מנהרות הכותל

מנהרות הכותל הן מערך חללים ומחילות תת-קרקעיות מתקופות שונות לאורך תוואי הכותל המערבי, מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. במתחם מבנים מתקופת בית שני, מימי הביניים ומהעת החדשה. ציר הליכה אופקי מחבר את החללים והמחילות, מעניק למבקר חוויה של מסע לאורך ציר הזמן ההיסטורי, ונחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל. האתר, כנקודת חיכוך רגישה מבחינה דתית בין אוכלוסייה מוסלמית ויהודית, הביא לא פעם לתסיסה, שהגדולה בהן הייתה מהומות מנהרת הכותל ב-1996. פרויקט חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו לאחר מלחמת ששת הימים, במטרה לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא הפרעה וללא מכשול, היה יוזמה של משרד הדתות.

מיקום ותיאור

הכניסה למנהרות הכותל היא מן הקצה הצפוני של רחבת הכותל המערבי, ממנה עוברים דרך שורת חללים ממערב למזרח, עד לנקודת החיבור עם הכותל המערבי. מנקודה זו המשך ההליכה במנהרות הוא בקו ישר צפונה, עד לפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. לכל אורך הדרך אין מעבר למתחם הר הבית. החללים כוללים מסדרון וכנסייה מימי הביניים, גשר וחדרי פאר מתקופת בית שני, בתי מגורים, בורות מים, מחצבה, תעלה מן התקופה החשמונאית ועוד. חללים אלה חוברו על מנת לאפשר מעבר רציף של מבקרים לאורכו של המערך.

היווצרות מנהרות הכותל

את העיר העתיקה חוצה גיא עמוק (הטירופיאון), המתחיל בצפון בשער שכם, ומסתיים סמוך לשער האשפות בדרום. הר הבית שוכן מצדו המזרחי של הגיא, בעוד שרוב בתי המגורים בעיר העתיקה שוכנים מצדו המערבי, כך שהגיא היה למעשה מכשול טבעי עבור המבקשים לעלות להר הבית. בתקופת בית שני נבנה בשל כך גשר גדול, שחצה את הגיא ממערב למזרח, וכן נבנה מחלף (הוא קשת רובינסון), שאיפשר לעלות ממפלס הגיא הנמוך לרום רחבת הר הבית. עם חורבן המקדש בשנת 70 לספירה נחרבו הגשר והמחלף, אולם בראשית התקופה המוסלמית הראשונה בנו האומיים גשר חדש במקום הגשר הקדום. במהלך הדורות נבנו בתוך הגיא מבני ציבור ובתי מגורים, וסביבותיו התמלאו.

במחצית המאה ה-13 נכבשה ארץ ישראל על ידי הממלוכים, וכמאה שנה לאחר מכן הם חוללו בירושלים שינוי טופוגרפי יוצא דופן: הממלוכים החליטו "לבטל" כליל את הגיא, כדי לאפשר למאמינים המוסלמים גישה ישירה להר הבית מבלי להידחק לגשר אחד, או לחצות את הגיא. לשם כך בנו קמרונות ועמודים ועליהם יצרו משטח מוגבה, שהביא לפילוס הגבעה המזרחית עם הגבעה המערבית. מבני ציבור ממלוכיים גדולים, שנבנו עתה בתחומי הגיא, הוגבהו על ידי יסודות תמך ענקיים, שפתחם היה בגובה מפלס החיים החדש. עם "קבורת" הגיא מתחת למפלס העיר נקברו עמו גם המבנים הרבים ששכנו בו עד אז, וחלק מהם אף הפכו לבורות מים או למחסנים. לאחר פילוס פני השטח, יצרו הממלוכים פתחים רבים בכותל המערבי והצפוני של הר הבית, שאפשרו גישה מהירה ונוחה אליו. פתחים אלה קיימים עד היום כשערי הר הבית, בהם שער השלשלת, שער מוכרי הכותנה, שער הברזל, שער המשגיח, ועוד.

חלק זה של ירושלים הפך אפוא לבעל שני מפלסים: זה הנראה לעין וזה התת-קרקעי. מנהרות הכותל נמצאות במפלס התת-קרקעי, ועוברות דרך המבנים שנקברו עם הגבהת העיר.

תולדות מחקר האתר

החללים המהווים את מנהרות הכותל החלו להיחקר כבר במאה ה-19 על ידי ארכאולוגים בריטיים, דוגמת צ'ארלס וורן וצ'ארלס וילסון. הם חשפו פריטי מבנים, בעיקר מתקופת בית שני, שנקראו על שמם ושולבו בהמשך במנהרות, כמו 'קשת וילסון' ו'שער וורן'. למרות הצלחותיהם, התקשו חוקרי המאה ה-19 להתמיד בחפירה מסודרת וסטרטיגרפית, עקב קשיים רבים שהערים עליהם השלטון העות'מאני המוסלמי, כמתואר בספרו של צ'ארלס וורן, Underground Jeruslaem‏‏^[1].

פעילות המחקר בחללי מנהרות הכותל פסקה כליל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולא חודשה לכל אורך תקופת המנדט הבריטי. גם ב-19 השנים שבהן שלטה ירדן על העיר העתיקה, בין 1948-1967, לא חודשה פעילות המחקר, הפעילות התחדשה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעיר העתיקה עברה לידי מדינת ישראל.

