מינימליזם
מינימליזם הוא זרם באומנות החזותית, בעיצוב, בקולנוע, באדריכלות, במוזיקה, במחול ובשירה. הזרם הופיע באמנות מערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובייחוד באמנות החזותית האמריקאית בשנות השישים ובשנות השבעים המוקדמות. סגנון מינימליסטי דוגל בהפשטה, תוך צמצום הדימוי החזותי והשימוש בצבעים למינימום הנדרש (ומכאן שם הזרם). האמנים המרכזיים המייצגים את הזרם כוללים את דונלד ג'וד, אגנס מרטין, דן פלווין, קארל אנדרה, רוברט מוריס, אן טרוט ופרנק סטלה. התנועה נתפסת לעיתים קרובות כתגובת נגד לאקספרסיוניזם המופשט ולמודרניזם; לאחריה הופיעו פרקטיקות אמנותיות המכונות פוסט-מינימליזם, שהרחיבו את העשייה של הזרם המינימליסטי המקורי. המינימליזם ממשיך להיות עד היום תנועה המשפיעה מבחינה סגנונית ורעיונית על ענפי התרבות העכשווית. המונח "מינימליסט" מתייחס לרוב לכל דבר שצומצם לערכו היסודי ביותר.
מינימליזם באמנות החזותית
עריכה
רקע
עריכהבאמנות החזותית, המינימזלים הוא צורה מוקצנת של אמנות מופשטת שהתפתחה בעיר ניו יורק שבארצות הברית בראשית שנות השישים, כאשר אמנים צעירים וותיקים החלו להתנסות בסגנון המופשט הגאומטרי. ניתן גם לראות בזרם זה התפתחות של מגמה שהחלה להסתמן בציור הקצוות החדים.[1] התנועה מתאפיינת בשימוש בצורות גאומטריות פשוטות המבוססות על הריבוע והמלבן, כחלק מצמצום צורני, נטייה לשטיחות, ניקיון אסתטי והיעדר המחווה האישית בציור. בסגנון המינימליסטי, לא נעשה מאמץ לייצג את המציאות החזותית, האמן רוצה שהצופה יגיב רק למה שנמצא לנגד עיניו, למדיום, לחומר ולצורה.[2] לעיתים משמשים המונחים "literalist art",[3] אמנות "קרה", אמנות של דימוי אחד,[1] או "ABC Art"[4] כדי לציין אמנות מינימליסטית.
ביטויים של תנועת המינימליזם בציור ניתן למצוא אצל נאסוס דפניס, פרנק סטלה, קנת' נולנד, אל הלד, אלסוורת' קלי, רוברט ריימן ואחרים. ביטויים של התנועה בפיסול ישנם אצל האמנים דייוויד סמית', אנתוני קארו, טוני סמית', סול לויט, קארל אנדרה, דן פלווין, דונלד ג'וד ואחרים. התנועה זכתה לאימוץ מהיר מצד גלריות ומוזיאונים. הפיסול של ג'וד הוצג בשנת 1964 בגלריה "Green" במנהטן, כמו גם עבודתו הראשונה של פלווין בנורות פלורצנט. גלריות מובילות נוספות במנהטן, כמו גלריה "Leo Castelli" וגלריה "Pace", החלו להציג בחלליהן אמנים שהתמקדו בהפשטה גאומטרית. בנוסף על כך, נערכו שתי תערוכות מוזיאליות רבות השפעה; הראשונה נקראה בשם "Primary Structures: Younger American and British Sculpture" (מבנים ראשוניים: אמנים אמריקאים ובריטיים צעירים) והוצגה בין 27 באפריל ל-12 ביוני 1966 במוזיאון היהודי בניו יורק, בניצוחו של האוצר קינאסטון משין.[5][6] השנייה היא "Systemic Painting" (ציור סיסטמטי) שהוצגה במוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, תחת האוצרות של לורנס אלווי, גם היא בשנת 1966. בתערוכה זו הוצגה אמנות גיאוטרית מופשטת מעולם האמנות האמריקאי, ובתוך כך יצירות של התנועות אמנות שדות הצבע, סגנון הקצוות החדים וסגנון ה-Shaped canvas.[7] על רקע התערוכות הללו, וכמה אחרות נוספות, הופיעה תנועת האמנות המינימליסטית.
