אוטו סירמאי
אוטו סירמאי (במקור סאגמייסטר, בהונגרית: Szirmai Ottó; בודפשט, 16 בנובמבר 1926 – בודפשט 22 בינואר 1959)[1] היה מחזאי יהודי-הונגרי, משתתף במרד ההונגרי של 1956, אחד הקורבנות של "נקמת המשטר" לאחר כישלון המרד.
 | |
| לידה |
16 בנובמבר 1926 בודפשט, ממלכת הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1959 (בגיל 32) בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית |
| שם לידה |
Sagmeister Ottó |
| מדינה |
הונגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות הציבורי החדש בבודפשט |
  | |
ביוגרפיה ומשפחתו עד 1956 עריכה
סירמאי נולד במשפחה יהודית כבנם של ארמין סגמייסטר ושל רוזה נובאק.[2] בני משפחתו היו פעילים בתנועת הפועלים הקומוניסטית הבינלאומית ובתנועות מהפכניות אחרות במשך דורות. סבו היה מתנדב בצבאו של ג'וזפה גריבלדי, חברו ועמיתו לעבודה של לאו פרנקל שלקח חלק בארגון שביתות הקציר ותנועות הפועלים האחרות בטרנסדנוביה בסוף המאה ה-19. דודו היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות משנת 1917, חבר במשמר האישי הביטחוני של לנין, ומאוחר יותר שימש כשליחו. הבכור מבין ארבעת בניו נורה בגבול הסובייטי-רוסי-הונגרי בשנת 1921 כשניסה לברוח אל אביו בברית המועצות. מות אחיו השני אחריו בגיל נגרם על ידי אכזריות המשטרה ההונגרית. הוא פעל בקרב ארגון עובדי הייקבים. אחיהם הצעיר יותר איבד את חייו כתוצאה מגירוש למחנות ההשמדה, והצעיר מבין הארבעה (בן דודו הצעיר ביותר של אוטו סירמאי) מת בשנת 1945 בשל הרעלה במהלך עבודות פינוי הריסות. אביו של סירמאי, שהיה פועל יציקות מברזל, ודודו הצעיר ביותר לחמו בצבא האדום ההונגרי במהלך הרפובליקה הסובייטית ההונגרית בשנת 1919. אביו היה כאמור עובד תעשיית הפלדה, שהיה מעורב בתנועה הקומוניסטית בתחילת המאה ה-20. אמו הייתה כובסת ונפטרה בשנת 1935. בתום סיום לימודיו בבית הספר, עבד סירמאי כפועל לא מקצועי זמן מה שכן המשפחה חיה בנסיבות כלכליות קשות מאוד. הוא הצטרף לתיאטרון הלאומי של בודפשט בשנת 1943 כחניך לעיצוב תפאורה ומאוחר יותר, אחר מלחמת העולם השנייה, סיים את האוניברסיטה לאמנות שימושית. הוא למד גם דרמטורגיה ועבד כמחזאי במחלקה הספרותית של הרדיו ההונגרי. סירמאי הצטרף למפלגה הקומוניסטית ההונגרית בשנת 1945 ולאחר מכן היה חבר במפלגת העובדים ההונגרית. הוא התחתן בשנת 1950 ונולדו לו שלושה בנים, ביניהם פטר סירמאי, שהפך לשחקן.
פעילותו במהלך המרד עריכה
- ב-23 באוקטובר (יום פרוץ המרד) השתתף סירמאי בהפגנה מול פסלי פטפי ובֶם. בערב הוא ניסה להרגיע את המפגינים ואחר כך, כשהחל המצור על תחנת הרדיו הממלכתית ההונגרית, הוא פינה את הנשים מהבניין. לאחר מכן בילה ימים בין החמושים ברחוב טיזאולטו בהנהגת חברו אישטוואן אנדייל. עם משלחת המורדים הוא אף הופיע כמתורגמן במשא ומתן בין המורדים, לבין המטה של הצבא הסובייטי. הוא כתב תחת השם טמאש טוואסי בעיתונות החופשית של אז, על מנת להנציח את האירועים.
