אדמונד דה-ואל
אדמונד דה-ואל (באנגלית: Edmund de Waal; נולד ב-10 בספטמבר 1964) הוא אמן חזותי, קדר, מעצב וסופר בריטי.
 | |
| לידה |
10 בספטמבר 1964 (בן 60) נוטינגהאם |
|---|---|
| לאום | אנגלי |
| מקום לימודים | קיימברידג' |
| תחום יצירה | קדרות, עיצוב, ספרות |
| זרם באמנות | אמן חזותי וסופר |
| יצירות ידועות | "הארנבת עם עיני הענבר" |
| פרסים והוקרה | פרסים לספרות באנגליה - קוסטה, אונדצ'ה וגלקסי, תואר - קצין ב"מסדר האימפריה הבריטית" - OBE |
| http://www.edmunddewaal.com | |
דה-ואל נולד בנוטינגהאם, אנגליה, לכומר האנגליקני ויקטור דה-ואל ולאסתר אלין (לבית לנדס-מויר). אביו כיהן כדקאן של קתדרלת קנטרברי בין השנים 1976–1986. סבתו של דה-ואל, הסופרת אליזבת דה-ואל (אנ'), הייתה צאצאית למשפחת הבנקאים והסוחרים היהודים- אפרוסי - ונישאה לאיש העסקים ההולנדי הנדריק דה-ואל שהיגר לאנגליה. קורות משפחת אפרוסי מתוארות בספרו של אדמונד דה-ואל "הארנבת עם עיני הענבר".[1] דה-ואל מתגורר בלונדון, נשוי לסוזן צ'נדלר ולהם שני בנים ובת.
תחילת דרכו
עריכהדה-ואל התחנך בבית הספר King’s School בקנטרברי. הוא החל לעסוק בקדרות כבר בגיל 5 בחוג ערב שנועד למשפחות. מגיל 17 בילה כשנתיים בהתמחות בקדרות בסדנה של ג'פרי וייטינג, שהיה תלמידו של הקדר האנגלי ברנרד ליץ' (אנ'), ואף דחה לשם כך את התחלת לימודיו באוניברסיטה. במהלך תקופת החניכה נסע ליפן וביקר בסדנאות כפריות של קדרים נודעים. בשנת 1983 החל לימודי ספרות אנגלית בטריניטי הול (אנ') קולג' באוניברסיטת קיימברידג', אותם סיים בהצטיינות בשנת 1983.[2] בכל אותה עת עסק גם בקדרות בסדנא באוניברסיטה, אותה הקפיד לפקוד מדי יום. בסיום הלימודים פתח סדנה לקרמיקה על מנת לייצר כלי חרס זולים לשימוש יומיומי, על פי תפיסתו של ברנרד ליץ', אך המיזם לא לא צלח. הוא עבר לשפילד והחל בניסיונות לעבוד עם פורצלן. ב-1991 הוא זכה במלגה לשנתיים מטעם קרן אנגלו-יפנית (Daiwa Anglo-Japanese Foundation) שבמסגרתה למד יפנית במשך שנה באוניברסיטת שפילד ושנה נוספת בטוקיו ביפן.[3] בעת שהותו ביפן החל בתחקיר לקראת כתיבת מונוגרפיה אודות ברנרד ליץ' ועסק גם בקדרות. בשלב זה החל ליצור סדרות של כלי פורצלן, צנצנות עם דפנות שקועות, שאורגנו בקבוצות.
