פאול צלאן

פאול צֵלָאן (כך על פי ההגייה בגרמנית; ברומנית נהגה "צ'לאן" ובצרפתית "סלאן"; Paul Celan;‏ 23 בנובמבר 1920 – ככל הנראה 20 באפריל 1970) הוא שם העט של פאול אַנצֶ'ל, משורר ומתרגם יהודי יליד צ'רנוביץ (אז בממלכת רומניה וכיום באוקראינה), שכתב בעיקר בשפה הגרמנית. צלאן נחשב על ידי בני סמכא מסוימים לגדול המשוררים הגרמנים במחצית השנייה של המאה ה-20, לגדול המשוררים היהודים במאה ה-20‏ ולאחד מגדולי המשוררים האירופאים בתקופה המודרנית.

פאול צלאן
Paul Celan

פאול צלאן בצעירותו
לידה	23 בנובמבר 1920 צ'רנוביץ, Cernăuți County, ממלכת רומניה
התאבד	20 באפריל 1970 כנראה נהר הסן, פריז, צרפת
שם לידה	Paul Antschel
מדינה	צרפת, רומניה
מקום קבורה	בית הקברות טיאה בפריז
אירועים משמעותיים	גלות
מקום לימודים	אוניברסיטת צ'רנוביץ
שפות היצירה	גרמנית, רומנית, צרפתית
סוגה	שירה
יצירות בולטות	פוגת מוות, Language Mesh
בן או בת זוג	ז'יזל לטרנאז' אינגבורג בכמן
פרסים והוקרה	פרס ביכנר (1960) הפרס הספרותי של ברמן (1958)
www.celan-projekt.de
חתימה

ביוגרפיה

השנים הראשונות

הבית שבו גדל פאול צלאן בילדותו בצ'רנוביץ, ברחוב וסילקו 5, בימינו רחוב סקסגנסקי 5. צלאן חי כאן במשך 13 שנים בחלל סגור במרתף בגינה האחורית (כיום חצר סלולה, 2011)

צלאן נולד בשם פסח אַנצֶ'ל כבן יחיד במשפחה יהודית אורתודוקסית דוברת גרמנית. אביו היה לאו אנצ'ל-טייטלר (Leo Antschel-Teitler), טכנאי בניין, ואמו פרידריקה (Friedericke, שכונתה פְרִיצִי (Fritzi)) מבית שראגר (Schrager). הוא גדל בצ'רנוביץ, עיר רב-לאומית בה רווחו תרבויות שונות, צומת שאליו הגיעה הן ההשפעה האוסטרית האימפריאלית, והן הלאומנות הרומנית המתעוררת – כל זאת על רקע קהילה יהודית גדולה ומשכילה, שהצליחה להישאר מאוחדת אף שהכילה בני זרמים שונים: חסידים, כופרים גמורים, ציונים הדוגלים בדיבור וכתיבה בעברית וכן יידישיסטים.

צלאן למד את השפה הרומנית מחברי ילדותו. אביו, איש קפדן וקשוח ביחס לבנו, היה ציוני ורצה שבנו יתחנך בשפה העברית (דודתו של פאול, מינה, שהתגוררה יחד עם משפחתו, עלתה ב-1934 לארץ ישראל המנדטורית). האם לעומת זאת עמדה על חינוכו בשפה הגרמנית, שפת התרבות המקובלת שם באותה עת.

כפשרה בין ההשקפות המנוגדות של הוריו, למד צלאן בין 1927–1930 במקביל בגרמנית בבית הספר הפרטי היוקרתי "מייסלר" (שם נרשם בסוף 1926) וכן בבית הספר היהודי "שפה עבריה", שבו הושם דגש על לימוד העברית. צלאן התיישר יותר עם שאיפות אמו להשתלם כראוי בשפה הגרמנית ונרתע מלימוד העברית. בין 1930-1934 המשיך לימודיו בגימנסיה נוצרית אורתודוקסית לבנים, שם נתקל לא פעם ביחס אנטישמי בוטה מצד כמה ממוריו, בראשם לאון זופה - מורה לגאוגרפיה שמילא תפקיד בכיר במסגרת התנועה הלגיונרית הרומנית הפרו-פאשיסטית. את לימודיו התיכוניים סיים ב-1938 בבית הספר התיכון "הווייבוד הגדול מיכאי" (Marele Voievod Mihai).

לאחר טקס בר המצווה שלו זנח צלאן את העברית והציונות, והפך לסוציאליסט ולתומך נלהב של המחנה הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד.

תקופת השואה

אוניברסיטת צ'רנוביץ, שבה למד צלאן בלשנות ושפות לטיניות

ב-1938, לאחר שהונהג ברומניה נומרוס קלאוזוס נגד היהודים, ולאחר האנשלוס באוסטריה, נסע צלאן לצרפת (שם התגורר דודו ברונו שרגר, שנרצח לאחר מכן בבירקנאו), כדי ללמוד רפואה בעיר טוּר. נסיעתו לפריז דרך ברלין זימנה אותו לשם בדיוק בליל הבדולח. בסוף השנה עזב את לימודי הרפואה ושב לצ'רנאוץ ללמוד בלשנות ושפות לטיניות באוניברסיטת צ'רנוביץ המקומית היוקרתית. ב-1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, נכנסו הכוחות הסובייטיים לבוקובינה ובסרביה, ועד מהרה ניפץ הכיבוש הסובייטי את אשליותיו של צלאן ביחס לקומוניזם וסטליניזם. מיד עם כניסתם כפו הסובייטים שינויים משמעותיים בממשל ואף באוניברסיטה המקומית, ופתחו בהגליות אוכלוסין לסיביר. צלאן עצמו, כמי שהיה ידוע כאוהד הסוציאליזם לא נפגע, אך הסובייטים חשדו בו (כנראה בצדק) שהחזיק בעמדות טרוצקיסטיות. צלאן גם התערב למען יהודים אחרים, והתערבותו הצילה מהגליה, בין השאר, צעיר יהודי שהיה בעברו פעיל ציוני רוויזיוניסטי.

ב-1941 הגיעו לעירו כוחות גרמניה הנאצית, וכניסתם לעיר לוותה בטבח ביהודים. הנאצים, יחד עם אנשי השלטון הרומני המחודש, בנו את גטו צ'רנוביץ עבור היהודים, וכפו עליהם עבודת כפייה. בית הכנסת קורל של צ'רנוביץ, ה"טמפל" המפורסם, הועלה באש, חלק מהיהודים נרצחו, אחרים הוגלו לטרנסניסטריה, והנותרים נכלאו בגטו. בגטו האזין צלאן לשירים ביידיש, תרגם לגרמנית סונטות של שייקספיר והמשיך לכתוב את השירה שלו. בגטו פגש את רוזה אוסלנדר, יחד מצאו מקלט במרתף של מפעל נטוש ושם השוו שירים, וצלאן השפיע משמעותית על כיוון שירתה של אוסלנדר. לפני שחוסל הגטו אולץ צלאן לבצע עבודות כפייה, כמו ניקוי הדואר המרכזי, איסוף הספרים הכתובים רוסית ושריפתם. המושל וראש העירייה התחילו את שילוח היהודים בלילות שבת של חודש יולי 1942. אביו ואמו נעצרו ונשלחו בקרון בהמות לטרנסניסטריה, למחנות עבודה שבהם מתו שני שלישים מהמשולחים. באותו לילה לא היה צלאן בביתו, ומאוחר יותר סיפרו לו שהוריו הובלו במצעד כפוי למחנות עבודה. אביו מת שם מטיפוס, ואמו נורתה בראשה כשהייתה תשושה ו"לא הביאה יותר תועלת".