ממשלת ישראל הורתה על חידוש החפירות בעיר העתיקה כולה, ובין היתר הוחלט על חידוש החפירות בחללים התת-קרקעיים הצמודים להר הבית ממערב, במטרה לחשוף את הכותל המערבי לכל אורכו. משרד הדתות ניהל את החפירה בשיתוף עם רשות העתיקות במשך כמעט שני עשורים, במהלכם נוקו החללים ופונו מעפר ואשפה שמילאו אותם במשך דורות. בחפירות נתגלו פרטים חדשים או בלתי ידועים על ההיסטוריה ועל הגאוגרפיה של מתחם הר הבית לדורותיו, נתבררו עובדות לא ידועות על תהליכי הבנייה ונחשפו אתרים עלומים וממצאים ארכאולוגים חשובים. כמה בורות מים, ששימשו את בתי הרובע המוסלמי שמעל, הולאמו לטובת פיתוח האתר, אולם בחלק העיקרי בו בתי הרובע המוסלמי נושקים ממש לכותל, נחצבה רק מנהרה צרה לאורך הכותל, כדי למנוע כמה שאפשר פגיעה ברווחת יושבי המקום.

בשנות ה-80 הוסדר האתר לביקורי קהל, ומאז ועד ימינו הוא מנוהל על ידי "הקרן למורשת הכותל". מדי שנה נערכות באתר חפירות נוספות, תחת פיקוחו של הארכאולוג דן בהט, המוכיחות כי עדיין רב הנסתר על הגלוי.

מבנים במתחם המנהרות

מנהרות הכותל מורכבות, כאמור, מחללים רבים מתקופות שונות. הרשימה שלהלן מסודרת באופן כרונולוגי, מהממצא הקדום ביותר ועד לחדש ביותר.

התעלה החשמונאית

בקצה הצפוני של מנהרות הכותל עוברת תעלת מים, המתוארכת לימי שלטון החשמונאים לפני כאלפיים שנה. אורך התעלה הוא כ-80 מטרים; רוחבה הוא כמטר וחצי, ושיא גובהה מגיע ל-12 מטר. התעלה מחופה בלוחות אבן מקוריים, שאפשרו את תחזוקתה ופתיחתה לצורך ניקוי ופתיחת סתימות. ההשערה היא כי התעלה נוצרה לניקוז מי גשם והובלתם להר הבית ולמצודת ה'בירה' (באריס) החשמונאית.

בתקופה החשמונאית היה מתחם הר הבית קטן למדי, והוא הורחב על ידי המלך הורדוס. ההרחבה הוציאה את התעלה החשמונאית מכלל שימוש, כאשר הכותל המערבי החדש חתך אותה. כדי שהמים הגואים לא יציפו את הולכי הרגל ברחוב שמחוץ לכותל המערבי, יצר הורדוס בריכה עמוקה בחלקה הצפוני של התעלה (להלן) וכן בנה סכר קטן בהמשכה, למקרה בו בכל זאת יזלגו המים הלאה. הבריכה שימשה את חיילי המשמר, ששהו במצודת האנטוניה, שבנה הורדוס בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית.

התעלה החשמונאית נחקרה לראשונה בידי החוקר הבריטי צ'ארלס וורן, שתיאר את המסע הלילי שעשה באישון לילה על דלת עץ ישנה על גבי השפכים והביוב שמילאו בימיו את התעלה.‏‏^[2] התעלה נחקרה שוב ונוקתה בחפירות משרד הדתות בשנת 1985. למרות זאת היא לא נפתחה לביקורי קהל, מאחר שלמבקרים לא הייתה דרך לצאת החוצה מצדה השני, דבר שעלול היה ליצור "פקק". רק ב-1996, עם פריצת היציאה בקצה הצפוני של מנהרות הכותל, הפכה התעלה לחלק אינטגרלי מהביקור במקום.

בריכת הסטרותיון

ערך מורחב – בריכת הסטרותיון

הבריכה שהקים הורדוס במטרה למנוע את הצפת הרחוב במי התעלה החשמונאית, נקראת בשם 'סטרותיון', שפירושה 'עפרוני'. שם זה ניתן לה בשל מידותיה הקטנות יחסית (15X53 מטרים), בהשוואה לבריכות המים הגדולות בעיר. הבריכה שולבה בתוך החפיר שהקיף את מצודת האנטוניה, ושימשה, כאמור, את החיילים שבמצודה. בשנת 135 קירה אדריאנוס את החפיר, במטרה להקים במקום פורום ושער ניצחון. בריכת הסטרותיון קורתה בשני קמרונות ארוכים ומקבילים והפכה למאגר תת-קרקעי.

ברבות השנים השתנו פניה של ירושלים: קשת הניצחון ההרוסה למחצה שולבה במאה ה-19 במנזר האחיות ציון, ובריכת הסטרותיון שולבה במרתפו. כאשר חקר צ'ארלס וורן את החללים שליד הר הבית, הוא גילה שניתן להגיע למרתף המנזר דרך התעלה החשמונאית ובריכת הסטרותיון. הנזירות, שחששו מפולשים לא רצויים, הקימו קיר אבנים לחסימת המעבר. בעקבות כך נראים היום רק שני שלישים מן הבריכה במרתף המנזר, ואילו השליש הנוסף נראה מהצד השני, כחלק ממנהרות הכותל. במסגרת תוכנית פיתוח של המנהרות, נוקתה הבריכה עד קרקעיתה, ושביל עץ נבנה מעליה.