סגנון אמנותי
עריכה
עם שובו לאנגליה ב-1993 התגורר דה-ואל בלונדון והחל ליצור כלים בסגנונו הייחודי, פורצלן עם זיגוג סלדון.[4] הצורות היו קלאסיות במהותן, אך עם שקעים וצביטות בחומר תוך שינויים עדינים במרקם ובגוון.[5] עבודותיו של דה-ואל נותרו בעיקרן בסגנון האנגלי-אוריינטלי אך הוא אך עוסק גם במודרניזם ובעיקר בתנועת הבאוהאוס. כבר בזמן לימודיו באוניברסיטה החל להתעניין בסידור מחדש של חללים גדולים במוזיאונים ובגלריות לאמנות. רוב עבודותיו מורכבות מכלי חרס גליליים עם זיגוג סלדון בהיר. ביצירותיו העכשוויות הוא מתמקד בבניית קבוצות עצמים ושילובם במפתחים ובחללים גדולים.[6][7] דה-ואל מאמין בהשפעות ההדדיות בין המזרח והמערב ובין הקרמיקה לתחומי אמנות נוספים כגון ציור, פיסול, מוזיקה, או ארכיטקטורה.
קדר ומעצב - התפתחות והישגים
עריכהיצירותיו של דה-ואל אלה הפכו אופנתיות מאוד ובשנת 1995 ערך תערוכת יחיד ראשונה. מאז השתתף בתערוכות רבות באנגליה וברחבי העולם.
בשנת 2002 יצר יצירה גדולה ושלימה בפרויקט "חדרי קרמיקה" במוזיאון ג'פרי לאמנות דקורטיבית בלונדון.[8]
בשנים 2004–2011 דה-והל כיהן כפרופסור לקרמיקה באוניברסיטת ווסטמינסטר. ביום ההולדת של המלכה בשנת 2011 הוענק לדה-ואל עיטור "מסדר האימפריה הבריטית" OBE עבור שירותו בתחום האמנות.[9]
בשנת 2010 פרסם את ספרו "הארנבת עם עיני הענבר" שיצא לאור תחילה באנגליה ומאוחר יותר בניו יורק. הספר עוסק בקורות קרובי משפחתו היהודית מצד סבתו – אם אביו – משפחת אפרוסי, תוך מעקב אחרי אוסף פסלונים יפניים מיניאטוריים שהיו ברשות קרוביו. פסלוני הנצוקה נרכשו במהלך המאה ה-19 והתגלגלו במשך הדורות בתוך המשפחה עד שנמסרו לדה-ואל על ידי קרובו, איגי אפרוסי, שהתיישב ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר זכה לשבחי הביקורת, היה רב מכר שמכר יותר ממיליון עותקים ותורגם ליותר מ-25 שפות. דה-ואל זכה בסדרת פרסים באנגליה בעקבות הצלחת הספר, בהם: פרס קוסטה[10] לביוגרפיה, פרס גאלאקסי[11] לספר ביכורים ב-2010, ופרס אונדאצ'י[12] מטעם האגודה המלכותית לספרות בשנת 2011.[9] בשנת 2019 הושאל אוסף פסלוני הנצוקה לתצוגה קבועה במוזיאון היהודי בווינה.[13] ספרו השני של דה-ואל The white road פורסם בשנת 2015 ועוסק במסעו לחשיפת ההיסטוריה של החרסינה מראשיתה בסין ועד לראשוני יצרני הפורצלן באנגליה, וודג'ווד וקוקוורתי (אנ').
דה-ואל יצר עבודות גדולות שהוצגו באחוזת צ'טסוורת (אנ') במחוז דרבישייר (בה מצוי אחד מאוספי האמנות הגדולים בבריטניה), מוזיאון טייט הבריטי (הגלריה הלאומית לאמנות בלונדון), באחוזת קטלס יארד (אנ') בקיימברידג', במוזיאון האמנות פיצוויליאם (אנ') באוניברסיטת קיימברידג', וכן במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, הגדול מסוגו בעולם המוקדש לאמנות דקורטיבית. בשנת 2012 הוזמנה אצלו עבודה עבור מתחם סידג'וויק (אנ') המודרני באוניברסיטת קיימברידג'. במסגרת עבודה זו הוא יצר חלונות תצוגה השקועים במדרכות סביב המתחם ובהם מונחים כלי חרסינה.[14] שנה מאוחר יותר הוא ערך תערוכת בכורה בניו יורק בגלריית גגוסיאן (אנ') לאמנות מודרנית בה הציג יצירה בהשראת המשורר היהודי, יליד צ'רנוביץ, פאול צלאן. בנובמבר 2013 שודרה ב-BBC 3 תוכנית המתעדת במשך שנה את הכנותיו של דה-ואל לתערוכה בניו יורק.