צלאן עצמו נשלח להיות חלק מגדוד עבודה יהודי שעשה עבודות כפייה בטברשט (Tăbărăşti), באזור בוזאו. הצבא האדום, שכבש את רומניה ב-1944, הציל את צלאן ממוות. ידידיו של צלאן יודעים לספר על רגשי האשמה הכבדים שנשא, על כך שלא היה בבית כשנעצרו הוריו ומשום כך נשאר בחיים.

חייו בבוקרשט

רוזה אוסלנדר בשנת 1914

אף שהשתעשע ברעיון העלייה לארץ ישראל, בגלל עליית האנטישמיות והשתלטות הקומוניזם, נשאר בכל זאת ברומניה, התחיל לגלות עניין מחודש בעברית, התחיל ללמוד חסידות ותרגם לגרמנית שני שירים של יהודה הלוי. בצ'רנוביץ שלאחר המלחמה והשואה לא מצא את מקומו, לכן עבר לבוקרשט, שם שהה בין השנים 1945–1947, והתקרב לגראסים לוקה, ידיד שיפגוש שוב בפריז. כפוליגלוט (הוא ידע היטב עברית, יידיש, גרמנית, רומנית, רוסית וצרפתית) נשכר צלאן לעבוד בתרגום ב-Editura Cartea Rusă (הוצאת הספר הרוסי). הוא לקח חלק פעיל בחיים הספרותיים של הקהילה היהודית, תרגם לרומנית ב-1946, את "גיבור בן זמננו" מאת מיכאיל לרמונטוב תחת שם העט פאול אנצ'ל (Paul Ancel), ב-1947 את "האיכרים" של אנטון צ'כוב תחת שם העט פאול אאורל (Paul Aurel) ויצירה של קונסטנטין סימונוב תחת שם העט א. פאבל (A. Pavel). הוא אף פרסם ספרים משלו תחת שמות עט שונים וכתב שירים שפורסמו בכתב העת "Agora" ("אגורה"). המוטיב השולט בספרות הרומנית של אותה תקופה היה הסוריאליזם, ובוקרשט הייתה לבירת הסוריאליזם העולמי, לאחר שזה איבד מכוחו בצרפת. צלאן יצר להנאתו שמות עט, לעצמו ולחבריו, בדומה לפעולתו של המשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה. הוא שינה את שמו ל-Paul Aurel (פאול אאורל), לאחר מכן ל-Paul Ancel (פאול אנצ'ל) ולבסוף הגיע לשם Paul Celan (פאול צ'לאן), תוך שינוי סדר ההברות בשם הקודם. הוא התחבר עם אלפרד מרגול-שפרבר, אלכסנדרו א. פיליפידה, נינה קסיאן, מריה באנוש, אוביד ס. קרוחמלניצ'אנו, הוריה דלאנו ופטרה סולומון.

נוסח של הפואמה "פוגת מוות" (Todesfuge) הופיע בשנת 1947 בתרגום לרומנית בשם "טנגו המוות". התרגום בוצע על ידי פטרה סולומון בסיועו של צלאן עצמו. למרות קיומו של רובד סוריאליסטי ניכר בפואמה, נראה כי הריקוד והקונצרטים לקוחים ממציאות מחנות הריכוז. גם הפואמה "לילה וערפל" (תרגום של "Nacht und Nebel", צו גרמני לשפיטת מתנגדי השלטון) משלימה תיאור של "אורכסטרת אושוויץ".

התקופה הווינאית

אינגבורג בכמן

עם התהדקות השליטה הקומוניסטית ברומניה, נמלט צלאן בשנת 1947 לווינה. בווינה התיידד עם אינגבורג בכמן, שסיימה אותו זמן דיסרטציה על הפילוסופיה של מרטין היידגר, וניהל איתה מערכת יחסים אינטימית. בתיווכה של בכמן הצטרף צלאן לקבוצת 47 והתחבר עם חבריה. קובץ משיריו יצא לאור בווינה, אך צלאן התרעם על טעויות הדפוס הרבות שנפלו בשירים ואסף את מרבית העותקים מהחנויות.

החיים בווינה שלאחר השואה לא היו דומים לחיי וינה הרב-תרבותיים שהיו בה לפני האנשלוס; צלאן לא הרגיש בנוח, וכעבור חצי שנה, ב-1948, עזב את וינה לטובת פריז.

בין אינגבורג בכמן ובין צלאן התנהלה תכתובת ענפה, במהלכה הצהירה בכמן שאהבתה אליו נמשכת וגם אם היו לה בני זוג אחרים, רק הוא אהובה. היא מתארת את צלאן: "עבורי אתה מדבר וים וכל מה שהוא סוד". השניים נפגשו בפריז לזמן מה ב-1950 כדי לחדש את הקשר, אך הניסיון לא עלה יפה. צלאן הבהיר בהמשך התכתובת כי מבחינתו אין עוד אפשרות ליחסי קרבה ביניהם. התכתובת פורסמה לאחר מותה של בכמן בספר בשם "Herzzeit".

התקופה הצרפתית

בפריז מצא מוציא לאור לאוסף הפואמות הראשון מפרי עטו, "החול שבעקבות" . בצרפת לא היה צלאן מוכר, ובתחילה היה מבודד למדי, והשימוש היום-יומי בצרפתית לא השפיע לטובה על יצירתו בגרמנית; במהלך השנים 1948–1952 הצליח לחבר רק 7 פואמות ראויות לפרסום. הוא נתן שיעורים בגרמנית ועבד בתרגום לפרנסתו. בנוסף למד בבית הספר היוקרתי אקול נורמל סופרייר, ובהמשך עבד בו כפרופסור לגרמנית.

