו כי הלגיונות הרומאיים החלו את ההתקפה על ירושלים מבסיסם על ההר:
"מצא לו צסטיוס שעת הכשר להתנפל על העיר... ושם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקופוס) במרחק שבעה ריסים מן העיר"
המשנה במסכת פסחים פרק ג' משנה ח מציינת את הצופים כנקודה שממנה והלאה לא חייב אדם לחזור להר הבית, במקרה שלקח אתו בטעות בשר של קורבן. במסכת מכות (דף כג) מוזכר "הצופים" כמקום שבו קרעו חכמי ישראל את בגדיהם בראותם את בית המקדש בחורבנו. אולם, זיהויו של "הצופים" עם הר הצופים ספציפית, אינו בטוח כלל ועיקר, וכנראה הכוונה לכל נקודה שממנה ניתן לצפות על בית המקדש [2], או להר הזיתים באופן כללי.
המנדט הבריטי
בשנת 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את אחוזתו של סר ג'ון גריי היל[3] על פסגת ההר במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". בשנת 1917, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, שימש ההר כמחנה צבאי בריטי, והוקם בו בית קברות צבאי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. (ראו להלן)
ב-24 ביולי 1918, הונחה בהר אבן הפינה לאוניברסיטה העברית[4] שתוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, במעמד זאב ז'בוטינסקי. ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928.
בשנת 1938 נפתח מצפון לאוניברסיטה בית החולים הדסה הר הצופים, שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, ארכיטקט גרמני יהודי, ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות. במהלך מלחמת העצמאות נותק בית החולים מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית.
מלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. לאחר שבאפריל 1948 הותקפה שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה הופסקה תנועת השיירות, והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים.
ב־7 ביולי 1948 יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים, ההסכם הושג בתיווכו של האו"ם [5]. ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה (מפה). בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים. הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949 [6]. בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. השיירה כללה שלושה רכבים: שני משוריינים ומשאית שהובילה להר אספקה, ובירידה מההר הובילה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הועמדה תחת פיקוח האו"ם, והייתה יוצאת ממעבר מנדלבאום[7].
מובלעת הר הצופים
שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים [8], הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, והצליחה לבצר חלק מהמתחם. מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, למרות שעוכבה לעתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים של השטח הישראלי היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, מכיוון שמפת הסכם המפקדים, שבה תוחמו שטחי השליטה ואשר אושררה בהסכם שביתת הנשק, אבדה.
ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית בשם "מצוף 247" לשם החזקת הר הצופים. תקריות אש אירעו לעתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי (מחשש שהירדנים יכבשו את ההר לפני שכוחות סיוע יצליחו לעבור דרך השטח הירדני). תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב־1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם היושב ראש האמריקאי של ועדת שביתת הנשק שבא לתווך בין הצדדים. בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה.
בתקופת מובלעת הר הצופים נבנו בירושלים המערבית שמחוץ למובלעת מוסדות חלופיים למוסדות שעמדו בשממונם בהר הצופים. הבולטים בהם היו קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם ומתחם בית החולים הדסה בעין כרם. השיירות שהביאו אספקה להר הצופים הוציאו ממנו בהדרגה, בדרכם חזרה, ציוד רפואי ואוניברסיטאי מן ההר.
הירדנים שהתכוננו ליוזמה צבאית ישראלית ליצירת רצף טריטוריאלי בין הר הצופים לבין שאר ירושלים המערבית הקימו בין שטחים ישראליים אלה ביצורים בכל גבעה שלא הייתה מיושבת בשכונה ערבית. הם הקימו ביצורים מסיביים בגבעת התחמושת וביצרו לצד גבעת התחמושת גם את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית.
מלחמת ששת הימים
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הופגז ההר. מחשש שהירדנים ינסו לכבוש את ההר, ניתנה הוראה לכוחות צבא הגנה לישראל לחבור להר הצופים. המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרת ירושלים הופנה לחבירה אל ההר. כוחות צנחנים של צה"ל הצליחו לחבור אליו לאחר כיבוש גבעת התחמושת ושכונת שייח' ג'ראח וכוחות שריון חברו אליו לאחר כיבוש גבעת המבתר והגבעה הצרפתית.