בשנת 2014 הוזמנו אצלו שתי עבודות נוספות לתצוגה בקתדרלת סאות'ק בלונדון ובגני פולקסגרטן (אנ') בווינה. כמו כן הציב סדרת ארונות תצוגה תלויים מלאים בכלי חרס במוזיאון טרנר לאומנות עכשווית (אנ') בקנט. באותה שנה יצאה לאור מונוגרפיה אודות חייו ויצירתו של דה-ואל אשר בכתיבתה השתתפו הסופרים א. ס. בייאט, קולין טויבין (אנ') ופיטר קאריי (אנ') וכן אלכסנדרה מונרו המשמשת כאוצרת במוזיאון גוגנהיים ניו יורק. מאז 2010 הציג תערוכות יחיד נוספות בלונדון, ברלין, ז'נבה, וינה ולוס אנג'לס.
בראיונות שונים שהעניק דה-ואל במשך השנים הוא הדגיש את ההשפעה שיש למוזיקה על יצירותיו. הוא מוצא בעבודות מסוימות שלו מקצבים הנובעים מהברוק המוזיקלי ובאחרות הוא מוצא הקבלה למינימליזם המוזיקלי בסגנונו של המלחין המודרניסטי סטיב רייך. הוא שיתף פעולה עם מלחינים במגוון פרויקטים ובהם סדרת קונצרטים בשנת 2015 עם תזמורת אורורה (אנ') ביצירה מוזמנת של המלחין הסקוטי מרטין סאקלינג (אנ') שבוצעה בבכורה באקדמיה המלכותית לאמנויות. באותה שנה אצר דה ואל תערוכה בשם "לבן" שעסקה בדיאלוג בין חפצים וחלל, ובה שולבו עבודותיו ויצירות של אמנים כגון קזימיר מלביץ' הרוסי (קומקום קרמיקה סופרמטיסטי), איי וייוויי הסיני, וויליאם טרנר (אסל הצבעים של טרנר מקרמיקה). ב-2016 חבר שוב לאמן הסיני איי וייוויי כשהציגו ביחד בתערוכה על ההיסטוריה של החימר שהוצגה במוזיאון לאמנות עכשווית בגראץ, אוסטריה. במהלך 2109 מוצגת בגטו היהודי בוונציה, במקביל לביאנלה ה-58 של העיר, תערוכת יחיד של דה-ואל בשם "תהילים" .[15]
משנת 2017 דה-ואל פעיל באגודת הצדקה האנגלית "ציורים בבתי-חולים" (אנ') העוסקת באומנות כאמצעי לריפוי וסיוע חברתי. מאז 2010 הוענקו לו תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות קיימברידג', שפילד, נוטינגהאם, ניו יורק, ייל ולונדון. הוא מכהן בחבר הנאמנים של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ופעיל בעמותה המפעילה באנגליה רשת של מועדוני נוער המתמקדים בחינוך לאמנות, עיצוב, אופנה, כתיבה, מדע והנדסה.[9]
ספריו
עריכה
בשנת 1998 פרסם דה-ואל את המונוגרפיה על הקדר ברנרד ליץ'. לדעת דה-ואל " ליץ' הוא הדובר הגדול של יפן והמזרח, האיש שהבין את המזרח והסביר אותו לכולנו..." הוא ציין שליץ' לא שלט בשפה היפנית והתמקד רק בתחום צר של קרמיקה יפנית. הערותיו אלה עוררו ביקורת מצד חסידיו של ליץ'.