שער וורן

ערך מורחב – שער וורן

שער וורן שוכן בהמשך הכותל, כשלושים מטרים צפונית לקשת וילסון. שער זה היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים, והוא נחשף על ידי צ'ארלס וורן כבר במאה ה-19. על פי השערתו של ארכאולוג המנהרות, דן בהט, השער שימש בתקופה המוסלמית הראשונה כבית כנסת עבור הקהילה היהודית הקטנה שחיה אז בירושלים. הוא מזהה אותו עם 'בית כנסת המערה', המופיע במכתבים מן הגניזה הקהירית. בתקופה הצלבנית גורשו היהודים מירושלים, וחלל שער וורן הפך לבור מים, לאחר שהצלבנים הטמפלרים ששכנו בהר הבית תחמו אותו בקירות עבים ומטויחים משני צדיו. עם הגבהת מפלס הגיא בידי הממלוכים נעלם השער לגמרי ונותר חסום.

במהלך חפירות משרד הדתות, בשנת 1981, נפרץ חלקו העליון של הקיר הצלבני, במטרה לחקור את חלל הבור. פריצת השער חוללה מהומה פוליטית, כאשר הווקף טען כי ישראל מנסה לחדור להר הבית מתחת לאדמה. במשך חודש אחד בלבד היה שער וורן פתוח, עד שהוחלט ליצור הפרדה ברורה בין מנהרות הכותל להר הבית, והקיר נסתם מחדש. הקיר החוסם היום את השער מורכב אפוא משתי תקופות: מחציתו התחתונה בת 900 שנה, ואילו מחציתו העליונה רק בת 30.

לזכר 'בית כנסת המערה' הקים הרב מאיר יהודה גץ, ששימש אז כרב הכותל, בית כנסת ארוך וצר השוכן על מרפסת מוגבהת מול שער וורן. בית כנסת זה נקרא על שמו של הרב גץ, והכניסה אליו אפשרית רק דרך מנהרות הכותל.

האולם ההרודיאני

ערך מורחב – האולם ההרודיאני

באחד המפלסים העמוקים ביותר במנהרות הכותל, בתחתית עמק הטירופיאון מתחת לשרידי הגשר הגדול, נתגלה אולם רחב ממדים, שתוארך לשלהי תקופת הבית השני. צורתו של האולם אינה רגולרית, ונראה כי כלל כמה אגפים, שאינם נראים עוד. הכניסה לאולם עוברת דרך שער מרובע כפול, הדומה להפליא לשערי הר הבית. האולם מוקף בחלקו בכרכוב היקפי בגובה של כמטר וחצי מהרצפה, וקירותיו עשויים אבני גזית. סביב האולם נראות כמה אומנות דבוקות, ובפינה הצפונית-מזרחית נתגלתה כותרת קורינתית, שרק חלקה התחתון שרד. במהלך החפירות נתגלו באולם אבני בליסטראות, שחלקן מוצג בוויטרינות שקועות בקירות האולם. אבנים אלו מעידות על הקרבות שהתחוללו במקום בימי המרד הגדול.

את האולם חשף לראשונה הארכאולוג צ'ארלס וורן במאה ה-19, ותיארך אותו בתחילה לתקופה החשמונאית. רק בהמשך תיקן וורן את הזיהוי, בשל סגנון האבנים הגדולות והמסותתות, עם סגנון הבנייה האופייני למלך הורדוס. במיוחד בולטת לעין הפינה חיצונית של האולם (מימין לכניסה אליו), הבנויה באופן זהה כמעט לכתלי הר הבית, למערת המכפלה בחברון ולמבצר באלוני ממרא שליד חברון. סיתות האבנים, הכולל "בטן" מוחלקת וסיתות שוליים כפול, מזוהה אצל רוב החוקרים כסיתות הרודיאני מובהק. יש שאף ביקשו לזהות את האולם כ"בית לשכת הגזית" מתקופת הורדוס, אך ‏על פי המשנה (מסכת מידות פרק ה', משנה ד), לשכת הגזית שכנה דווקא בהר הבית ולא למרגלותיו‏.
מיקומו של האולם בלב ירושלים, בתחתית הטירופיאון, הביא לשימוש רציף בו גם לאחר חורבן המקדש, עד ימי הביניים. הוא שופץ בידי הצלבנים, ונראה כי העמוד הניצב היום במרכזו הועמד שם לקישוט בתקופה זו. האולם יצא מכלל שימוש לאחר כיסוי הטירופיאון בידי הממלוכים, והוא כוסה בתקרה מקומרת ששימשה לתמיכת הבתים החדשים במפלס העליון.

המחצבה

בחלק הצפוני של מנהרות הכותל, קרוב מאד לחיבור עם התעלה החשמונאית, נתגלו שרידיה של מחצבת אבן מימי בית שני. המגרעות שנותרו בסלע האם מלמדות כי האבנים שנחצבו במקום היו גדולות ומלבניות, ושימשו לבניית הכותל המערבי הסמוך. גילוי המחצבה עורר עניין רב, שכן עד גילויה סברו כי אבני הר הבית נחצבו אך ורק במערת צדקיהו, המרוחקת כמה מאות מטרים מהמקום. קיומה של המחצבה בתוך תוואי הרחוב המרוצף (ר' להלן) מלמד כי הכשרת השטח לכדי רחוב רציף בימי בית שני לא הושלמה מעולם.

הכותל המערבי

ערך מורחב – הכותל המערבי

הכותל המערבי הוא הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. על אף שמדובר בקיר נטול ייחוד ארכיטקטוני על פני האחרים, מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, כנראה בשל העובדה שפסגת הר המוריה (כיפת הסלע), עליה עמד קודש הקודשים, קרובה אליו יותר מלשאר הקירות. נראה גם כי התפתחות העיר אל הגבעה המערבית ופילוס עמק הטירופיאון, הפכו את הגישה אליו לנוחה ביותר ולהתפתחות מסורת פולחן יהודית דווקא אליו.