נאום הר הצופים
|
ערך מורחב – נאום הר הצופים |
לאחר המלחמה, לאחר איחוד ירושלים והר הצופים הוזמן יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-15 ביוני 1967 בטקס קבלת התואר נשא יצחק רבין נאום היסטורי הידוע כנאום הר הצופים, שביטא את רוח צה"ל, ועורר הד נרחב בציבור. את הנאום חיבר קצין חינוך ראשי, מרדכי בר-און.
- רבין התייחס בנאומו לתפקיד צה"ל בעיצוב החינוך והתרבות של החברה הישראלית, בכך שהוא נוטל על עצמו משימות חינוך ייחודיות כמו משימתם של אנשי הנח"ל והמורות החיילות באזורי הפיתוח, אך את עיקר נאומו הוא הקדיש להכרה במוסריותו של צה"ל בעת מלחמת ששת הימים, גילויים שלדבריו, "ראשיתם ברוח וסופם ברוח". הוא הביא דוגמאות של גילויי אחווה ורעות שהתגלו במלחמה, כמו "חבלנים שסיכנו את חייהם למלט את חברם הפצוע בשדה מוקשים". הסיבות לגילויים אלה בקרב חיילי צה"ל לא נבעו לדבריו מתוך רגשות מיליטנטיים, אלא מתוך צדקת הדרך והכרת תפקידם "להבטיח קיום האומה במולדתה" וכי הצבא "מהעם בא ואל העם חוזר".
שיקום
לאחר מלחמת ששת הימים החלו פעולות שיקום של המבנים על ההר. מאחר שהמבנים היו ברובם בעלי ערך ארכיטקטוני, היסטורי ואף רגשי ארך תהליך השיקום והבניה זמן רב. על בניין בית החולים הדסה הופקד האדריכל יעקב רכטר, ועל קמפוס האוניברסיטה הופקד צוות האדריכלים דוד רזניק-שמואל שקד-רם כרמי-חיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך הבניינים שיועד במקור למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בצלאל) ומגדל המים (מפה). התכנון הופקד בידי האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון ציפור, ובניין בצלאל החדש על ידי האדריכל גרשון ציפור. הקמפוס נבנה בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת[9].
לאחר איחוד שני חלקי העיר ובכדי שההר לא ינותק עוד ממרכז ירושלים, רוכז מאמץ הבניה בירושלים בין השנים 1968 - 1972 בשכונות הבריח. שכונות אלה, מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית נבנו לאורך כביש חדש שחיבר את הר הצופים לשאר ירושלים העברית שלא דרך שכונות ערביות - כביש "שדרות אשכול". ליד כביש זה הוקם בשנת 1973 בניין המטה הארצי של משטרת ישראל ומאוחר יותר בתקופת כהונתו של ראש הממשלה מנחם בגין במהלך שנות ה-80 הוקמה לצידו גם קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין. גם תנועת האוטובוסים אל הר הצופים, שלפני 1947 עברה דרך שכונת שייח' ג'ראח וסבלה מהתנכלויות הערבים חודשה דרך שדרות אשכול. מסלול קו 9 הועתק אל כביש זה בסוף שנות השישים וחיבר את ההר אל מרכז ירושלים העברית, קו 28 חיבר את ההר עם התחנה המרכזית בירושלים ועם קמפוס גבעת רם וקו 26 חיבר את ההר עם שכונות שונות במערב ירושלים.
בשנת 1969 הוענקה תרומה להקמת בית המשפט העליון בהר הצופים ונערכה תחרות אדריכלים בה זכתה הצעתם של האדריכלים סופר-קולודני, אך בשל אילוצים שונים, בוטלה התרומה ובית המשפט נחנך בסופו של דבר ב-1992 בגבעת רם ליד משכן הכנסת.
בין הגבעה הצרפתית לבין קמפוס הר הצופים הוקמו מעונות סטודנטים שהכילו 800 חדרים. בשנות השמונים נחנכו מבנים רבים נוספים בקמפוס הר הצופים. עם הגידול בקמפוס ובאוכלוסיית הסטודנטים, התווסף לקוי האוטובוס הנוסעים אל ההר גם קו 4א שחיבר את ההר עם אוכלוסיית הסטודנטים שהתגוררה בשכונות הבריח.
בשנות השמונים נחנך בשטח מובלעת הר הצופים לשעבר מלון הייאט (בו נרצח רחבעם זאבי), הגדול שבמלונות ירושלים באותה עת.
