אוניברסיטאות בימי הביניים
האוניברסיטאות בימי הביניים היו המוסד העיקרי לרכישת השכלה מתקדמת, עוד בזמן הקמתן. הסטונדטים שהגיעו אליהם הגיעו מרקעים מגוונים ולמדו מקצועות שונים.
הקמת האוניברסיטאות עריכה
השם "אוניברסיטה" שאול מהמילה הלטינית Universitas, שמשמעותו היא "מונח כללי". מקורן של האוניברסיטאות נעוץ במרכזי לימוד שפעלו בימי הביניים וכונו בשם "סְטוּדְיוּם גֶנֶרַלֶה" (בלטינית: Studium Generale). במרכזים אלה נלמדו, בין השאר, תאולוגיה, משפטים, רפואה ואמנות. האוניברסיטה הראשונה שפעלה אי פעם קמה בעיר האיטלקית סלרנו וכונתה בשם אסכולת סלרנו. היא פעלה עוד במאה ה-10, ואולי אף קודם לכן. עם זאת, מספר היסטוריונים חולקים על הקביעה כי האוניברסיטה שפעלה בסלרנו הייתה אוניברסיטה של ממש, שכן לא התקיימו בה פקולטה פרט לפקולטה לרפואה. הם טוענים כי האוניברסיטה הראשונה שקמה הייתה, למעשה, אוניברסיטת בולוניה, שפעלה החל מהמאה ה-11. לאחר מכן קמה בפריז הסורבון ובמרוצת המאה ה-13 והמאה ה-14 קמו אוניברסיטאות בערים נוספות באירופה, כגון נאפולי, לייפציג, פראג וקופנהגן. אוניברסיטאות קמו אף במקומות מרוחקים באירופה, כגון באופסלה ואברדין, כחלק מהניסיון של השליטים המקומיים למנוע "בריחת מוחות" לאוניברסיטאות הנחשבות בארצות זרות.[1]
באוניברסיטאות הראשונות פעלו שלושה מודלים לניהול הכוח:
- במודל הראשון החזיקו המרצים ברוב הכוח והייתה להם קביעות בתפקיד.
- במודל השני החזיקו הסטודנטים ברוב הכוח, והם אלה שהחליטו האם להשאיר את המורה.
- במודל השלישי האוניברסיטה קמה מטעם השליט המקומי. הוא זה שבחר את המרצים, וכן יכול היה לשלול תארים אקדמיים מסטונדטים.
לאוניברסיטאות הראשונות היה קשר רב עם האפיפיורות והכמורה הנוצרית. אוניברסיטאות רבות היו זקוקות להסכמת האפיפיור לשם היווסדן. כתוצאה מכך, רבים מן הסטונדטים השתייכו לכמורה אף הם ועטו בגדים נוצריים, אף אם הם חיו חיים חילוניים מחוץ לאוניברסיטה. באוניברסיטאות בתקופה זו ניתן היה ללמוד, בין השאר, תחביר, מוזיקה, גאומטריה ואסטרונומיה. תלמיד שהוסמך לאחד המקצועות האלה יכול היה ללמוד את אחד המקצועות ה"גבוהים" יותר, כגון תאולוגיה, משפטים ורפואה. אז הוא יכול היה לקבל רישון הוראה או, לחלופין, להמשיך ללמוד במוסד גבוה יותר לשם קבלת תואר דוקטור.[2]
ההיסטוריון הגרמני קריסטוף שווינגס מחלק את תלמידי האוניברסיטאות בימי הביניים לכמה סוגים, מהנפוץ ביותר אל הנדיר ביותר:[3]
- מרבית הסטונדטים, כ-50% מתוכם, היו בגילי 14–16, הגיעו ממעמד הביניים. הייתה להם השכלה בית ספרית בסיסית, ורובם פרשו מהלימודים טרם סיומם ולא השתתפו בבחינות המסכמות.
- פלח נוסף, שמנה כ-30% מסך הסטונדטים, הכיל את אלה שהשיגו תעודת בוגר אוניברסיטה אך לא המשיכו ללימודים מתקדמים.
- הפלח השלישי, שמנה כ-15% מסך הסטונדטים, הכיל את אלה שהשיגו תעודת בוגר אוניברסיטה אך המשיכו ללמוד לימודים מתקדמים יותר. רוב התלמידים הללו היו בסביבות גיל 20.
- הפלח הרביעי הכיל את אלה שהגיעו מהמעמד העליון: מהאצולה או מהכנסייה. הודות למעמדם התאפשר לסטונדטים אלה לדלג על הלימודים הבסיסיים וללמוד ישירות לימודים מתקדמים, ואף נעשה עבורם קל להיכנס לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות.