מקורות השראה
עריכהאם נבחן את עולם ההשפעות החזותיות של התנועה במובן רחב יותר, יש שמוצאים מקורות אירופאים למינימליזם האמריקאי; אלה ניכרים בהפשטה הגאומטרית של ציירים המזוהים של הבאוהאוס, בעבודותיהם של קזימיר מלביץ', פיט מונדריאן וכן, באמנות הקשורה בתנועת דה סטייל, בתנועת הקונסטרוקטיביסטית הרוסים ובעבודותיו של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקושי.[8][9] למרות הדמיון הצורני של הזרם המינימליסטי לקונסטרוקטיביזם בשאיפתם להפשטה, בשימוש ביסודות גאומטריים ובבחירת החומרים הבסיסיים, הם מייצגים תפישות רעיוניות שונות בתכלית ומחזיקים בחשיבה פילוסופית הפוכה. הקונסטרוקטיביזם והסופרמטיזם שייכים לזרם המודרניסטי הדוגל ב"שקיפות" מחשבתית, בניסוח מודלים משכנעים ובאמונה ביכולתו של האומן לשקף ולתמצת אמיתות. המינימליסטים, לעומתם, מחזיקים בתפישה פוסטמודרניסטית ואינם רואים בנוכחות האובייקט כוח לנסח מודל, כי אם טוענים שבמפגש בין האובייקט לצופה טמון המימד שמחוץ לאובייקט ולשם יש לכוון את האומנות.
השראה אפשרית נוספת אפשר אולי למצוא בעבודותיו של האמן הצרפתי איב קליין, הן בתחום המוזיקה, הן בתחום האמנות החזותית. יצירתו "סימפוניה מונוטונית" משנת 1949 מורכבת מאקורד בודד בן 20 דקות, שאחריו 20 דקות של שקט.[10] קליין ידוע גם בשל ציוריו המופשטים. כבר בשנת 1949 הוא צייר ציורים מונוכרומטיים, אותם הציג בתערוכת יחיד פרטית בשנת 1950. בשנת 1954 ציוריו קיבלו גם תשומת לב ציבורית כאשר פרסם את ספרו "Artist's book Yves: Peintures".[11]
אמנות מינימליסטית שאבה השראה בחלקה גם מאמנים כגון ברנט ניומן, אד ריינהרדט וג'וזף אלברס, כמו גם מאמנים שיצירתם מגוונת יותר, כגון פבלו פיקאסו, מרסל דושן, ג'ורג'יו מורנדי ואחרים. המינימליזם הופיע גם כתגובה לסובייקטיביות העוצמתית שבציורי האקספרסיוניזם המופשט, ששלטו באסכולת ניו יורק במהלך שנות הארבעים והחמישים.[12] בשונה מהגישה הסובייקטיבית יותר של האקספרסיוניזם המופשט בעשור שקדם להופעת המינימליזם, מוזיקה הייתה אחד מגורמי ההשראה לתנועה. אמנים מינימלסטים הושפעו ממלחינים כגון ג'ון קייג' ולה-מונט יונג, כמו גם מהמשורר ויליאם קרלוס ויליאמס ומאדריכל הנוף פרדריק לו אולמסטד. אמני המינימליזם התבטאו בבירור בנוגע לכך שהאמנות שלהם אינה ממוקדת בביטוי עצמי, ובניגוד לפילוסופיה של העשור הקודם, האמנות המיניליסטית היא אובייקטיבית. באופן כללי, מאפיינים מינימליסטיים כוללים צורות גאומטריות, ולעיתים אף קוביסטיות מאוזנות שמשמשות כמטאפורה, חזרות, משטחים טבעיים וחומרים תעשייתיים.