בפריז פגש את הגרפיקאית זִ'יזֵל לֶטְרָאנְז' , שאותה נשא לאישה ביום 21 בדצמבר 1952, חרף התנגדות משפחתה האריסטוקרטית. בנם הראשון פרנסואה, שנולד ב-1953, מת ביום לידתו. מאוחר יותר, ב-1955, נולד בנם אריק. הנישואין ידעו עליות ומורדות, והשניים נפרדו לעיתים ושבו להתאחד. הם ניהלו תכתובת שכללה יותר משבע מאות איגרות. באיגרות מורגשת השפעת סגנונו של פרנץ קפקא, כמו ב"מכתבים לפליציה" וב"מכתבים למילנה". התכתובת של צלאן עם אשתו התפרסמה בשני כרכים, האחד הכיל את התכתובת עצמה והשני פרשנויות, ביקורות ורישומים גרפיים שערכה ז'יזל. הוא ניהל תכתובת רבת ערך ספרותי גם עם הסופרת והמשוררת היהודייה נלי זק"ש, כלת פרס נובל לספרות. פאול צלאן התאזרח בצרפת בשנת 1955.

במהלך השנים נסע צלאן כמה פעמים לגרמניה, ואף נתן קורס באוניברסיטת פרייבורג, שבה לימד מרטין היידגר. תחילה התיידדו והיידגר העניק לו את ספרו "מה פירוש לחשוב" ("Was heißt Denken"). היידגר הפילוסוף נהג גם לכתוב שירה, והשניים החליפו ביניהם שירים. צלאן קרא את ספרי היידגר, והקריאה הובילה אותו לתהליך חשיבתי שבמהלכו ניסח לעצמו את תורתו השירית. כשגילה את הערצתו המוקדמת של היידגר למשטר הנאצי, הצטננו היחסים, במיוחד לאחר שהיידגר לא שינה במהדורה השנייה של ספרו את דברי ההערצה לנאציזם שהביע בצעירותו. צלאן גם רמז לכך בשירתו.

בשנת 1956 שב צלאן ופגש את רוזה אוסלנדר, שהייתה לאזרחית אמריקאית, ואשר בעקבות התנסויות תקופת השואה הפסיקה לכתוב בגרמנית ועברה לאנגלית. בעקבות מפגשם, ובעידודו של צלאן, שבה אוסלנדר לכתוב בשפת אמה, בגרמנית.

אף על פי שלא התגורר בגרמניה, היה צלאן מחובר לחיי הספרות הגרמנית; דוגמה לכך היא חליפת המכתבים הענפה – יותר ממאה מכתבים – שניהלו זיגפריד לנץ ורעייתו עם צלאן ורעייתו.

צלאן והתמודדותו עם הנאציזם הישן והחדש

בשנים הראשונות שלאחר השואה מיעט צלאן להתייחס ליהדותו ולנושא השואה, ונישואיו לבת אצולה צרפתית סייעו לו בכך. בתחילת שנות ה-50 נתקל צלאן, בוועידה של קבוצת 47, שנערכה בניינדורף שבמערב גרמניה, בהערות שנראו לו כאנטישמיות – הערות המסווגות אותו על פי יהדותו. מארגן הוועידה כתב (בהמשך חזר בו), כי סגנון השירה של צלאן ודרך דקלומו כוללים פאתוס, שהזכיר לו את שירת החזן בבית הכנסת. אחד ממשתתפי הוועידה אמר לצלאן שהוא סולד משיריו ומהפאתוס שלהם, כי הם מזכירים לו את יוזף גבלס. בתקופה זו החל צלאן לחקור ולאסוף מידע בקשר לעברם הנאצי של אינטלקטואלים מערב גרמנים.

בנובמבר 1954 נערכה במכון הפדגוגי הלאומי בפריז תערוכה בשם "תולדות המחתרת, הגירוש ושחרור צרפת". מתצוגה זו צמח הרעיון להפקת הסרט התיעודי הראשון על השואה, "לילה וערפל" ("Nuit et brouillard"), בבימויו של אלן רנה. אלן רנה פנה לז'אן קיירול, בעצמו ניצול השואה, כדי שיכתוב את התסריט. קיירול פנה אל צלאן, שעסק באותה תקופה בתרגום ספר של קיירול לגרמנית, וביקש ממנו לתרגם את טקסט הסרט. למטרה זו התעמק צלאן עוד יותר בחקר השואה, ועל פי החירויות שנטל לעצמו בתרגום הטקסט, ברור שהיה לו ידע רב בנושא. שגריר מערב גרמני ניסה למנוע את הקרנת הסרט בפסטיבל הקולנוע בקאן, בטענה שתוכנו "יגרום אי-נעימות לגרמנים". בעקבות גל של מחאות נידון העניין בבונדסטאג, והוחלט לאשר סובסידיה לתרגום הסרט לגרמנית.

ב-1953 התפרסמה בלונדון אחת מעבודות המחקר הראשונות בנושא השואה, "הפתרון הסופי: ניסיונו של היטלר להשמיד את יהדות אירופה". צלאן השיג ב-1956 תרגום לגרמנית, ועשה שימוש בדימוי ובשורה מתוכה בשירו "טנברה".

"פרשת גוֹל" (ראו להלן), שנוצלה על ידי מי שרצה לפגוע בו ובמוניטין שלו, חיזקה בו את התחושה שיש קשר אנטישמי נגדו בחוגים אינטלקטואליים גרמניים. סופר ומבקר בשם קורט הוהוף (Curt Hohoff) פרסם ב-1955 ספר על השירה הגרמנית בשם "Geist und Ursprung", שכלל מסה על שירת צלאן. במסה של הוהוף התקבלה טענתה של קלייר גול על "השפעת" איוואן גול (בעלה המנוח) על שירת צלאן, ושירת צלאן הושוותה בצורה לא מחמיאה לפסוקים סתומים מהמשנה, ובלשונו של הוהוף: "...הבלשנות מתפוררת בשירים אלה, כמו באותם פסוקי משנה, השמורים לפלפול למדני". צלאן ראה בכל התופעות האלה קשר שנועד לקעקע את שירתו, וכפי שכתב לידידו אלפרד מרגול-שפרבר: "... מתנהל זה זמן מה ניסיון להרוס אותי ואת שיריי".

בוועידת סופרים גרמנים וצרפתים, שהתקיימה בין 28 באפריל ו-2 במאי 1956, שמע צלאן סופר גרמני מעיר בשיחה פרטית "אינני יכול לשאת ריח של יהודים". ההערה גררה מחאות מצד סופרים אחרים, בהם היינריך בל, אך חיזקה את חשדנותו של צלאן כלפי האינטלקטואלים הגרמנים, והוא העמיק את מחקריו בחיפוש אחר אזכורים של פעילות בתקופה הנאצית. גינטר גראס, שהתוודע לעבודת המחקר של צלאן בנושא השואה כשעבר לפריז ב-1956, הצהיר שהוא רואה את עצמו אסיר תודה לצלאן, ממנו למד ש"לאושוויץ אין סוף". באותה תקופה לא ידע צלאן דבר על עברו של גינטר גראס עצמו בוואפן אס אס.

בעקבות מחקריו סירב צלאן לא פעם לפרסם את שיריו באנתולוגיות שהכילו יצירות של אישים שעברם הנאצי נודע לו, והוא אף ביטל התקשרויות עם מוציאים לאור שהעסיקו נאצים לשעבר.