מנהרת הר הצופים
בחודש ינואר 2003 נחנך כביש הר הצופים, על מנת שישמש ככביש גישה נוסף לירושלים, ממזרח, מכיוון בקעת הירדן, יריחו ומעלה אדומים.
הכביש, שאורכו כשלושה קילומטרים, מתחיל בכביש מעלה אדומים – ירושלים עולה לכיוון הר הצופים ועובר מתחת לקמפוס של האוניברסיטה העברית במנהרה חצובה הידועה כמנהרת הר הצופים. המנהרה היא למעשה מערכת של שתי מנהרות נפרדות, באורך של 550 מטר כל אחת. בכל מנהרה ישנם שני נתיבי תנועה.
בית הקברות הצבאי הבריטי
|
|
ערך מורחב – בית הקברות הבריטי בירושלים |
בית הקברות הבריטי בירושלים (Jerusalem War Cemetery) הוא בית קברות צבאי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
בית הקברות הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה ובו נקברו חללים שנפלו במהלך הקרבות באזור ירושלים. מיקום בית הקברות נבחר על פי מספר שיקולים ולבסוף הוקם על פסגת הר הצופים מאחר שבאותה תקופה היה ההר מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים הבריטית. על כך נוספו שיקולים מעשיים כגון ריכוז של קברים ארעיים וקרבה למפקדה, אך ערך מוסף ניתן על ידי הנוף שנשקף מהר הצופים אשר נתן ביטוי מוחשי לקונוטציות היסטוריות ודתיות של ירושלים, המקרינה מקדושתה על בית הקברות.
בבית הקברות נטמנו 2,515 חללים,[10] מהם 2,449 חללי מלחמה, מתוכם 2,218 חללים מבריטניה. מהסך הכולל, 100 חללים לא זוהו.
עוד הוצבה בבית הקברות מצבת זיכרון ל-3,300 חללים שלא נודע מקום קבורתם שנהרגו בארץ ישראל ובמצרים. סך הכל, הונצח בבית הקברות הצבאי בירושלים, זכרם של 5,815 חללי מלחמת העולם הראשונה. אין בבית הקברות חללים שנהרגו לאחר מלחמה זו.[10]
האוניברסיטה העברית בירושלים
|
|
ערך מורחב – האוניברסיטה העברית בירושלים |
האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות מדענים חתני פרס נובל.
ביום 24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית[11]. כשבע שנים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית. הקמת מדינת ישראל מסמלת תפנית בתולדות האוניברסיטה. בתום מלחמת העצמאות, האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר . עם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובקמפוס גבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למדעי הטבע ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
הגן הבוטני על הר הצופים
הגן היה גולת הכותרת של עבודתו המדעית והחינוכית של הבוטנאי אלכסנדר איג. הוא ביסס את הגן על הצומח של ארץ ישראל לפי בתי גידול והקים עם תלמידיו ועמיתיו (מיכאל זהרי ונעמי פיינברון), דיונות זעירות, גדת נחל, חורש ים תיכוני זעיר וכדומה, בהם שתלו צמחים מקומיים. הוא ליקט צמחים לגן גם בסוריה, טורקיה, עיראק ולבנון, ממנה הביא שתילי 350 ארזים. בהמשך טיפלו בגן בוטנאים כטוביה קושניר וקלרה חן.
בשנת 1947 הועבר לגן גן החיות התנכ"י, אשר תוכנן להשתלב בגן הבוטני. רוב בעלי חיים שרדו את קרבות מלחמת העצמאות, אך רעבו בשל מחסור במזון המתאים לצרכיהם. ב-1950 הושג הסדר עם הירדנים ובעלי החיים שנותרו הורדו מההר בשיירות הדו שבועיות.
הגן הוזנח לאורך 19 השנים בהם היה הר הצופים מובלעת בשליטה ישראלית בתוך שטח ירדני. בגן נחפרו תעלות קשר והוטמנו בו מוקשים. בתקרית ב־1958 נהרגו בגן חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני. גם היושב ראש האמריקאי של ועדת שביתת הנשק שבא לתווך, נהרג בתקרית זאת.
מצב הגן הלך והתדרדר עד שבשנת 1980 הוחלט לשקמו. בשנת 1988 נחנך הגן מחדש ומאז הוא מהווה מרכז חינוכי ומדעי כמו גם פינת מרגוע בקמפוס.