- הפלח החמישי, והנדיר בקרב מבין הסטונדטים, כלל את אלה שסיימו ללמוד לימודים מתקדמים והשיגו תואר דוקטור.
הלימודים באוניברסיטאות עריכה
במרבית האוניברסיטאות האירופאיות התקיימו הלימודים בשפה הלטינית, ועל הסטודנטים היה לשוחח ביניהם בשפה זו גם מחוץ לשעות הלימוד. ההקפדה על כך הייתה כה חשובה לאוניברסיטאות, עד כדי כך שברבות מהן נקבע תפקיד מיוחד שזכה לכינוי "זאב" (בלטינית Lupus, לוּפּוּס). נושא התפקיד הזה פיקח על השימוש בשפה הלטינית בלבד על ידי הסטודנטים, בתחומי האוניברסיטאות ומחוצה להן.
תוכניות הלימודים בפקולטות השונות היו קבועות ומעוגנות בחוקי האוניברסיטה. רבות מתוכניות הלימודים לאורך השנים, ובפרט בשלהי ימי הביניים, היו מבוססות על הידע המוקדם שהצטבר עם הזמן, ובפרט של כותבים מרכזיים באקדמיה (פילוסופים, תאולוגים, רופאים וכו'). בדרך זו יכלה האוניברסיטה להנחיל מקורות ידע מסורתיים לדור החדש, תוך מתן פרשנות מודרנית עבורם.
מרכיב מרכזי בלימודים האקדמיים היה הטקסטים ששימשו כמקור סמכות (אוטוריטטיביים). בשל כך, אמצעי הלמידה הראשון שהיה מקובל באקדמיה היה ספרי לימוד, ובאותה תקופה היה ניכר היחס המיוחד שניתן להם והזהירות הרבה שננקטה על מנת שלא לפגום אותם בדרכים שונות. אמצעי למידה משמעותי נוסף באקדמיה היה הרצאות. בדומה לימינו, גם בימי הביניים נהגו הסטודנטים לסכם את דברי המרצה במהלך ההרצאה. ניתן לראות את חשיבותו של מרכיב זה בהרצאות, למשל, בדיון שהתקיים ב-1355 באוניברסיטת פריז באשר לקצב הדיבור של המרצים: האם עליהם לשמור על קצב דיבור מהיר או לדבר דווקא בקצב איטי יותר, כדי לאפשר לשומעים לסכם את דבריהם. לבסוף הוכרע הדיון לטובת הרצאה בקצב מהיר יותר, והדבר אף נקבע כתקנה באוניברסיטה באותה שנה, שכללה עונשים למי שיפרו אותה או יתנגדו לה.
מרכיב נוסף באקדמיה היה דיונים או ויכוחים שנערכו בין הסטודנטים בעל פה, על בסיס הנלמד בכיתות. תחילה הוצג רעיון כלשהו (תזה), ולאחר מכן היה על הסטודנטים לשטוח את טענותיהם, מכל צד. באוניברסיטאות היו ויכוחים שנערכים מדי שבוע, אך גם כאלה שנערכו לעיתים רחוקות יותר, ונשאו אופי חגיגי יותר. כמו כן נערכו דיונים מצומצמים למטרת תרגול אישי של השתתפות בוויכוחים אלה.
בנוסף לכל המרכיבים הללו, שיטת הלימוד באוניברסיטאות הייתה מבוססת גם על שינון של חומר רב ולמידתו בעל פה. לכך הייתה חשיבות רבה גם בלימודים האקדמיים ביום-יום וגם בבחינות הגמר, שהיו תנאי להשלמת התואר. לרוב, בחינות הגמר נערכו בעל פה, ומטרתן הייתה לבדוק כי הסטודנט שולט במקורות הידע ובמיומנויות הנדרשות במסגרת לימודיו.
שינויים בתוכנית הלימודים עריכה
בשלהי ימי הביניים התרחש שינוי הדרגתי בתוכניות הלימודים, שעיקרו היה עליית ההומניזם ומעבר לדיסציפלינות אקדמיות חדשות, אשר היו מוכרות פחות במערב אירופה עד תקופה זו, כמו למשל חקר היוונית והעת העתיקה. שינויים אלה התבטאו, בין היתר, בהזמנת אנשי אקדמיה ורוח שונים להרצות על נושאים אלה וללמד אותם, ובפרט אנשים ממזרח אירופה. כך למשל, המלומדים היוונים שהגיעו למערב הביאו עימם טקסטים שלא היו מוכרים שם, שיטות לימוד שונות ופרשנויות חדשות לטקסטים מוכרים.