נאום המרידיאן והביקור בישראל

ב-1960 נשא צלאן נאום, שכונה לאחר מכן "נאום המרידיאן", ובו סיפר על חיפושיו אחר מקום המוצא שלו לפי מפת ילדותו, מקומות שאינם בנמצא, אך הוא יודע איפה היו צריכים להיות, ושם הוא מוצא דבר מה, משהו שמחבר אותו, בתוך עצמו ואפילו עם הטרופים, מוצא מרידיאן. בכך ביטא צלאן את תפקיד השירה עבורו – "מעין שיבה הביתה" אל שום-מקום, אל אוטופיה.

ביתו של צלאן (הוריו וסביבתם) נכחד בשואת יהודי רומניה; את מחוז מכורתו עזב; במחוזות שבהם דוברים את שפת אמו, הגרמנית, אינו רוצה לגור, ובצרפת, שבה התגורר, אינו חש בבית; היכן ביתו, אם כן? תשובה חלקית לכך נתן בנאום המרידיאן, אך לתשובה זו יש המשך: במהלך שנות ה-60 שב צלאן לעברית ו"גילה" את ישראל. מלחמת ששת הימים גרמה לו לנקוט בעמדות ציוניות פומביות – הוא התגייס להגנת ישראל במדיה, לצד אז'ן יונסקו, עמדותיו הציוניות הנלהבות התבטאו גם בתכתובת שלו עם רעייתו והוא גם כתב שיר ציוני. בשנת 1965, בפריז, פגש צלאן ישראלית בשם אילנה שמואלי, שהייתה תלמידה שלו לצרפתית בצ'רנוביץ, וחידש את הקשר איתה. השניים התכתבו רבות, ובשנת 1969 ערך ביקור קצר בישראל, הופיע בירושלים ובתל אביב וקרא משירתו. יהודה עמיחי נתבקש להציג אותו בערב קריאת השירים שנערך לכבודו בבית אגרון בירושלים. הוא ביקר בביתו של עמיחי ולאחר שצלאן חזר לפריס הוא כתב לעמיחי: "אני חש צורך אמיתי ועז לומר לך עד כמה שמחתי לפגוש אותך ואת שיריך ועד כמה נהניתי להיות במחיצתך.. אתה הוא השיר שאתה כותב, השיר שאתה כותב הוא אתה עצמך... נשמח מאד להוציא ספר שלך בתרגום צרפתי" הוא מציין במספר מכתבים לאילנה שמואלי: "הייתי רוצה לתרגם משהו של יהודה עמיחי, יש בו, אם לשפוט לפי התרגום האנגלי, יובש שאני מוצא מושך לב", "כמה דברים של עמיחי בתרגום האנגלי מצאו חן בעיני מאד, אבל מישהו יצטרך לעזור לי לפענח אותם בשל מצבה המדורדר של העברית שלי".

הוא פגש את גרשום שלום, נתן זך, דוד רוקח, את דן פגיס ועוד רבים אחרים. בעקבות טיול עם אילנה שמואלי בירושלים חיבר 19 שירים על ביקורו. המארחת שלו, שמואלי, כתבה ספר המבוסס על ביקור זה. הקשר בינו ובין אילנה נמשך בהתכתבות מתרחבת ובביקור של אילנה בצרפת ונקטע רק עם מותו. צלאן לא תרגם שירה עברית. במכתבו לאילנה שמואלי מ-23 בפברואר 1970 הוא כותב אודות 2 השירים שרוקח תרגם לגרמנית וביקש מצלאן לשפצם: "דוד רוקח היה פה ליומיים, תרגמתי לו שניים משיריו, חומר (שירה) בינוני. שמחתי כנראה, בהזדמנות הלא נכונה, על האפשרות לתרגם שירה עברית. רוקח הראה לי את התרגום שפורסם ב'מולד'".

פרשת גול

קלייר גול, אלמנתו של איוואן גול, האשימה את צלאן בכך שביצע גנבה ספרותית משירי בעלה המנוח.

בסתיו 1949, בעקבות המלצתו של ידיד משותף, אלפרד מרגול-שפרבר, ביקר צלאן בביתם של איוואן וקלייר גול והגיש להם במתנה עותק של ספר שיריו, שיצא לאור בווינה, אך נגנז על ידו בגלל טעויות דפוס רבות. איוואן גול התרשם משיריו, ובהמשך נשמר הקשר, ובביקוריו אצלם הציג להם צלאן שירים שלו שהופיעו בכתבי עת שונים. צלאן המשיך לבקרם עד מותו של איוואן במרץ 1950. לפני מותו ביקש איוואן מצלאן שיתרגם את שיריו הצרפתיים לגרמנית. צלאן הבטיח לעשות זאת, והכין שלושה כרכים של תרגומים, שנמסרו לאלמנתו של איוואן. האלמנה פרסמה את התרגומים בשווייץ, אך הציגה אותם כמעשה ידיה. היא המשיכה לפרסם יצירות של בעלה, שלא זכו להופיע בחייו, בכרך שנקרא Traumkraut, אשר לא זכה לתהודה. יצירות אלה, לדעת צלאן, היו מעשה ידי האלמנה, והיו מבוססות על ספר שיריו הווינאי. ב-1952 הופיע כרך השירים של צלאן, "פרג וזיכרון" ("Mohn und Gedächtnis"), שגם הוא היה מבוסס, בחלקו, על ספר השירים הווינאי, וזכה להצלחה גדולה. קלייר גול הפיצה את השמועה שהספר החדש, "פרג וזיכרון", מבוסס על כתבי בעלה המנוח. היא פרסמה את טענותיה מעל כל במה מזדמנת, וב-1960 אף הגישה תביעה משפטית נגד צלאן. גם אחרי מותו של צלאן נמשך המסע של קלייר גול: ב-1976 פרסמה ספר זיכרונות שבו התחשבנה עם כל האישים שהכירה במהלך חייה, ובו האשימה את צלאן שניסה לתקוף אותה מינית. בזמנו לא נחקרה טענתה של גול, אך נתפסה כלא אמינה גם משום שבשנה שאירוע זה היה אמור להתרחש היה צלאן בן 29, וקלייר בת כפליים מגילו. היא אף הביעה שמחה על מותו, וטענה שהתאבד כדי להשקיט את נקיפות המצפון שלו. הביקורת קטלה את הספר של קלייר גול ואת טענותיה.

אף כי טענותיה של קלייר גול נדחו על הסף, הן הביאו לרינונים, והיו מי שמצאו בהן תחמושת לתקוף את צלאן בדרך עקיפה – במיוחד חוגים אנטישמיים בספרות הגרמנית. צלאן עצמו היה מוטרד מאוד מהשפעות מסע ההשמצה של גול, והביע את דאגתו בשיחות שונות ובתכתובת עם חבריו השונים.