פעילות התנועה
עריכהאחד האמנים הראשונים שזוהה באופן ספציפי עם המינימליזם הוא הצייר פרנק סטלה, שארבעה מתוך ציוריו המוקדמים, "ציורים שחורים", נכללו בתערוכה בשנת 1959 שנקראה "16 אמריקאים", ונאצרה על ידי דורות'י מילר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. רוחב הפסים בציוריו השחורים של סטלה נקבע לעיתים קרובות על ידי מידות העץ בו הוא השתמש עבור מתיחת הקנבס ותמיכתו, שבהן ניתן להבחין מהצד. בקטלוג התערוכה קארל אנדרה ציין כי: "האמנות השאירה בחוץ את הבלתי נדרש. פרנק סטלה ראה בפסים דבר מה נדרש. אין שום דבר נוסף בציוריו". העבודות הרדוקטיביות הללו עמדו בסתירה בוטה לציורים מלאי האנרגיה והטעונים רגשית של אמנים כמו וילם דה קוניג ופרנץ קליין. סטלה זכה לתשומת לב מיידית ממוזיאון המומה בניו יורק, ובמקביל אמנים אחרים - כולל קנת' נולנד, ג'ן דייוויס, רוברט מודרוול ורוברט ריימן - החלו גם הם לצייר בפורמט של פסים, מונוכרמטיות וקצוות חדים, משנות החמישים ולאורך שנות השישים.[13]
המדיום שזכה לפריחה מואצת בתוך התנועה, והבהיר את ההבדל בין המגמות המופשטות של העבר למופשט של שנות השישים, היה המדיום הפיסולי. על רקע הנטייה של האמנות המינימליסטית לדחות את הפיקטוריאלי, האילוזיוניסטי והפיקטיבי, בתוך הזרם התגבשה תנועה שהתרחקה מהציורי לטובת הפיסולי. האסתטיקה הפיסולית המינימליסטית בשנות השישים התמקדה בצורה כגורם המשמעותי, לא בשל כושר ההמצאה של האמן כי אם בשל חזרות קבועות וסדרתיות ביצירה. למעשה, השם "אמנות מינימליסטית" הוענק בשנת 1956 ביחס לפסלים שהוצגו בגלריה "וויטצ'אפל בלונדון" בתערוכת "הדור החדש", על ידי הפילוסוף האנגלי, ריצ'רד וולהיים. הכינוי ניתן גם ביחס ליצירות מתערוכת "מבנים ראשוניים" בשנת 1966. בתערוכה הוצג פיסול תל ממדי מאת האמנים המינימליסטים ג'וד, פלווין, אנדרה, וריס ולויט. האובייקטים שהציגו היו שונים לגמרי מהפיסול המסורתי, וכולם התאפיינו בצורות מלבניות או קובייתיות, נטולות משמעות או מטאפורה, המבוססות על דימוי שחוזר על עצמו. הגישה הקומפוזיציונית של הפיסול המינימליסטי הדגישה תפיסה של היצירה כמכלול אחיד של צירופים סימטריים, נטול המתח הקומפוזיציוני המסורתי, בו השלם עולה על סך חלקיו. החומרים ששימשו את האמנים היו חומרים תעשייתיים גולמיים, כגון ברזל מגולוון, צינורות ולוחות פלדה, נורות ניאון, לבני שמוט, גומי מוקצף, נחושת וצבע תעשייתי. החומר טופל באופן מינימלי, ללא שינוי של צורתו, רק על ידי ארגונה.[1]
ג'וד התחיל כצייר והמשיך כפסל. חיבורו "Specific Objects" (אובייקטים ספציפיים),[14] שפורסם בשנת 1965, עסק בתיאוריה של האסתטיקה המינימליסטית. בחיבור דחה ג'וד את ערכי האמנות האירופאית שעוד נותרו באמנות המערבית, לטובת טריטוריה חדשה באמנות האמריקאית. כהוכחה להתפתחות זו, הצביע על עבודותיהם של סדרת אמנים שפעלו בניו יורק באותו הזמן, ביניהם ג'ספר ג'ונס, פלווין, ולי בונטקו. חשיבות עליונה הוא ייחס לעבודותיו של ג'ורג' ארל אורטמן,[15] שבעבודותיו צמצם אלמנטים ציוריים לצורות גאומטריות חדות וטעונות משמעות פילוסופית.