- ב-29 באוקטובר ניהל משא ומתן בבנין הפרלמנט ההונגרי לדמוקרטיזציה של פעולת הרדיו הממלכתי.
- ב-30 באוקטובר שלח אותו יאנוש קאדאר אל המתקוממים ברחוב טיזאולטו כדי להעבירם לצד הממשלה. זה היה הרגע בו פגש בידידו הוותיק, אישטוון אנדייל ולמעשה הצטרף לקבוצת רחוב טיזאולטו שאנדייל הוביל. הוא לא היה יכול היה לבצע שירות עם נשק - שכן ידו הימנית הייתה משותקת מאז לידתו - אך הוא נשאר ביחידת רחוב טיזאולטו לאורך כל הדרך. עם המידע שנאסף בטלפון במהלך ההתקפה הסובייטית השנייה, הוא עזר לקבוצה להילחם.
- ב-5 בנובמבר ניהל משא ומתן כפרלמנטר באקדמיה של קושוט עם המטה הסובייטי - ללא הועיל.
- ב-6 בנובמבר ליווה עיתונאי אוסטרי פצוע לבית החולים שבכיכר בקאטש, ומכיוון ששדרות פרנץ כבר היו תחת אש על ידי טנקים סובייטים, הוא לא הצליח לחזור ובכך התנתק מהקבוצה. כעבור כמה ימים הצטרף להתנגדות שהתארגנה בבית החולים ברחוב פטרפי שאנדור ולקח חלק בעריכת ובהפקת עלונים. הוא שמר על קשר עם איגוד הסופרים, ועדי העובדים, ועדת המהפכה האינטלקטואלית. לאחר הפשיטה על בית החולים ומעצרו של אישטוואן אנדייל, ניסה לאחד את קבוצות האוניברסיטאיות השונות למפלגת נוער אחת. הוא יזם את הקמת מפלגת הנוער, ניסח את מצעה, בה סימן את המטרה העיקרית של המפלגה: להגן על המולדת ולהיאבק על עצמאותה, לשמר את ההישגים הסוציאליסטיים. הוא אימץ את רעיון קונפדרציית הדנובה וחשב לנחוץ את הקמת חזית האחדות ההונגרית-יוגוסלבית-פולנית נגד ברית המועצות.
- ב-21 בנובמבר השתתף סירמאי בהקמת מועצת המהפכה של אנשי הרוח ההונגריים ובארגון הפגנת הנשים ב-4 בדצמבר.
לאחר כישלון המרד עריכה
חיפוש נערך מספר פעמים בדירתו, ולבסוף נעצר ב-14 בינואר 1957. בשלב הראשון מועצת בית המשפט של בודפשט בראשותו של גוסטאב טוצ'ק (שכונה "שופט הדמים") דן אותו למוות ב-17 באפריל 1958, באשמת הנהגת תנועת ההתנגדות ואישומים אחרים. גזר הדין אושר על ידי המועצה השיפוטית העממית של בית המשפט העליון ב-27 בנובמבר 1958, בראשותו של ויקטור ציזלאר. סירמאי לא ביקש חנינה, אלא פסק דין צודק מכיוון שלא הסכים לאשמה. אף שנציגת היועץ המשפטי לממשלה הציעה לדחות את הבקשה, מועצת בית הדין העממי המליצה על חנינה ושלחה את המסמכים למועצה הנשיאותית של הרפובליקה העממית. המלצת החנינה נדחתה על ידי מועצת הנשיאות. ב-21 בינואר 1959 הודיעה מועצת בית הדין העממי של בית המשפט המטרופוליטני על החלטת הדחייה של מועצת הנשיאות. סירמאי הוצא להורג ב-22 בינואר. פסק הדין שלו כלל גם הפקעת כל רכושו. בחדר היחיד שנותר לו עם שלוש המיטות שהשאירו, הביאה אשתו הביתה את בנו השלישי שנולד בינתיים, אותו אוטו סירמאי כבר לא הספיק לראות.
בספרות עריכה
- לאסלו ארשי: קבוצת חמושים ברחוב טיזאולטו במרד (שנתון 1956 בודפשט, 1992)
- אימרה מיץ' : אוטו סירמאי. מתינו - 1956. בודפשט 1989