מותו של צלאן

הקבר של צ'לאן בבית קברות סמוך לפריז

גשר מירבו בפריז, ממנו כנראה קפץ צלאן אל מותו

מצבת זיכרון לצלאן בצ'רנוביץ (2011)

בתחילת מאי 1970 נמצאה גופתו של צלאן בנהר הסן. ההנחה היא שהתאבד בקפיצה מגשר מירבו לנהר, בעונה שבה מימיו קרים מאוד, כנראה עקב דיכאון מתמשך שכלל כמה אשפוזים.

אוביד ס. קרוחמלניצ'אנו, שפגש את צלאן זמן לא רב לפני מותו, כתב עליו:

ידעתי שבעקבות המלצת רופאיה, עזבה אותו רעייתו לאחר שניסה פעמיים להרוג אותה במהלך התמוטטויות עצבים שהיו לו. פאול היה אדם שמח, חברותי, מקסים. בפריז מצאתי אותו ידידותי, מבקש לשמוע כמה שיותר על אודות ידידיו הוותיקים, אך חיוניותו נעלמה. הוא התלוצץ לעתים רחוקות, ושב לרעיון שיש נגדו קנוניה בעיתונות הספרותית הגרמנית ובקרב אנשים שאינם יכולים לשאת את הרעיון שיהודי יעמוד בהשוואה לגאורג טראקל או אפילו לפרידריך הלדרלין. הוא ניפח מאוד האשמת פלגיאט אווילית מאיוואן גול, שנדחתה על הסף והייתה ללעג ... לפני שהטיל את עצמו לתוך הסן, שוטט הלוך ושוב בסביבות פריז. אמיל צ'וראן סיפר לי שהיה לו הרושם שראה אותו באותם הימים עובר לידו, מנותק כליל ומדבר אל עצמו.

— פאול צלאן והמרחב התרבותי האירופאי

אמיל צ'וראן, המוזכר בציטוט, אפיין פעם את צלאן באומרו:

צלאן אינו אדם בשר ודם, הוא פצע המדמם ללא הפסק.

— הרשת הספרותית - למי שייך צלאן

מועד מותו המדויק אינו ידוע; במרץ 1970, בפרייבורג, קרא צלאן משיריו לפני קהל, שכלל גם את מרטין היידגר. היידגר כתב לצלאן והודה לו על האירוע. לאחר חזרתו לפריז פגש צלאן את בנו בפעם האחרונה, ונעלם. ב-1 במאי נמצאה גופתו במי נהר הסן, לא רחוק מגשר מירבו. לא נמצא מכתב התאבדות, ההערכות הן שקפץ לנהר סביבות ה-20 באפריל 1970.

כעבור שנים, ב-1994, שם קץ לחייו גראסים לוקה, ידידו של צלאן, באותה דרך, בטביעה במי הסן.

יצירתו

הפואמה הראשונה שכתב צלאן, ב-1938, "ליום האם" – הצהרת אהבה לאמו – מספרת לנו מה יכול היה להיות, אך המלחמה והשואה, שבה נרצחו הוריו ושממנה ניצל רק במקרה, השאירו את חותמם עליו ועל שירתו.

היו שתהו על כתיבתו של צלאן בגרמנית, שפתם של רוצחי משפחתו, אך עבורו זו הייתה שפת אם, והוא טען כי אדם יכול לבטא את האמת שלו רק בשפת אמו; בשפה זרה המשורר משקר. למרות דברים אלה, באחת מיצירותיו המוקדמות ביטא המשורר, בפנייה אל אמו המתה, את הקונפליקט הקיים בלבו בכל הכרוך בשפה הגרמנית.

ברומניה תרגם צלאן מגרמנית לרומנית את יצירותיו של פרנץ קפקא, ולקח חלק בכתב העת היוקרתי "המאה ה-20". שירתו הגרמנית, ובמיוחד הפואמה פוגת מוות (Todesfuge), הושפעו מאוד מן השואה. הפואמה הבוגרת, "הִיצרות" ("Engführung"), מהווה למעשה כתיבה מחודשת של "פוגת המוות", אך בלשון נואשת יותר. צלאן עצמו, בדומה לאהרן אפלפלד, לא אהב את זיהוי יצירתו עם נושא השואה; הוא חשב שיצירתו רחבה יותר, וכי יש בה הרבה יותר משיקוף השואה.

פוגת מוות והחלב השחור

ערך מורחב – פוגת מוות

פוגת מוות (Todesfuge), שנכתבה על ידי צלאן לפני סוף מלחמת העולם השנייה, היא היצירה המפורסמת ביותר של צלאן, וזכתה לתרגומים לשפות רבות. הפואמה פורסמה לראשונה, בתרגום לרומנית, בשם "טנגו המוות" (Tangoul morţii), ב-1947, בכתב העת "Contemporanul".‏ יצירה זו כוללת דימויים שהפכו לשם דבר, כמו "חלב שחור", הדימוי שבו מתחיל השיר, ראשית המשפט המהווה פזמון חוזר בפוגה. יש בשיר שתי דמויות: דמותו של "איש גר בבית והוא מנגן בנחשים", דמות הקלגס הרודה ביהודים ואף הורג בהם – ומנגד דמות המשורר, שהוא חלק מאישיות קולקטיבית, ה"יהודים", הנקראים בשריקה לחפור קברים, הנקראים לנגן מנגינות ריקודים. שתי הדמויות, במקביל, מעלות לנגד עיני רוחן שתי דמויות נשיות, האחת ששער הזהב שלה מרמז לגרמניותה, היא מרגרטה, והשנייה, ששערה אפר, כראוי ליהודייה שגופתה נשרפה, היא שולמית. לא במקרה בחר צלאן המשכיל בשני שמות אלה – השמות מסמלים את התרבויות: כך מרגרטה, הגיבורה של גתה ב"פאוסט", וכך שולמית, אהובתו של שלמה המלך ועל פי פרשנים מסוימים הדמות המתוארת בשיר השירים. תאודור אדורנו טען ב-1949 ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"; ואם כן, ניתן לראות ב"פוגת מוות" את תשובת צלאן, תשובה המוכיחה שיש אמנות ששרדה את השואה ואף צמחה מתוכה. ב-1988 נבחרה הפואמה "פוגת מוות" להיקרא בבונדסטאג לציון יובל לליל הבדולח, ומאז היה לנוהג ברחבי גרמניה להקריא את הפואמה בטקסי יום הזיכרון לשואה.