הפיסול המינמליסטי קשור למקום בו הוא נמצא; הוא מתקיים במקום הספציפי ובו בלבד ולכן נקרא site specific. כיוון שבאופן עיצובו המינימליסטי מתרחק הפסל מפיגורטיביות ועל ידי כך דוחה פרשנות סימבולית והרמנויטיקה תרבותית, האופן בו שואף הפסל לפעול על הצופה הוא דרך נוכחותו. הצופה חווה את הפסל בגופו בתהליך פרספטואלי ומכאן הקישור המקובל בין הפיסול המינימליסטי לפנומנולוגיה. בנוסף, כיוון שתהליך הפיסול משתמש בקנה המידה של הפסל ביחס לקנה מידה של קומת אדם, הוא פועל על הצופה ומזמין אותו לתפוש את היצירה כיחידה שלמה; בכך מעודד הפסל לחוות אותו תוך כדי תנועה סביבו ובתוכו. לעיתים מעוצב הפסל כ"טפיל" על המקום בו הוא נמצא ושואב משפת הסביבה עד כדי הסוואה או היטמעות. בין הפסלים המפסלים בסגנון זה ניתן למנות את קרל אנדרה ודן פלווין. בנוסף לאמנים שהוזכרו לעיל, אמנים מינימליסטים נוספים הם: רוברט מנגולד, לארי בל, צ'ארלס הינמן, רונאלד בלאדן, פאול מוגנסון, רונאלד דייוויד, דייוויד נוברוס, בריס מרדן, בלינקי פלרמו, מינו ארג'נטו, אגנס מרטין, ג'ו באר, ג'ון מקראקן, פרד סנדבק, ריצ'רד סרה ופרטישיה ג'והנסון. אד ריינהרדט, שהיה אמנם מדור אמני האקספרסיוניזם המופשט, יצר ציורים רדוקטיביים בהם ריבועים בגוונים שחורים, שהקדימו את המינימליזם; הוא טען שהתבוננות מעמיקה מגלה גם את הרצועות המחלקות את המשטח לצלב, מה שמעניק לציור משמעות מיסטית אין סופית. בנוגע לגישה הרדוקטיבית לאמנות הוא אמר:
"ככל שיש בעבודה יותר דברים, ככל שהעבודה יותר עמוסה, כך היא יותר גרועה. יותר זה פחות. פחות זה יותר... אמנות מתחילה כשנפטרים מן הטבע".[16]
הערה זו פונה אל וסותרת את דבריו של האמן האנס הופמן, בנוגע לשימוש בטבע כמקור השראה בציורי האקספרסיוניזם המופשט שלו. בחילופי דברים בין הופמן לג'קסון פולוק, שתוארו על ידי לי קרסנר, אמנית ורעייתו של פולוק, בראיון עם דורותי סטריקלר בשנת 1964, נאמר כך:[17]
כאשר הבאתי את הופמן להכיר את פולוק ולראות את עבודותיו, מה שקרה לפני שעברנו לכאן, התגובה של הופמן הייתה - אחת השאלות שהוא שאל את ג'קסון הייתה: "האם אתה עובד מהטבע?" לא היו מסביב טבע דומם או מודלים וג'קסון ענה: "אני הטבע". והתגובה של הופמן הייתה: "הו, אבל אם אתה עובד בעל פה, אתה תחזור על עצמך". על כך ג'קסון לא ענה כלל. הפגישה בין פולוק וג'קסון התרחשה בשנת 1942.