במרכז הגן הבוטני שבהר הצופים מצויה מערת ניקנור,
קריית הממשלה (מזרח ירושלים)
|
|
ערך מורחב – קריית הממשלה (מזרח ירושלים) |
קריית הממשלה במזרח ירושלים הקרויה גם "קריית מנחם בגין" נמצאת מצפון לשכונת שייח' ג'ראח, בין חלקו המערבי של הר הצופים לבין גבעת התחמושת בירושלים. היא משמשת משכנם של מספר משרדי ממשלה, במקביל לקריית הממשלה העיקרית בגבעת רם שבמערב ירושלים.
מערת ניקנור והפנתיאון
|
|
ערך מורחב – מערת ניקנור |
מערת ניקנור היא מערת קבורה הנמצאת במורד המערבי של הר הצופים ובה נתגלתה גלוסקמה המתייחסת ל"ניקנור עושה הדלתות". באוקטובר שנת 1902 התגלתה מערה בתוך שטח שקנו ג'ון וקרוליין אמילי גריי היל במטרה להרחיב צפונה את מעון החורף שלהם בהר הצופים.
הממצא החשוב ביותר שהתגלה במערה היה הכתובת על־גבי גלוסקמה שזכתה לכינוי כתובת ניקנור.
המערה חצובה בקפדנות בסלע הקירטון של הר הצופים. מחוץ למערה חצובה חצר מלבנית, שבצדה הדרום-מזרחי נמצאת חזית המערה.
חזית המערה היא למעשה סטיו. צורה זו אופיינית למערות הקבורה המפוארות של ירושלים בימי הבית השני. הסטיו, שבמקורו היה מקורה אך עם השנים נפלה תקרתו, נפתח לתוך ארבעה אולמות קבורה, ובכל אחד מהם מספר כוכים. בין האולמות ישנם מעברים, שהשקעים בסלע סביב פתחיהם מלמדים כי היו מכוסים מעיִן בלוחות אבן, תופעה ייחודית למערה זו. אולם קבורה חמישי, שאינו מקושר לשאר האולמות, נפתח מפתח בחצר שנמצא מימין לחזית, ובצדה המזרחי של החצר חצובים ארבעה פירי קבורה.
הפנתיאון הלאומי
ב-1934, הועלו עצמותיו של יהודה לייב פינסקר ממקום קבורתו באודסה ונטמנו במערת ניקנור. יוזם ההעלאה היה מנחם מנדל אוסישקין, שרצה להקים פנתאון לאומי במערה.
אולם רעיונו של אוסישקין לא יצא לפועל, והאדם השני והאחרון שנטמן במערה, בצהרי יום שישי, 3 באוקטובר 1941, היה אוסישקין עצמו.
חלקת גדולי האומה בהר הרצל הוקמה לאחר קום המדינה ואיתה גם בית הקברות הצבאי הראשי של מדינת ישראל ועם חלקות קבורה ממלכתיות נוספות, בין השאר מכיוון שהר הצופים היה מובלעת בשליטה ישראלית בתוך שטח שבשליטת ירדן.
בית החולים הדסה הר הצופים
|
|
ערך מורחב – בית החולים הדסה הר הצופים |
בשנת 1934 התיישב בארץ האדריכל אריך מנדלסון, ובשנת 1935 הוא הגיש לאוניברסיטה תוכנית אב כוללת בה הוא שילב את המבנים הקיימים עם מבנים מתוכננים בנוגע לבית החולים תכנן מנדלסון קמפוס מודרני ובו מספר גושים של בנינים. בית החולים נסמך בעיקרו על שני מבנים מלבניים גדולים המחוברים על ידי שלושה מבנים הניצבים אליהם. בין המבנים תוכננו חצרות פנימיות. בנין בית החולים, מודרני בתפיסתו וצורתו הפונקציונאלית מצטיין בקווים ישרים בהם שילב מנדלסון אלמנטים קישוטיים במטרה להדגיש חשיבות של חלקים מסוימים וסייע בשילוב הקמפוס בנוף ההר.
הבניין מצופה באבן מנוסרת המונחת בקווים אנכיים ולא מאוזנים כמקובל ומדגיש את היות האבן ציפוי בלבד.
בשנת 1938 נפתח בית החולים ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות.