סגנונו של צלאן

אדמה הייתה בהם
אֲדָמָה הָיְתָה בָּהֶם, וְהֵם חָפְרוּ. וּבָאָה דְמָמָה, גַּם סוּפָה בָּאָה, וּבָאוּ כֹּל הַיָּמִים. אֲנִי חוֹפֵר, אַתְּ חוֹפֶרֶת, וְחוֹפֶרֶת הַתּוֹלַעַת, וְהַשַּׂר שָׁם אוֹמֵר: הֵם חוֹפְרִים. ... הוֹ אִישׁ, הוֹ שׁוּם אִישׁ, הוֹ לֹא אִישׁ, הוֹ אַתְּ: לְאָן הָלַךְ מַה שֶׁאָבַד? אַתְּ חוֹפֶרֶת וַאֲנִי מִתְחַפֵּר עָדַיִךְ וְטַבַּעַת מְקִיצָה עַל הַיָּד.
מתוך "Es war Erde in ihnen" מגרמנית: שמעון זנדבנק

קיימת מחלוקת האם לסווג את שירתו של צלאן כסוריאליסטית, או לפחות כזן מיוחד של סוריאליזם. שירתו אניגמטית, מינימליסטית וגדושה רעיונות; כל מילה היא הֶרְמֵז (אלוזיה), כל צירוף יוצר משמעות.

בשירת צלאן יש ביטוי חזק לארס פואטיקה ולשימוש בניגודים משתלבים, כמו החלב (סמל ללובן) השחור, הקברים (שמקומם המקובל בקרקע) באוויר, פרח (סמל ההתחדשות) האפר (סמל המוות והחידלון) וכך גם שתי דמויותיו ביצירת הפרוזה שלו, "מסע בהרים". שתי הדמויות הם שני יהודים, בני דודים (בני משפחה, המשפחה מאחדת), האחד קליין (קטן) והשני ניגודו, גרוס (גדול).

מוטיב החפירה (כנראה, בעקבות חוויותיו בגדוד העבודה שאליו נשלח בתקופת המלחמה) עולה שוב ושוב בשירתו של צלאן; כך "הקבר שנחפר ברקיע" בפוגת מוות וכך החופרים בשיר "אדמה הייתה בהם והם חפרו", שיר שמפרשים אותו כעוסק בזוגיות, בנישואים.

צלאן שילב בשיריו מילים משפות שונות. כך למשל, בשיר "In Eins", בארבע השורות הראשונות הוא עושה שימוש בארבע שפות: גרמנית, עברית, צרפתית וספרדית. המילים הנוכריות, המובאות מהשפות השונות, מוסיפות לקושי הפענוח של שיריו, ובמיוחד אמור הדבר לגבי המילים העבריות, הזרות לקוראים האירופאים יותר מיתר השפות. חביב היה על צלאן השימוש במילים עבריות בעלות הקשרים דתיים-ליטורגיים, כמו: קדיש, יזכור, תקיעה, קומי עורי ועוד.

שימושים שעשה צלאן בלשון נופל על לשון, כמו בשיר "קטבים", שבו השתמש במילים du betest, du bettest (להציע מיטה, להתפלל), מוסיפים לחוויית הקורא, והופכים את יצירתו לקשה לתרגום.

גם ללא השירה שנחצבה מתוך האודים העשנים של השואה, עמד צלאן המשורר והרעיף על קוראיו חוויות המובעות בלשון משוררים משובחת, כמו בבית זה:

עיני יורדת אל ערוות האהובה,
אנחנו מסתכלים זה בזו,
אנחנו אומרים לעצמנו דבר סתר,
אנחנו אוהבים זה את זו כמו פרג וזיכרון,
אנחנו ישנים כמו יין בקונכיות,
כמו ים בקרן הדם של ירח.

שירתו הבוגרת הופכת בהדרגה למוצפנת יותר, מקוטעת ומתמקדת בהברות בודדות. היא ניתנת להשוואה עם המוזיקה של אנטון וברן. יש מבקרים הטוענים שצלאן ניסה לקעקע את השפה כדי לבנות אותה מחדש מהיסודות. עוצמת שירתו ניזונה מהצורך להביע במילים, שלא תמיד השפה יכולה לספק, עדות על ההתרחשות. ז'אק דרידה, בספרו "שיבולת", מביא את שירתו של צלאן כדי להדגים את כוחו של תהליך ההרס.

דימוי נוסף של צלאן, שעשה לו כנפיים והיה לדימוי קאנוני, הוא דימויו של השיר כמכתב בבקבוק. בנאום שנשא לרגל קבלת הפרס הספרותי של העיר ברמן אמר צלאן:

כי השיר אינו חסר זמן. כן, הוא טוען לאינסופיות, מבקש לשלוח ידו דרך הזמן והלאה – אבל דרך הזמן, לא מתוך עקיפת הזמן. השיר, אפשר שהוא דואר-בקבוק הנשלח מתוך האמונה כי אי-שם ואי-מתי יישטף אל היבשה, אולי אל יבשת הלב. שירים שרויים אף הם מבחינה זו בדרך: הם הולכים אל משהו. אל מה? אל משהו העומד פתוח, פנוי, אולי אל "אתה" שאפשר לדבר אליו, אל מציאות שאפשר לדבר אליה. מציאויות כאלה, כך אני סבור, הן-הן עניינו של השיר. אלה הם מאמציו של מי שלראשו טסים כוכבים מעשה ידי אדם, והוא חסר קורת גג ומתוך כך מופקר עד אימה במרחב הפתוח – מי שהולך עם הווייתו אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות.

עץ לבנה
עֵץ-לִבְנֶה, עָלֶיךָ צוֹפִים לְבָנִים אֶל הַחֹשֶׁךְ. אִמִּי, שְׂעָרָהּ לֹא הִלְבִּין מֵעוֹלָם. שֵׁן-הָאֲרִי, כָּל-כָּךְ יְרֻקָּה הִיא אוּקְרָאִינָה. אִמִּי בְּהִירַת הַשֵּׂעָר לֹא בָּאָה הַבַּיְתָה. ... דֶּלֶת-אַלּוֹן, מִי עָקַר אוֹתָךְ מִצִּירַיִךְ? אִמִּי הָרַכָּה לֹא תּוּכַל עוֹד לָבוֹא.
מתוך "Espenbaum" מגרמנית: שמעון זנדבנק

ספריו

• Der Sand aus den Urnen (החול שבעקבות), 1948
• Mohn und Gedächtnis (פרג וזיכרון), 1952
• Von Schwelle zu Schwelle (מסף אל סף), 1955
• Sprachgitter (סורג־שפה), 1959
• Die Niemandsrose (שושנת שום איש; תורגם לעברית כ"שושנת האין"), 1963 – אסופת פואמות בנושאי קבלה
• Atemwende (תפנית־נשימה), 1967
• Fadensonnen (שמשות־חוט), 1968
• Lichtzwang (כורח־אור), 1970
• Schneepart (חלק־שלג), 1971