ביקורת
עריכההתנועה זכתה לביקורות מצד מבקרים והיסטוריונים מודרניסטים פורמליסטים. חלקם טענו שהמינימליזם משקף הבנה לא מדויקת של הציור והפיסול המודרני, כפי שהוגדר על ידי קלמנט גרינברג, מבקר האמנות המשמעותי ביותר בתקופה, שעסק רבות באמנות מופשטת. הקול הביקורתי הבולט ביותר של התנועה היה היסטוריון האמנות והמבקר, מייקל פרייד, שהתנגד לעבודות בטענה שהן תיאטרליות. במאמרו "Art and Objecthood",[18] משנת 1967, הכריז שהיצירות המינימליסטיות, ובייחוד הפיסול, מבוססות על העיסוק בפיזיקליות של הצופה. הוא טען שעבודות כמו אלה של רוברט מוריס, למשל, הופכות את מעשה הצפייה מעיסוק אסתטי באמנות למעין מופע שקורה מחוץ ליצירת האמנות, שבו מתגלה ההשתתפות של הצופה ביצירה. את השינוי הזה בפוזיצייה של הצופה זיהה פריד ככישלון של האמנות המינימליסטית. פרסום המאמר לווה בתגובה חריפה של האמן הפוסט-מינימליסטי ואמן האדמה, רוברט סמיתסון. במכתב לעורך המגזין "Artforum" בו פרסם פרייד את ביקורתו, כתב סמיתסון כך: "הדבר שפריד מפחד ממנו ביותר הוא ההכרה במה שהוא עצמו עושה - כלומר, מתנהג באופן תיאטראלי".[19]
אמנות אדמה
עריכהאמנות אדמה היא קטגוריה הקשורה במינימליזם בפיסול, המיישמת את העקרונות והרעיונות של הזרם על מרחבים הקשורים בנוף ובטבע. "חומרי הגלם" של פיסול מסוג זה הם על פי רוב הסביבה עצמה (תוואי השטח, הטופוגרפיה), כאשר פעולתו של האמן היא סוג של סימון בשטח. דוגמה לכך היא עבודתו של מיכאל הייזר "Double Negative". עבודות אחרות עשויות "להוסיף" חומר עודף, זר או חדש לסביבה כמו ב-"Shift", עבודתו של ריצ'רד סרה, אשר יצק אלמנטים מבטון באזור של עמק. לעומתם, רוברט סמית'סון בעבודתו "Spiral Jetty" ("מזח לולייני"), השתמש בחומרים שנמצאו בשטח של קרקעית הים באזור החוף, וארגן אותם מחדש כך שיתבלטו מעל לפני המים וייצרו את הצורה הספירלית הנמשכת מן החוף אל תוך המים.
אדריכלות ועיצוב מינימליסטיים
עריכה
המונח "מינימליזם" משמש גם על מנת לתאר מגמה בעיצוב ובאדריכלות, שבה, בדומה לאמנות החזותית, הנושא מצומצם לאלמנטים ההכרחיים שלו.[20] אדריכלות מינימליסטית הפכה פופולרית בסוף שנות השמונים בלונדון ובניו יורק.[21] האדריכלות מתאפיינת בצורות בסיסיות וגאומטריות, בחומרים פשוטים ובמיעוט של קווים ופרטים. המבנים שואפים להיראות כצורות התלת-ממדיות הפשוטות והטהורות ביותר.[22] בדרך כלל, מרכיב האור הוא אחד החשובים ביותר בתכנון המינימליסטי. להבדיל מבאמנות, האדריכלות עובדת בארבעה ממדים ולכן האור מעשיר את החלל ומקנה לו איכויות אסתטיות. האדריכלות והעיצוב המינימליסטיים מתמקדים בקשר שבין שני מישורים מושלמים, אור אלגנטי וחללים ריקים שנוצרים על ידי הסרה של צורות תת-ממדיות בעיצוב האדריכלי.
האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה (1886-1969) ממייסדי הסגנון הבינלאומי ומנהל בית ספר הבאוהאוס, טבע את המשפט המפורסם "Less is more" (פחות זה יותר) לתיאור האסתטיקה האדריכלית שלו. סגנון העיצוב שלו דגל בארגון המרכיבים ההכרחיים של בניין, כדי ליצור התרשמות של פשטות קיצונית; בתוך כך, הוא יצר אלמנטים ופרטים בבנה שמשמשים כמה צרכים פונקציונליים וויזואליים. למשל, הוא עיצב רצפה שמשמשת גם כרדיאטור.