בית החולים ננטש במהלך מלחמת השחרור (ראו לעיל) כמו כל המוסדות והמבנים על ההר. במשך שנים בהם עמד בית החולים בשיממונו נגרמו למבנה ולתכולתו נזקים כבדים. לאחר איחוד ירושלים הוחלט לשקם את בית החולים. במבט רציונלי ייתכן והיה עדיף להרוס את המבנה הישן ולבנות עליו בית חולים חדש אך הלכה למעשה היה שיקום המבנה החלטה שמקורה רגשי גם מבחינה לאומית וגם עבור ארגון "הדסה" - סגירת מעגל היסטורי והערך הארכיטקטוני של המבנה בתכנון אריך מנדלסון הכריעו את הכף בעבור שימור המבנה והתאמתו לצורכי הזמן.
הקמפוס המורמוני בירושלים
|
|
ערך מורחב – אוניברסיטת בריגהם יאנג |
.JPG)
המרכז הירושלמי, של אוניברסיטת בריגהם יאנג ששמו המלא הוא "Brigham Young University Jerusalem Center" הוקם על הר הצופים בירושלים.
שגשוגה של מדינת ישראל, כמדינת היהודים, הוא מרכיב חשוב בדת הנוצרית המורמונית. לכן, הקמת קמפוס של אוניברסיטת בריגהם יאנג בירושלים, נראתה מבחינת הכנסייה המורמונית כחלק מההתייחסות החיובית כלפי העיר והעם.
ראשיתו של המרכז הירושלמי הוא בשנת 1968, כאשר הלימודים התקיימו במלון במזרח ירושלים. בשנת 1978 עבר הקמפוס לשטחי קיבוץ רמת רחל. בשנת 1987 הסתיימה בנייתו של הקמפוס החדש, על הר הצופים, המשקיף על הר הזיתים. במיקום האוניברסיטה המורמונית הושקעה מחשבה רבה תוך רגישות רבה להרמוניה הארכיטקטונית של האזור. מבנה האוניברסיטה, על קשתותיו ועמודיו, מהווה כיום את אחד המבנים החדשים היפים בירושלים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה ארנוולד, מצור בתוך מתור, הר הצופים במלחמת העצמאות, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
- מרדכי גילת הר הצופים, רמת גן: הוצאת מסדה, 1969.
- מיכאל הד ושאול כ"ץ (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, הוצאת מאגנס, 1997.
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, 1996
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים : כתר הוצאה לאור, 1996
- יובל ארנון-אוחנה, על משמר הר הצופים, ירושלים : הוצאת אריאל, 2008
- עמוס קלונר, "מערכת קבורה וגלוסקמות מימי הבית השני בהר הצופים", יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ג 1993. (עמודים 75-106)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- הצעה לטיול במתחם האוניברסיטה בהר הצופים באתר ynet
- על מפקד היחידה הסודית "מצוף 247" באתר ynet
- מילות השיר "מעל פסגת הר הצופים" מאת אביגדור המאירי שהתפרסמו בביצועו של יהורם גאון
- מפה מפורטת של שכונות ירושלים המזרחית והר הצופים בספריית הקונגרס
- על אודות בית הקברות שבהר הצופים
- על בית הכנסת בקמפוס בתכנון האדריכל רם כרמי באתר 'חלון אחורי', 12/10.
הערות שוליים
- ^ לעומת מקור זה, בתלמוד הבבלי (יומא סט) כתוב שפגישה זו אירעה באנטיפטרוס
- ^ הרב יהודה זולדן, הצופים לירושלים, אמונת עיתיך, תמוז מנחם אב תש"ס, אתר דעת
- ^ יעקב וַרמן קרוליין אמילי גריי היל: הציירת האוריינטליסטית מהר הצופים, בקתדרה חוברת 112, תמוז תשס"ד
- ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 19
- ^ חתומים על ההסכם: דוד שאלתיאל - המפקד הצבאי של ירושלים, זעים (נורמן) לאש - מפקד הדיוויזיה הראשונה, ז'אן ניווינהויז - יו"ר ועדת ההפוגה של האו"ם.
- ^ ידען מעריב תשכ"ד, בית דפוס מעריב, אוגוסט 1963, עמ' 64 ו-65
- ^ שני המשוריינים של השירה הדו שבועית מוצגים כיום במוזיאון בתי האוסף בתל אביב.
- ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3546625,00.html
- ^ דוד קרוינקר, ירושלים - המאבק על מבנה העיר וחזותה, ביתן זמורה 1988.
- ^ 10.010.1בית הקברות הצבאי בירושלים באתר הוועדה של הקהילייה הבריטית לקברי מלחמה
- ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 19