בשנת 2010 פרסם את ספרו "הארנבת עם עיני הענבר" שיצא לאור תחילה באנגליה ומאוחר יותר בניו יורק. הספר עוסק בקורות קרובי משפחתו היהודית מצד סבתו – אם אביו – משפחת אפרוסי, תוך מעקב אחרי אוסף פסלונים יפניים מיניאטוריים שהיו ברשות קרוביו. פסלוני הנצוקה נרכשו במהלך המאה ה-19 והתגלגלו במשך הדורות בתוך המשפחה עד שנמסרו לדה-ואל על ידי קרובו, איגי אפרוסי, שהתיישב ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. הספר זכה לשבחי הביקורת, היה רב מכר שמכר יותר ממיליון עותקים ותורגם ליותר מ-25 שפות. דה-ואל זכה בסדרת פרסים באנגליה בעקבות הצלחת הספר, בהם: פרס קוסטה לביוגרפיה ופרס גלאקסי לספר ביכורים ב-2010, ופרס אונדאצ'ה מטעם האגודה המלכותית לספרות בשנת 2011.
בשנת 2011 פורסם ספרו "The Pot Book" ובו אנתולוגיה של 300 כלי קרמיקה. ספר נוסף בשם "The white road" פורסם בשנת 2015 ועוסק במסעו של דה-ואל לחשיפת ההיסטוריה של החרסינה מראשיתה בסין ועד לראשוני יצרני הפורצלן באנגליה, ודג'ווד וקוקוורתי.[16]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אדמונד דה-ואל (באנגלית)- ראיון רדיו עם אדמונד דה-ואל, בי.בי.סי 4
- יניב מגל, פסל הזיכרונות: אדמונד דה ואל מספר על המסע החשוב בחייו, באתר גלובס, 2 באוגוסט 2012
- מיה סלע, מסע השורשים המרהיב של הסופר אדמונד דה ואל, באתר הארץ, 17 בפברואר 2012
- שימה ביבליוגרפית ומאמרים (אורכב 07.05.2019 בארכיון Wayback Machine) על דה-ואל באתר רשת הגלריות גגוסיאן.
- רשימת תערוכות ויצירות באוספים ציבוריים באתר .artnet.com
- ביוגרפיה באתר בית האופרה המלכותית
אדמונד דה ואל (1964-), דף שער בספרייה הלאומית
אדמונד דה-ואל, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
עריכה- ^ אדמונד דה-ואל, תרגום: אביעד שטיר, הארנבת עם עיני הענבר, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012, עמ' 11-12 אילן יוחסין
- ^ שם, עמ' 14-15
- ^ שם, עמ' 13
- ^ סלדון משמש קדרים לזיגוג ירקרק בהיר של כלים. גוון הדומה לאבן ירקן. ראה באתר http://www.gotheborg.com
- ^ מעבודותיו של דה-ואל - בסטודיו
- ^ ראה יצירה לקיר גדול
- ^ ראה תיבות תצוגה שקופות מרחפות בחלל
- ^ ביוגרפיה ורשימת עבודות, באתר רשת הגלריות גגוסיאן
- ^ 1 2 3 לרשימת הישגים בביוגרפיה של דה-ואל בחר באפשרות Biography בדף, פרופיל, באתר http://www.edmunddewaal.com
- ^ ראה אתר הפרס https://www.costa.co.uk/costa-book-awards/
- ^ ראה פרטים האתר https://readingagency.org.uk/adults/galaxy-british-book-awards-200/index.html
- ^ ראה אתר הפרס https://rsliterature.org/award/rsl-ondaatje-prize/
- ^ הידיעה על העברת אוסף הנצוקה לוינה באתר, באתר https://www.theartnewspaper.com
- ^ ראה פרט מהתצוגה במדרכה באתר, באתר http://www.edmunddewaal.com
- ^ ראה על העבודה, בונציה, באתר https://www.theartnewspaper.com
- ^ לדפים על ספריו של דה-ואל, באתר האינטרנט שלו, באתר http://www.edmunddewaal.com