הכותל המערבי הוסתר כמעט לגמרי עם כיסוי עמק הטירופיאון על ידי הממלוכים, והצמדת הבתים שבמפלס הגבוה אליו. כל שנותר מעל פני השטח הוא כמה נדבכים בחלקו העליון של הכותל, שתחמו סמטאות צרות וקצרות, דוגמת זו בה עובר היום הכותל הקטן או 'סמטת אל בוראק' שהורחבה לימים לרחבת הכותל. לאחר מלחמת ששת הימים היה, כאמור, הכותל המערבי הסיבה העיקרית לפעילות חשיפת מנהרות הכותל, ובשל כך הן אף נקראו על שמו.

לאורך המנהרות נחשף הכותל המערבי כמעט לכל אורכו במפלס קבוע, דבר המאפשר הצצה לחלקים ארכיטקטוניים שונים ומגוונים בו. אחד מהם הוא 'נדבך רבא' - נדבך עצום ממדים, שגובה אבניו מתנשא לכארבעה מטרים, והגדולה בהם מתפרסת על פני כמעט 14 מטרים. ההערכה היא שמשקל אבן זו הוא כ-600 טון, וכי מטרת 'נדבך רבא' כולו הייתה לשמש "חגורת חיזוק" לקירות הר הבית, שנבנו בבנייה יבשה ללא מלט. חלק זה בכותל מנוקב בחורים מלבניים במרווחים שווים, שנעשו כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית. ההערכה היא שבקטע זה בעמק הטירופיאון התקינו יושבי ירושלים הביזנטית בריכת אגירה, והשתמשו בכותל כאחד מקירותיה. עקב פניו החלקות מאד של הכותל, נשר הטיח האטים למים, ומי הבריכה חלחלו בין האבנים. בשל כך חוררו הבונים את הכותל ותקעו בו אבני-קיבוע לשכבת טיח עבה במיוחד (כ-30 סנטימטרים). שרידים משכבת טיח זו, וכן לא מעט מאבני-הקיבוע נתגלו באתרם כשהם דבוקים לכותל. חופרי משרד הדתות הסירו את רוב שכבת הטיח וכן את רוב האבנים, כדי לחשוף את הכותל המערבי בקטע זה לעיני המבקרים במנהרות.

קטע ארכיטקטוני נוסף הראוי לציון מצוי בחלקו הצפוני של הכותל, ומלמד כי בקטע זה הכותל המערבי לא נבנה אלא נחצב: הרחבת הר הבית צפונה הביאה "לגלישתו" אל מעבר לתחום הר המוריה, אל 'הגבעה הצפונית' הגבוהה יותר. בקטע זה נאלצו, אפוא, בוני הכותל המערבי ש"נתקעו" בגבעה הצפונית, לסלק כמות גדולה של סלע אם ולשוות לכותל מראה אחיד. הם חתכו את 'הגבעה הצפונית' והותירו חזית ישרה לאורך תוואי הכותל, אותה סתתו כחיקוי מושלם לאבני הכותל הבנוי.

הרחוב המרוצף

בצמוד לכותל המערבי, כמעט לכל אורכו, עבר רחוב מרוצף שנסלל בשלהי תקופת בית שני, לאחר הרחבת הר הבית בידי הורדוס. אבני הרחוב חלקות מאד ושטחן הממוצע מגיע ל-2 על 3 מטרים. הרחוב שימש כחלק מקומפלקס הר הבית, וממנו יכלו מבקרים ועולי רגל לגשת אל פתחי הר הבית המערביים. לאורך הרחוב, בצמוד לכותל, נמתחה שורת חנויות ששימשו כנראה כשוק לממכר מנחות, קורבנות וכל הקשור לעבודת המקדש.

חלקים מהרחוב נתגלו בידי צ'ארלס וורן כבר במאה ה-19. הוא הניח כי הרחוב נסלל בידי הורדוס, ולכן קרא לו 'הרחוב ההרודיאני'. אבני הריצוף הונחו על קרקעית עמק הטירופיאון, כך שהוא היה עמוק יחסית בחלקו הדרומי של הכותל, והלך והעפיל במעלה העמק עד מצודת האנטוניה בחלקו הצפוני. ההנחה היא שרוב ריצוף הרחוב נותר במקומו, ונקבר תחת אבני הר הבית שהושלכו עליו בעת החורבן. מאחר שמפלס ההליכה במנהרות הכותל קבוע כמעט לכל אורכו, הרי שבחלק הדרומי עובר הרחוב המרוצף בעומק של כמעט 20 מטרים מתחת לרגלי המבקרים, ואילו בחלקו הצפוני של הכותל יכולים המבקרים לדרוך על הריצוף ממש.

חלק זה של הרחוב, שנחשף במנהרות הכותל לאורך כמה מטרים, תחום בחלקו בשני עמודים סמוכים בסגנון דורי, אותם מקובל לזהות כחלק ממכלול הרחוב.‏‏ חשיפת הרחוב לימדה כי ריצופו לא הושלם מעולם: סילוק סלע האם של 'הגבעה הצפונית' מתוואי הרחוב לא הושלם; המחצבה (לעיל) לא כוסתה; וסיתות הסלע כחיקוי מושלם לאבני הכותל לא הוסדר עד הסוף. למעשה, ריצוף הרחוב מסתיים בגוש סלע בעובי ובגובה של כמה מטרים, ואבני ריצוף שנועדו כנראה לכסותו לאחר הסרתו, נתגלו בצמוד לו. ההנחה היא שמסיבה כלשהי הופסקה לפתע סלילת הרחוב, והפועלים הלכו הביתה מבלי שהשלימו את עבודתם. זיהוי סלילת הרחוב עם הורדוס הביאה להשערה שהפסקת העבודה התרחשה בשנת 4 לפנה"ס, עם מותו של הורדוס.