יצירתו שתורגמה לעברית

• שושנת האין: מבחר שירים (מגרמנית: מנפרד וינקלר), תל אביב: ספרית פועלים, 1983.
• דבר מה יהיה: מבחר שירים, ספר וקלטת (מגרמנית: בן-ציון אורגד; עריכה: טוביה ריבנר), תל אביב: ספריית פועלים, 1987.
• סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה (ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.
• תפנית נשימה, (ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק), הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשע"ג 2013
• אור כפוי, (תרגם: שמעון זנדבק), הוצאת הספריה החדשה לשירה, 2018.
• התכתבות - פאול צלאן/ נלי זק"ש, תרגמה מגרמנית והוסיפה פתח דבר : דינה פון-שוורצה, קשב לשירה, 2014.
• אורות נגד, תרגמה מגרמנית טלי קונס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

פרסים ויצירות המבוססות על חייו ועל שירתו (רשימה חלקית)

ב-1958 העניקה העיר ברמן לצלאן את פרס הספרות שלה. שנתיים לאחר מכן העניקה לו העיר דרמשטאדט את פרס ביכנר לשירה. בשנת 1966 חבר ועדת פרס נובל לספרות, הנרי אולסון, הציע להעניק את הפרס במשותף לפאול צלאן ולנלי זק"ש, אולם אחרי דיונים החליטה הוועדה להעניק את הפרס לש"י עגנון ולנלי זק"ש.

בשנת 1987 יצא לאור ברומניה הספר של פטרה סולומון, ידידו של צלאן, Paul Celan – dimensiunea românească (פאול צלאן - המימד הרומני) עם הקדמה של נינה קסיאן, שגם תרגמה כמה מהפואמות שלו. בספר זה נכללו יצירות שכתב צלאן ברומנית, תרגומים מפרנץ קפקא והתכתובת שלו עם פטרה סולומון ועם אלפרד מרגול-שפרבר. ב-1990 פורסם הספר בצרפת בשם Paul Celan - l'adolescence d'un adieu וב-2008 הופקה מהדורה שנייה שלו ברומנית.

בשנת 1988 ייסדה קרן הספרות הגרמנית Deutscher Literaturfond את הפרס על שם פאול צלאן, פרס המוענק להישגים יוצאי דופן בתחום התרגום.

בשנת 1995 הלחין המלחין היהודי רומני אנטול ויארו את היצירה המוזיקלית Întrebări și răspunsuri (שאלות ותשובות) ל-4 קולות, על טקסטים מאת פאול צלאן בתרגומו של פטרה סולומון.

באותה שנה 1995 פרסם הוריה דליאנו זכרונות בשם Întâlniri memorabile ("מפשגים בלתי נשכחים") בהם הקדיש פרק Paul Celan, poetul îndurerat (פאול צלאן, המשורר הדואב) להיכרותו עם פאול צלאן אותו פגש בצ'רנוביץ ובבוקרשט (עמ' 184–185)

ב-1997 יצר אנטול ויארו גם את היצירה המוזיקלית Iarba ochilor tăi (עשב עינייך) על טקסטים מאת פאול צלאן, ל-4 קולות.

ג'ון פלסטינר (John Felstiner) פרסם באנגלית, בהוצאת Yale University Press, ב-1995, ספר בשם "פאול צלאן, משורר, שורד, יהודי" - ביוגרפיה מבוקרת ראשונה של המשורר.

אנדריי קורביה (Andrei Corbea) פרסם ברומניה, בהוצאת Polirom, ב-1998, ספר בשם "פאול צ'לאן והמרידיאן שלו" (רמז לנאום המרידיאן המוזכר לעיל), שבו הציג את העולם הפואטי של יוצר זה.

צבי אבני הלחין Es wird etwas sein, später : Gesangszyklus auf Gedichte von Paul Celan וגם Three lyric songs : for mezzo-soprano, English horn and harp (1991)

היימו ארבסה הלחין Der uns die Stunden zählte : drei Lieder nach Texten von Paul Celan ; für tiefere Stimme und Klavier ; opus 21

בנימין ברעם (2002) הלחין שני שירי התרסה מאת פאול צלאן, מצו-סופרן ואנסמבל קאמרי : הכדים, טנבראה

נעם שריף הלחין Wenn das Pendel der Liebe schwingt (songs for voice and orchestra) (1996)

אילנה שמואלי, שבנעוריה קיבלה מצלאן שיעורים בצרפתית ומפגשם המחודש בצרפת היה הקטליזטור לביקור של צלאן בישראל, כתבה ב-1999 ספר על התקופה מהמפגש המחודש ועד מותו, ספר שכלל גם זכרונות מהעבר ומחרוזת שיריו על ירושלים. הספר נושא את השם "אמרי שירושלים ישנה - רשימות על פאול צלאן".

בשנת 2001 הפיק במאי הסרטים אלכסנדרו סולומון, בנו של פטרה סולומון, שהיה ידידו של צלאן ומתרגם שירתו לרומנית ולאנגלית, סרט על הידידות בין השניים, סרט שנשא שם שהורכב ממשחק בהברות שמותיהם, שביצע צלאן עצמו, Duo pentru paoloncel şi petronom (דואו לפאולונצ'ל ולפטרונום), שמות המרמזים על כלי נגינה.

בשנת 2001 הוצגה לראשונה, בדיסלדורף, האופרה של פטר רוזיצקה, "צלאן". האופרה הוצגה ב-2004, בבוקרשט, במסגרת אירועי הסימפוזיון שנערך שם, בימים 24 - 26 בספטמבר, בנושא "צלאן והמרחב התרבותי האירופי".

בשנת 2005 גלעד מישורי הלחין והקליט "תהילים" לרביעיית מיתרים לפי שירים של פאול צלאן.

בשנת 2006 יצא לאור הספר Paul Celan and Martin Heidegger: an unresolved conversation 1951-1970 מאת James K. Lyon. הספר מתרכז ביחסים המורכבים שבין שני האישים ובהשפעתם על צלאן.

יהודה עמיחי כתב שני שירים על צלאן, השיר "מותו של צלאן", שפורסם ב"שירי יהודה עמיחי", כרך שני, עמוד 342 והשיר "פתוח סגור פתוח", העשירי במחזור השירים "שמות, שמות", שפורסם בכרך החמישי, בעמוד 270.

אנסלם קיפר, צייר ופסל גרמני, יצר בתחילת שנות השמונים סדרה של יותר משלושים ציורים הנושאים שמות קשורים לפוגת המוות של צלאן.

אנדרה בוקורשלייב הלחין ב-1984 קטע מוזיקלי בן עשרים דקות לסופרן ול-19 כלים, Lit de Neige (Op.26) (מיטת שלג), עבור פואמה מאת פאול צלאן בתרגומו של אנדרה בושה.

בשנת 2016 הוציא ההרכב הניו-יורקי Late Sea לאור שיר ווידאו The Great White, בעקבות פאול צלאן כחלק מהאלבום הוויזואלי The Writers Trilogy. האלבום זכה ב-Kevin Spacey Foundation Artist of Choice Award.