שינויים בתוכנית הלימודים התחוללו לא רק במערב אירופה, אלא גם בביזנטיון היוונית של תחילת המאה ה-14, שם המצב היה הפוך: באותה תקופה התרחשה נטישה הדרגתית של הספרות שאפיינה את החינוך היווני, אשר הייתה ידועה זה מכבר לאנשי ביזנטיון, לטובת סוגות ספרתיות אחרות ותחומי המדעים המדויקים. בנוסף ביזנטיון חוותה מעבר מהשכלה ממוסדת להוראה פרטית ומצומצמת יותר של מלומדים שהתמחו בתחומי ידע צרים. שינוי זה הראה על התפוררות מעמד המדינה והכנסייה בביזנטיון באותה תקופה, עד לנפילתה הסופית באמצע המאה ה-15 בידי האימפריה העות'מאנית.[4]
תפקיד האוניברסיטאות עריכה
בימי הביניים, הפקולטות באוניברסיטאות נבדלו זו מזו במעמדן וביוקרתן החברתית. הפקולטה הנחשבת ביותר הייתה הפקולטה לתאולוגיה, עקב מרכזיותה של הדת בימי הביניים. ואחרי הפקולטה לאמנות ניצבו, בסדר זה, משפטים, רפואה ואמנות. הפקולטה לאמנויות לא איפשרה לספק לתלמידים פרנסה עתידית, שכן שכרם של הלבלרים והמורים לאמנות היה נמוך. כתוצאה מכך, בממוצע, רק אחד מתוך ארבעה תלמידים לאמנות בימי הביניים סיימו את לימודיהם. בעקבות זאת, התלמידים שהתעניינו בקריירה פנו יותר למקצועות המשפטים והאמנות, ובראש ובראשונה – התאולוגיה.[5]
התלמידים באוניברסיטאות הגיעו ממדינות שונות ברחבי אירופה, ומשכך נוצרה לעיתים מתיחות ביניהם שהעכירה את האווירה. תלמידים אחדים נהגו להשפיל ולפגוע פיזית תלמידים שהגיעו ממדינות שונות. כדי לפתור את הבעיה הזו נאסר על התלמידים לשאת כלי נשק באוניברסיטה וכן הוחלט על הענשת הסטונדטים שיפגעו בחבריהם לספסל הלימודים. כדי להפיג את המתח ששרר ביניהם נערכו מסיבות ואירועים חברתיים, שבהם השתתפו סטונדטים ממדינות שונות, וכן פגישות לשם שתיית אלכוהול בצוותא.[6]
הסטונדטים הבדילו את עצמם מתושבי הערים שסביבם בביגוד, בתספורת ובדיבור בשפה הלטינית ביומיום. רוב הסטונדטים באוניברסיטאות היו גברים. הנשים שלמדו הגיעו בעיקר ממשפחות האצולה. דוגמה אחת מאותה תקופה שהעידה על מעמד הנשים בלימודים האקדמיים הייתה מקרה של סטודנטית צעירה שלמדה באוניברסיטה היגלונית בקרקוב שבפולין, אשר במשך שנתיים הייתה לבושה בבגדי גבר. היא הגיעה לאוניברסיטה בזכות ירושה שקיבלה מהוריה, והחליטה לעשות זאת כשהיא מסווה את עצמה כגבר. באחד הימים חייל שהבחין בה צועדת ברחוב בלבוש של סטודנט גילה כי היא אישה. כאשר נלקחה למשפט היא הסבירה כי היא הסתירה את מינה "בשל אהבת הלימוד". מקרה זה לא היה ייחודי באותה תקופה, ולאורך השנים היו ידועות עוד כמה נשים שבחרו בדרך מגדרית זו כדי לחדור אל מרחבים שנחשבו "גבריים" בלבד – האוניברסיטה, שדה הקרב או הכנסייה.[7]
ענייני כספים עריכה
הסטונדטים בימי הביניים נדרשו לשלם עבור הוצאות רבות, כגון שכר לימוד, מגורים, ביגוד וכו'. משום כך, הם נעזרו במימון של קרובי המשפחה במלגות או לצורך התשלום. בפריז הוקמו אף מספר מוסדות צדקה, שנקראו בשם "קוֹלֶגְיוּם" (בלטינית: Collegium). אלה נוסדו עבור הסטונדטים העניים שהתקשו לשלם. צעד נוסף שנועד כדי להקל על התלמידים העניים והוחל באוניברסיטת ליסבון היה תשלום באמצעות מדרגות מס. המורים התפרנסו באמצעות התשלום ששילמו להם הסטונדטים, לעיתים עוד בראשית הקורס ולעיתים במהלכו. באוניברסיטאות שנוסדו על ידי השליט, הוא זה שהיה משלם למורים.[8]
לקריאה נוספת עריכה
- דנה פירוינסקי, על סף העת החדשה: אירופה 1350–1600, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, עמ' 284–305