באמצע שנות ה-90 נערכה חפירה ארכאולוגית מקיפה בגן הארכאולוגי למרגלות הכותל המערבי מדרום, שם נחשף המשכו של הרחוב המרוצף לאורך של כ-75 מטרים. חשיפת קטע ארוך זה לימדה כי הרחוב המרוצף מאוחר לימיו של הורדוס, ונראה כי נסלל רק בימי נינו, אגריפס השני, בשנות ה-60 של המאה הראשונה.^[3] ‏‏תארוך זה, המאחר את סלילת הרחוב עד שנים ספורות לפני חורבן הבית, מסתמך על העובדה כי הרחוב היה חדש לגמרי כאשר נקבר תחת האבנים שנזרקו עליו מהר הבית בשנת 70 לספירה: לא נתגלו על אבני הריצוף כל חריצים של חישורי מרכבות, או סדקים ופגמים האופייניים לרחוב "משומש". בנוסף, ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, סיפר כי בימיו של הנציב הרומי אלבינוס (62-64 לספירה), שפעל תחת שלטונו של אגריפס, החלו לרצף את רחובות ירושלים באבן לבנה, בשל האבטלה הקשה שפקדה את העיר עם סיום בניית הר הבית.^[4] בעקבות התארוך החדש, מקובל עתה לכנות את הרחוב בשם 'הרחוב המרוצף' ללא שיוך לבונה כלשהו.

המשכו של הרחוב המרוצף דרומה התגלה ב-2007 במורדות עיר דוד, סמוך לבריכת השילוח מימי בית שני. גילוי זה מלמד כי הרחוב המרוצף היה ארוך כמעט פי שניים משסברו עד כה, והיווה ציר רצוף המחבר את הר הבית לדרום העיר, לאורך כל עמק הטירופיאון.

חדר קודש הקודשים

פסגת הר המוריה, עליה עמד קודש הקודשים, שוכנת פחות-או-יותר במחצית אורכו של הכותל המערבי, במרחק של כמה עשרות מטרים מזרחה מהקיר. עם הכשרתן של מנהרות הכותל אותר חדר קטן, ששימש תמיכה לבתים שמעליו, בנקודה המדויקת מול קודש הקודשים. חדר זה הפך לאתר תפילה והדלקת נרות, וכן יש התוחבים פתקים דווקא בין חריצי הכותל שם. בשנות ה-90 החלו מים לדלוף מבין אבני הכותל בחדר זה, דבר שעורר התרגשות עצומה על כי "הכותל בוכה על החורבן". נראה כי הנזילה נוצרה מעליית מפלס המים בבור אגירה השוכן בחלקו הפנימי של הר הבית. עם ירידת המפלס לאחר שנים ספורות, נעלמה גם הנזילה.

הגשר הגדול וקשת וילסון

ערך מורחב – קשת וילסון

הכניסה להר הבית ממערב בתקופת בית שני התאפשרה בשני מפלסים:

1. המפלס הנמוך - ממפלס הגיא דרך שער, אל מתחת לרחבת הר הבית, ומשם למעלה בגרם מדרגות תת-קרקעי.
2. המפלס הגבוה - דרך גשר או מחלף, ישירות לרום מפלס רחבת הר הבית.

הכניסה ממפלס הגיא עברה דרך שער ברקלי, ששרידיו שוכנים היום בקצה עזרת הנשים של רחבת התפילה בכותל, או דרך שער וורן השוכן בתוך מנהרות הכותל (להלן). הכניסה אל המפלס העליון התאפשרה דרך הגשר הגדול מעל קשת וילסון, או דרך המחלף המכונה 'קשת רובינסון'.‏‏^[5] הגשר גם שימש להעברת אמת המים במפלס אחיד מהעיר העליונה (אזור הרובע היהודי והרובע הארמני של ימינו) לתוך הר הבית. הגשר והמחלף נהרסו עם חורבן בית המקדש, וגם השערים יצאו מכלל שימוש. נראה שהגשר שוקם במאה השנייה או השלישית על ידי הרומאים, ושימש מעבר למקדש הפגני שבנו במקום בית המקדש החרב. בתקופה האומיית במאה השביעית חודשו הכניסות להר הבית: הגשר הגדול שופץ, ושער וורן חוזק ונפתח מחדש, אך שאר הפתחים לא שוקמו עוד. במאה ה-13, כשהממלוכים "קברו" את הגיא ופילסו את גבעות העיר, נקברו גם הגשר הגדול ושער וורן.

בביקור במנהרות הכותל ניתן לראות את המפלס העליון של הגשר האומיי, "הרוכב" על תוואי הגשר היהודי ההרוס מימי בית שני. ניתן לרדת למפלס התחתון ולראות את אמנות הגשר היהודי הנשענות על תחתית הגיא. 'קשת וילסון', המתוארכת לתקופה הרומית (אחרי החורבן), מחברת את הגשר הגדול לכותל המערבי, ונשתמרה כמעט בשלמותה. ניתן לראותה הן בביקור במנהרות הכותל, והן משמאל לעזרת הגברים ברחבת התפילה של הכותל. הקשת נתגלתה בידי צ'ארלס וילסון, ונחקרה בהמשך בידי צ'ארלס וורן.