לקריאה נוספת

• סדרה דיקובן אזרחי, שלושה פייטנים - פאול צלאן, דן פגיס, יהודה עמיחי, מוסד ביאליק, 2020.
• סדרה דיקובן אזרחי, "קברים באוויר: כינון הזיכרון בשירותיהם של פאול צלאן ודן פגיס" - זמנים 53, קיץ 1995 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• שמעון זנדבנק, פאול צלאן כותב לאמו המתה: על מקומה של האם, שנרצחה בשואה, בשירת הבן, וחמישה תרגומים חדשים, מטעם, 5, 2006.
• מרדכי עומר, "שובי שובי השולמית": אפר שערה בשירתו של פאול צלאן ובעבודות של אנסלם קיפר ושל אדם ברג, אמנות ישראלית בת-זמננו, 2006-תשס"ו.
• פאול צלאן – היבטים של יהדות בדידות ספרותית ויהדותית, ראה, 9, 2003.
• אילנה שמואלי, מכתבים ל"מזרח" : על מכתבו של פאול צלאן לידידת-נעורים ועל המרידיאן שלו, מאזנים, ע"ב, 5, 1998.
• עירית נחמני 'הכמיהה לשירה הטהורה: הצעה לקריאה אחרת של "שיבולת" של פול צלאן', עיתון 77, 284, אוקטובר 2003, עמ' 20-18
• סטפן מוזס, דרכים שבהן נעשית הלשון לקול: על "שיחה בהרים", חדרים, 11, 1994.
• בן-ציון אורגד, שוליים פתוחים בשירת צלאן, עיתון 77, 50, תשמ"ד-1984.
• מנפרד וינקלר, משהו על יהדותו ואופן כתיבתו של פאול צילאן, ירושלים, י"ג, 2, 1979.
• יאיר שלג, ‏משורר בשפת הרוצחים: משירי פאול צלאן, בעיתון מקור ראשון, 24 ביוני 2018
• שחר גלילי. האבן והמילה : על שירת פאול צלאן. ירושלים. מוסד ביאליק.2019. (מבט אחר: סדר' עיונים בביקורת ופרשנות עורך דן מירון)
• רות נצר, עוד על פוגת המוות, אתר פסיכולוגיה עברית, פסיכובלוגיה, 10/4/2013
• מתי שמואלוף, החלב השחור לא נגמר: על שירת פאול צלאן, ישראל היום, 5 באפריל 2013

• John Felstiner, Paul Celan: Poet, Survivor, Jew, 1995.
• John Felstiner "'Writing Zion" Paul Celan and Yehuda Amichai: An Exchange between Two Great Poets', The New Republic, June 5 2006
• Na'ama Rokem:" German–Hebrew Encounters in the Poetry and Correspondence of Yehuda Amichai and Paul Celan", Prooftext Volume 30, Number 1, Winter 2010 Electronic ISSN 1086-3311 Print ISSN 0272-9601

קישורים חיצוניים

• פאול צלאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פאול צלאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מידע על פאול צלאן בקטלוג הספרייה הלאומית
• פאול צלאן (1920-1970), דף שער בספרייה הלאומית

• פאול צלאן, ברשת החברתית Goodreads

• אתר האינטרנט הרשמי של פאול צלאן (בגרמנית)
• יפתח בן-אהרון, שלילה וטרנספורמציה בשירתו של פול צלאן, עבודת גמר מחקרית באוניבסיטת חיפה. נובמבר 2011
• פאול צלאן באתר Books and Writers (באנגלית)
• אתר המוקדש לצלאן והכולל את תמונתו ואת יצירתו הידועה ביותר, Todesfuge, בכמה שפות
• רות אלמוג, המשותף לנו הוא האופל: סיפור אהבתם של המשוררת האוסטרית אינגבורג בכמן והמשורר היהודי פאול צלאן, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2008
• לוראן כהן, ‏פסטיבל פאול צלאן, ארץ אחרת 4, יוני 2001 - על האיש אשר שינה את פני השירה המודרנית
• בוריס מריאן, "לאחר 4,000 שנה", 4.24 "פרח האפר" של פאול צלאן (1920 - 1970) (ברומנית)
• IN MEMORIAM PAUL CELAN "לזכרו של פאול צלאן", פרק מתוך הספר של אנדריי אוישטאנו, "סמים בתרבות הרומנית"
• דרור פימנטל, "זהב, אפר, אש, רוח: קיפר | צלאן", היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל, גיליון מספר 20 - קריאות, אפריל 2011
• שמעון זנדבנק, ואנחנו - הו פאול, אתה הרי יודע, אבל אני לא יודעת כרגע שום מלה שתבטא בשלמות מה שמקיים אותנו, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2012
• על פאול צלאן באתר יד ושם
• אורי הולנדר, ההתמסרות לחשכה של פאול צלאן, באתר הארץ, 1 בפברואר 2013
• אלי הירש, על "תפנית נשימה", ידיעות אחרונות, 1 בפברואר 2013
• נורית גרץ, הסיוטים המשותפים של פאול צלאן ונלי זק"ש, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2014
• אסיף רחמים, שפתו המקוטעת של העומד על סף מותו והוא מצוי לגמרי לבדו, באתר הארץ, 10 ביולי 2018
• גלילי שחר, אבל האבן, כיצד תדבר?, באתר הארץ, 10 ביולי 2018
• שמעון זנדבנק, ‏לתרגם את צלאן, אודיסאה 25, אוקטובר 2014
• דניאל כהן שגיא, זיכרונות מפגישה בין נטי בולסלב לפול צלאן (1965), באתר הארץ, 19 באפריל 2022
• זיוה שמיר, שירו של פאול צלאן "מאפליה": תרגום לעברית וסיפור אישי, חדשות בן עזר, גליון 1715, 20 בינואר 2022, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית

• John Felstiner: Writing Zion, The New Republic, June 5, 2006

• קטלוג התערוכה, "פאול צלאן/69/ביקור" שהוצגה ביוני 2022 בתל אביב במוזיאון נחום גוטמן לאמנות

מכתביו:

• השיר "פוגת-מוות", בתרגומו של שמעון זנדבנק, באתר הספריה החדשה
• אסתר קמרון, פריד וויינינגער קורא את תרגומיו האידיים משירי פאול צלאן (שיר)
• יותם ראובני, "אור כפוי": שיריו של פאול צלאן מסתוריים וסתומים אבל כובשים את הקורא, באתר הארץ, 2 ביולי 2018
• תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, ‏עשרה שירים, מטעם 25, מרץ 2011, עמ' 5–11
• סיפור: הבשורה. תירגמה מגרמנית טלי קונס, באתר הארץ, 24 בפברואר 2018
• סיפור: פתאום, כבר לא ציפית לו, באתר הארץ, 7 במאי 2020
• פול צלאן, שיר: 'שמעתי אומרים'. מגרמנית: שמעון זנדבנק, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2020

הערות שוליים

ערך מומלץ