בשנות ה-40 וה-50, פעל במקסיקו האדריכל לואיס ברגאן אשר שילב את הגישה המינימליסטית עם הסגנון הלטינו-אמריקאי והשפיע על דור שלם של אדריכלים, במיוחד באמריקה הלטינית. אדריכלים מינימליסטיים בולטים נוספים הם אוסקר נימאייר הברזילאי ולואי קאהן האמריקאי שפעלו גם כן בעיקר באמצע המאה ה-20. העיצוב התעשייתי הושפע מהמינימליזם בפיסול והתבטא בעבודות העיצוב של מעצבים כמו דיטר ראמס הגרמני, שפעל כמעצב ראשי בחברת בראון החל משנות החמישים.
השפעה מאדריכלות יפנית
עריכהעיצוב מינימליסטי הושפע באופן משמעותי מהעיצוב והאדריכלות היפניים המסורתיים.[22] יש שמתארים את ההופעה של מינימליזם כתגובה לכאוס של חיי העיר. ביפן, למשל, אדריכלות מינימליסטית צברה תאוצה בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר ערי יפן גדלו באופן מהיר והאוכלוסייה התרחבה באופן משמעותי. הבנייה המינימליסטית ביפן נובעת גם מהצורך החוזר ונשנה להרוס מבנים ביפן, כתוצאה מההרס שהביאה עליהם מלחמת העולם השנייה ורעידות האדמה. הסגנון המינימליסטי לא הגיע ליפן דרך ארץ מתווכת אחרת, שכן הוא כבר היה חלק מהתרבות היפנית, ששורשיה בפילוסופיית הזן, שתורגמה לאלמנטים של אסתטיקה ועיצוב במבנים היפניים.[23] האדריכל היפני, טדאו אנדו, הוא אחד האדריכלים המינימליסטיים הידועים ביותר שפועל גם בימינו, בעיקר ביפן.
מוזיקה מינימליסטית
עריכה
ערך מורחב – מוזיקה מינימליסטית
המונח "מוזיקה מינימליסטית" נוצר על ידי מייקל נימן, מתוך התפיסה הכללית של זרם המינימליזם שיוחס בראשונה לאמנות חזותית.[24] זוהי מוזיקה המבוססת על תבניות קצרות שחוזרות על עצמן לאורך זמן עם שינויים קלים, תוך מיצוי מקסימלי של החומר התמטי המינימלי. היא צמחה בשנות השישים בעיר ניו יורק בעיקר. המלחינים לה מונט יאנג, פיליפ גלאס, טרי ריילי וסטיב רייך ופיליפ גלאס היו מאבותיה. בין היצירות החשובות בסגנון זה ניתן למצוא את היצירה "רכבות אחרות" (1988) ו"מוזיקה ל-18 נגנים" של סטיב רייך, "In C" של טרי ריילי, ו"איינשטיין על החוף" (1976), אופרה מאת פיליפ גלאס.
אופנה מינימליסטית
עריכהבמשך רוב שנות ה-90 האופנה באירופה, אוקיאניה, אסיה ואמריקה הוגדרה על ידי חזרה לאופנה מינימליסטית, בניגוד למגמות האופנה המתוחכמות של שנות ה-80.[25] האופנה מזוהה לרוב עם גזרה נקייה, זיקוק צורני ומיעוט בפרטים. במהלך העשור השני של המאה ה-21 המונח קיבל משמעות נוספת של פישוט המלתחה על ידי צמצום מספר הבגדים. מגמה זו הייתה חלק ממגמה רחבה יותר של צמצום צרכני, שנולדה מתוך המשברים הכלכליים של תחילת המאה, וקיבלה דחיפה נוספת מבאזז אופנתי אחר של התקופה, ה"נורמקור" - טרנד המראה הרגיל, הנורמלי והממוצע, שמקדש 'שפיות אופנתית'.[26]
מינימליזם ישראל
עריכהמינימליזם ישראל הוא מגזין מקוון ישראלי המוקדש לאורח חיים מינימליסטי. האתר עוסק במגוון נושאים כמו תרבות, חופש, חדשות, צרכנות, כלכלה, הורות, אופנה, מגמות דיגיטליות, בריאות, אקולוגיה ומעורבות קהילתית. המגזין כולל גם מדורים על פרויקטי DIY ופודקאסטים, במטרה לקדם דרך חיים פשוטה ומודעת יותר. הוא מציע מאמרים, טיפים ומשאבים עבור אנשים המעוניינים לאמץ מינימליזם בתחומים שונים של חייהם.