מעבר הסתרים

צמוד לשרידי הגשר הגדול, מתחת לרחוב השלשלת, עובר מסדרון רחב ומקורה בקמרון חבית. הוא נמשך מרחוב הגיא עד הכותל המערבי לאורך כמעט 70 מטרים. המסדרון תוארך על פי סגנונו, מיקומו והרחוב שמעליו, לתקופה המוסלמית הראשונה. נראה כי כאשר שיקמו המוסלמים את הגשר היהודי ההרוס כדי לאפשר למתפללים מוסלמים להגיע אל ההר, הם הרחיבו את הגשר ויצרו בו שני מעברים בשני מפלסים זה על גבי זה: האחד על הגשר, בגובה רחוב השלשלת של ימינו, והשני נמוך וצר, בדמות המסדרון המקורה.

מסדרון זה נקרא לראשונה בשם 'מעבר הסתרים' על ידי ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי, מוג'יר א-דין במאה ה-15. הוא טען כי מתחת לרחוב השלשלת בנה דוד המלך מעבר סתרים, שבו צעד מארמונו שליד מגדל דוד‏‏ להר הבית.^[6] מוג'יר א-דין הכיר את המסדרון שהיה "קבור" כבר בימיו מתחת למפלס העיר החדשה, מפני שעבודות חפירת בורות מים חשפו אותו בכמה מקומות. במאה ה-19 גילה צ'ארלס וורן את המסדרון וזיהה אותו עם 'מעבר הסתרים' שהגה מוג'יר א-דין, ובעקבותיו התקבע השם השגוי עד ימינו.

הכנסייה הצלבנית

בתוך שרידי הגשר הגדול נראים מסדרונות צרים, בעלי קמרון מחודד מעט, האופייני לאדריכלות הכנסיות הצלבניות בארץ ישראל מן המאה ה-12‏‏.^[7] ד"ר דן בהט זיהה את המסדרונות כיסודות קפלת התפילה על שם אגידיוס הקדוש, שנבנתה על הגשר בתקופה הצלבנית.‏‏^[8] בניית מבנים על גבי גשרים הייתה דבר מקובל בימי הביניים בעיקר באירופה, דוגמת גשר נוטרדאם, שאף קרס לבסוף ממשקלם הרב של הבתים שעליו. יסודות הקפלה שולבו בתוואי ההליכה במנהרות הכותל, כך שהמבקרים במקום יכולים לעבור בהם. מאחד המסדרונות ניתן להציץ למפלס התחתון של העמק, לתוך האולם ההרודיאני (לעיל).

המדרסה הממלוכית ודגם הר הבית

מרחב מנהרות הכותל נוצר, כאמור, בעקבות הגבהת הגיא, ובניית העיר מעליו במפלס גבוה יותר. מבני הציבור הממלוכיים שנבנו בחלק זה נסמכו, אפוא, על יסודות עמוקים מאד, שהגיעו עד סלע האם. אחד המבנים הוא מדרסה ממלוכית, שנבנתה בצמוד לכותל המערבי, מול 'נדבך רבא'. היסודות נבנו בהתאם למבנה בו תמכו, שעוצב כאולם בצורת X, האופייני למדרסות ממלוכיות רבות בירושלים. ארבע הצלעות אפשרו ללומדי המדרסה להשתלם בארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני, כל אחת בצלע אחרת. ‏‏^[9] ההנחה כי האולם הגדול במנהרות הכותל אינו קומת מרתף, אלא שימש לתמך בלבד, מסתמכת על כך שלא נתגלה כל גרם מדרגות או מעבר בינו ובין המדרסה שמעליו.

הצלע המזרחית של האולם צמודה לכותל, ומשולב בה גרם מדרגות רחב, המאפשר למבקרים לגשת עד אליו; הצלע המערבית שימשה במשך השנים כבור מים, על כך מעידים שרידי הטיח בתקרתה. צלע זו משמשת כחדר הרצאות קטן, ובו דגם חשמלי של הר הבית בימי המקדש השני. הדגם הדינמי מציג את השינויים שהתחוללו בגיא הטירופיאון במשך השנים על ידי הזזה והרמת מקטעים בעזרת שלט רחוק. הדגם עוצב על פי שיטתו של הרב זלמן קורן, העוסק בסוגיית זיהוי מקום המקדש זה שנים רבות, והוא שונה מעט מן המקובל בדגמים אחרים, כמו דגם הולילנד).

מנהרת משרד הדתות

בשנות החפירה הראשונות במנהרות הכותל, כללה העבודה בעיקר סילוק עפר ופסולת מן החללים התת-קרקעיים. רוב החללים לא שימשו את יושבי הרובע המוסלמי שמעל, ואלו שכן, היו בעיקר בורות מים שיצאו מכלל שימוש. צפונית ל'חדר קודש הקודשים' (לעיל) נתקלו החופרים בחללים צמודים לכותל, ששימשו את בעלי הבתים כמחסנים.‏‏ בעקבות כך הוחלט לצמצם כמה שאפשר את הפגיעה בחללים, והמעבר משם צפונה צומצם לכדי מעבר אדם אחד במנהרה בת כמה עשרות מטרים לאורך הכותל המערבי.

ברצפת המנהרה הותירו החופרים שני "חלונות": הראשון שבהם חושף כמה אבני כותל שהושלכו בחורבן המקדש, ונתגלו באתרן; והשני חושף שרידים של חנות שהייתה צמודה לכותל. אבני הכותל הנפולות נתגלו לאורך המנהרה כולה, בדומה למפולת האבנים שנתגלתה באתרה בגן הארכאולוגי. החלון חושף, אפוא, רק חלק קטן מהמפולת כולה, שכוסתה לצורך מעבר המבקרים במקום. גם החנות היא רק חלק משרשרת חנויות ארוכה, שהייתה צמודה לכותל לכל אורכו, ולא נחשפה במלואה.

המנהרה הארוכה מסתיימת בשרידי בור מים קדם-הרודיאני, המתוארך לימי החשמונאים. ההנחה היא שכאשר בנה הורדוס את הכותל המערבי, חצה הקיר את הבור באמצעו, והוציאו באופן זה מכלל שימוש. מהבור נותר גרם מדרגות חצוב בסלע, ומעקה חלק וקעור, שהגן על העוברים בגיא מפני נפילה לבור.

מנהרת המוצא

ערך מורחב – מהומות מנהרת הכותל

עד שנת 1996 היו מנהרות הכותל ללא מוצא, וכל המבקרים בהן הגיעו עד הרחוב המרוצף, ושם שבו על עקבותיהם. התנהלות זו יצרה עומס וקשיי תעבורה במעברים הצרים, ובשל כך הוחלט לפתוח פתח יציאה בחלק הצפוני של המנהרות, כדי לאפשר לקהל לזרום החוצה באופן מסודר. בבריכת הסטורתיון, השוכנת בקצה מנהרות הכותל, אוּתָר קיר אבנים בודד, המפריד בין המנהרות ובין חנות בויה דולורוזה. בעלי החנות, ערבי נוצרי, ניאות למכור את חנותו למשרד הדתות, אולם חזר בו לאחר שספג איומים על חייו, בשל שיתוף פעולה עם ישראל.‏‏^[10] בעקבות כך הוחלט לחצוב מנהרת מוצא מלאכותית בסלע האם של הגבעה צפונית לאורך כמה מטרים, ולפתוח פתח יציאה לויה דולורוזה, שלא דרך נכס של איש. מכונות החציבה הוכנסו לבריכת הסטרותיון בחלקים דרך מנזר האחיות ציון, והורכבו בפנים מחדש.

עם תחילת החציבה, הודיע הווקף כי לא יאפשר יציאה מהמנהרה אל לב הרובע המוסלמי, כה קרוב להר הבית. בשל חשש ממהומות, ניאותה ישראל לאשר בדיעבד את הקמתו של מסגד לא חוקי באורוות שלמה שבהר הבית, בתמורה לשקט עם פתיחת מוצא המנהרות. הסכם חשאי זה, בו היה מעורב ראש הממשלה יצחק רבין, לא היה רשמי או כתוב, עובדה שנוצלה בהמשך על ידי הווקף להתנערות ממנו.

במוצאי יום כיפור תשנ"ז (24 בספטמבר 1996), ימים ספורים קודם לזמן שסוכם בין ישראל לווקף, הודיע במפתיע ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו על פתיחת מוצא המנהרה. צעד זה הוביל למחאה חריפה מצד הווקף, שטען עתה כי המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם (בפועל, מנהרת המוצא עוברת מתחת לבית ספר עומרייה, ולא נוגעת כלל בהר הבית). הרחוב המוסלמי הוצת, ובמהומות שנמשכו שלושה ימים נהרגו 17 חיילי צה"ל ועשרות פלסטינים.

בעקבות המהומות נסגרה מנהרת המוצא לפרק זמן קצר, אך נפתחה שוב, תוך ליווי ביטחוני של המבקרים בדרכם חזרה דרך הרובע המוסלמי לרחבת הכותל. בימי מתח שונים (כמו אינתיפאדת אל אקצה) נסגר הפתח לפרקי זמן שונים, אך בשנים האחרונות הוא משמש כפתח היציאה העיקרי ממתחם מנהרות הכותל. עם זאת, מאז המהומות ועד ימינו (נכון לאוקטובר 2009), משרד החינוך אינו מאפשר כלל לתלמידים לצאת דרך מנהרת המוצא, ואלה נאלצים לשוב על עקבותיהם בתוך המנהרות.

היכל התקופות

בשנת 2009 נפתח לקהל חדר נוסף, שנקרא בשם 'היכל תקופות' בשל ריבוי הממצאים והקירות מתקופות שונות המצויים בו. החדר שוכן בצמוד לאולם ההרודיאני, והוא התגלה כבר בתחילת החפירות אחרי מלחמת ששת הימים. בעיות של יציבות ובטיחות מנעו את מחקרו ואת פינוי העפר הממלא אותו, והחלל שפונה לצורך סקר ראשוני מולא בבטון מוקצף. ההתפתחות הטכנולוגית בתחום חיזוק מבנים אפשרה את חפירת החדר, תוך תמיכתו בקורות ברזל ובטון עבות. החפירה התבצעה מלמעלה למטה, תוך צמצום שטח החפירה לכדי צורת פירמידה הפוכה, כך שהחלק התחתון צר בהרבה מהחלק העליון, וזאת כדי למנוע התמוטטות של הקירות פנימה.