למידע נוסף, ניתן לבקר במגזין מינימליזם ישראל - Minimalism.co.il, להאזין לפודקאסט - מינימליזם ישראל עם מעיין טל מור או לצפות בפודקאסט המצולם - מינמליזם ישראל עם מעיין טל מור
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
מינימליזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 נורית הדס, עיונים באמנות המאה העשרים, חולון: המרכז לחינוך טכנולוגי, 1996, עמ' 406-407
- ^ MINIMALISM, TATE
- ^ Fried, M, Art and Objecthood, Artforum, 1967
- ^ Rose, Barbara, ABC Art, Art in America 53, 5, 1965, עמ' 57-69
- ^ _Engineer's Esthetic, TIME, 3.6.1966
- ^ "Newsweek magazine, 1966, "The New Druids, עמ' 104.
- ^ Systemic Painting, Lawrence Alloway, THE SOLOMON R. GUGGENHEIM FOUNDATION
- ^ Marzona, Daniel (2004). Daniel Marzona, Uta Grosenick; Minimal art, p.12. ISBN 9783822830604. נבדק ב-2021-08-19.
- ^ "Maureen Mullarkey, Art Critical, Giorgio Morandi". Artcritical.com. נבדק ב-2021-08-19.
- ^ Gilbert Perlein & Bruno Corà (eds) & al, Yves Klein: Long Live the Immaterial! ("An anthological retrospective", catalog of an exhibition held in 2000), New York: Delano Greenidge, 2000, עמ' 226
- ^ Haiml, C, Restoring the immaterial: Study and treatment of Yves Klein ́s Blue Monochrome (IKB 42) in: Modern Paints Uncovered, 2007, עמ' 149-156
- ^ Battcock, Gregory (3 באוגוסט 1995). Gregory Battcock, Minimal Art: a critical anthology, pp 161–172. ISBN 9780520201477. נבדק ב-2021-08-19.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Minimalism – art movement". Britannica.com. נבדק ב-2021-08-19.
- ^ Judd, D. (1965). Specific objects. Arts Yearbook, 8, 74-82.
- ^ Oisteanu, Valery (2021-08-19). "Brooklynrail.org". Brooklynrail.org. נבדק ב-2014-06-27.
- ^ in Barbara Rose, ed. Art as Art: The Selected Writings of Ad Reinhardt (New York: Viking Press, 1975).
- ^ Archives of American Art. "Oral history interview with Lee Krasner, 1964 Nov. 2-1968 Apr. 11 – Oral Histories | Archives of American Art, Smithsonian Institution". Aaa.si.edu. נבדק ב-2021-08-19.
- ^ M. Fried, Art and objecthood, ArtForum, 1967
- ^ Robert Smithson, Letter to the Editor, Artforum, October 1967, 1967
- ^ Bertoni, Franco, Minimalist Architecture, Basel, Boston, and Berlin: Birkhäuser., 2002, עמ' 10
- ^ Cerver, Francisco Asencio, The Architecture of Minimalism, New York: Arco, 1997, עמ' 8-11
- ^ 1 2 Pawson, John, Minimum, London: Phaidon Press Limited, 1996, עמ' 7
- ^ Saito, (Winter 2007), The Moral Dimension of Japanese Aesthetics, The Journal of Aesthetics and Art Criticism, vol.65, no. 1. p.85–97. https://onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1111/j.1540-594X.2007.00240.x
- ^ Warburton, Dan. "A Working Terminology for Minimal Music". נבדק ב-11 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The return to 1990s minimalist fashion, telegraph
- ^ תמרה וולמן, רק קצת: המינימליזם מגיע לארון הבגדים, באתר כלכליסט, 30 ביוני 2014