עם תום החפירה התקבל אולם גבוה מאוד, שהביקור בו נעשה דרך מרפסת היקפית סביב החלל הפנימי, בערך במחצית גובהו. הממצא העתיק ביותר בחדר הוא קיר מימי בית ראשון, החוצה את החדר בתחתיתו. הממצאים הנוספים המוצגים בו באתרם הם מקווה טהרה מימי בית שני; בורות ששימשו כחדרי שירותים בימי הרומאים; קיר ביזנטי; קיר ענק מימי הצלבנים; חלקי מבנה איובי ותקרה ממלוכית.

תכניות עתידיות

החפירות במנהרות הכותל לא פסקו מעולם, גם אחרי הכשרתן לביקורי קהל. מדי שנה נסגר המקום, או חלקים ממנו, לפרקי זמן קצרים, כדי לאפשר עבודות בהיקף גדול יותר. נכון למאי 2010, מתבצעת חפירה נרחבת ביותר בחלק המערבי של המנהרות, במטרה לחשוף את שרידיו של חאן ציבורי ענק, המתוארך לשלהי התקופה הצלבנית או לתקופה הממלוכית. החאן, המשתרע על פני שטח של כמה דונמים, מחבר בין מנהרות הכותל ובית הכנסת אוהל יצחק, השוכן סמוך לשער השלשלת.

תוכנית נוספת העומדת על הפרק היא להרחיב את החפירות דרומה, אל מתחת לרחבת התפילה של הכותל המערבי, עד לגן הארכאולוגי. לצורך כך, תועמד הרחבה על עמודי תמך, והמבקרים במנהרות יוכלו לבחון את העתיקות שמתחתיה. התוכנית מתבססת על ההנחה כי הרחבה מכסה על ממצאים עתיקים, דוגמת אלה השוכנים במנהרות. חיזוק להנחה זו נמצא בעקבות חשיפת ממצאים רבים בחפירה הארכאולוגית שהחלה ב-2005 (וטרם הסתיימה) בקצה המערבי של רחבת התפילה, ואשר חשפה ממצאים מרשימים מן התקופה הרומית, וגם את הקארדו המשני מן התקופה הביזנטית.

לצורך הנגשת המנהרות לכיסאות גלגלים, מתוכננים כמה שינויים בדמות רמפות ומעלונים, וכן מתוכנן להרחיב את המנהרה הצרה לכדי מעבר כיסא גלגלים ומלווה.

ראו גם

• הר הבית
• מרכז שרשרת הדורות
• הרובע ההרודיאני
• הגן הארכאולוגי ירושלים
• הבית השרוף
• עיר דוד

לקריאה נוספת

• דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים 2003
• צ'ארלס וורן, ירושלים של מטה, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים 1987
• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, ירושלים 1989
• אייל מירון ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1996
• דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, קדמוניות, 101 – 102 (תשנ"ג), עמ' 38 – 48.
• דן בהט, מנהרות הכותל, אריאל 180 – 181 ,תשס"ז עמ' 155 - 164
• דן בהט, חידושים בחקר מנהרות הכותל, קדמוניות, 133 (תשס"ז), עמ' 41 - 47
• דן בהט ואבי סולומון, חידושים בחפירות מנהרת הכותל המערבי , מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה- 11 , אריאל, 2002, עמ' 181-185
• דן בהט ואבי סולומון, מקווה קדום במנהרת הכותל', חידושים בחקר ירושלים 9, 2003, עמ' 83-104
• דן בהט ואבי סולומון, מה צ'ארלס וורן לא הכיר בקשת וילסון?, מחקרים בעיר דוד ובירושלים הקדומה 1 (אלול תשס"ו), עמ' 87 - 96
• אלכסנדר און ואבי סולומון, חלון לאיליה קפיטולינה בחפירות מנהרות הכותל, חידושים בארכאולוגיה של ירושלים ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 88-93
• אלכסנדר און, שלומית וקסלר-בדולח, גדעון אבני, גשר ווילסון לאור חפירות חדשות, חידושים בארכאולוגיה של ירושלים ב, עמ' 55-63
• שלומית וקסלר בדולח , אלכסנדר און ורנטה רוזנטל־הגינבוטום, הקרדו המזרחי וגשר וילסון לאור חפירות חדשות – השרידים מימי הבית השני ומהתקופה הרומית, אדם ליד קשת רומית - מאמרים לכבודו של יורם צפריר, לאה די סגני, יזהר הירשפלד, רינה טלגם , יוסף פטריך (עורכים), ירושלים, (2010), עמ' 135-159

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מנהרות הכותל

• תיאור חשיפת מנהרות הכותל
• שימור המקוואות במנהרות הכותל באתר רשות העתיקות
• שימור וייצוב מעבר הסתרים באתר רשות העתיקות
• שימור וחידוש בית הכנסת של הרב גץ באתר רשות העתיקות
• שימור "חדר החשמונאים" (האולם ההרודיאני) באתר רשות העתיקות
• שימור קשת וילסון באתר רשות העתיקות
• סיור וירטואלי במנהרות
• סיור במנהרות עם רון פלד באתר ynet
• התרחבות מערך מנהרות הכותל באתר nrg
• המנהרות בפוליטיקה - סיור עיתונאים זרים במנהרות, אוקטובר 2009
• היכל התקופות בכתבתה של סיוון רהב מאיר

גלריית תמונות

• 

  מקווה טהרה המתמלא עדיין במים

• 

  הכניסה המפוארת לאולם ההרודיאני

• 

  הרחוב המרוצף

• 

  עתיקות ואבני בליסטרה באולם ההרודיאני

• 

  מנהרת המוצא

• 

  נשים מתפללות במנהרות הכותל

הערות שוליים