סאטירה

טכניקה אמנותית היוצרת הזרה קומית של תופעה על מנת להעמידה לביקורת
(הופנה מהדף סאטיריקן)

סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שיוצרת הזרה קומית של תופעה כלשהי (רעיון, התנהגות, מפלגה וכו') כדי להעמידה לביקורת. שימוש בסאטירה לרוב מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא יצירת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים.

ספר "הסאטירות והאיגרות של הורטיוס", "Le satire e l'epistole di Q. Orazio Flacco". הודפס בשנת 1814

לפי פרופסור דוד אלכסנדר, "סאטירה נמדדת בעוצמת הביקורת שהיא משמיעה, על פי רוב כלפי ההנהגה. היא לא מערכון הומוריסטי ולא נונסנס-קומדי." [1]

היסטוריה עריכה

מקור המילה "סאטירה" הוא במילה הלטינית "סאטורה" (satura), שמשמעותה "מלא בדברים שונים" והיא ציינה סוגה ספרותית שכללה סאטירה פוליטית וחברתית, אבל דנה גם בנושאים אחרים, כמו ערכי מוסר וחוויות אישיות של הכותב.[2]

סאטירות חוברו עוד ביוון הקלאסית וברומא. ידועות במיוחד הן הסאטירות של פטרוניוס, גאיוס לוקיליוס ויובנאליס. המאה ה-18 הביאה לפריחה מחודשת של סוגה זו.

יצירות יכולות להכיל קטעים סאטיריים מבלי להיות סאטירות באופן מוחלט. למשל "טום ג'ונס", ספרו של הנרי פילדינג, מכיל קטעים סאטיריים רבים, אולם הוא אינו ספר סאטירי בעיקרו. סאטירות אינן מוגבלות בהכרח לאומנויות מילוליות (ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו'), ויכולות להימצא גם בציור ובקריקטורה. כך למשל ציוריו של ג'ורג' גרוס, אקספרסיוניסט גרמני, הן סאטירה חברתית בוטה על גרמניה של רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.

מאפייני הסאטירה עריכה

הסאטירה לרוב משלבת שימוש באירוניה וסרקזם עם צורות מבע קומי קלאסיות כמו:

  • הקטנה והגדלה (Dimunition) – שינוי פרספקטיבה או יחסי כוחות באמצעות הקטנה או הגדלה. שינוי כזה מאפשר התנסות במצבים המזמנים מבחנים חדשים עבור מושאי הסאטירה. חלקו הראשון של הספר "מסעי גוליבר", לסוויפט, בו מגיע גוליבר לארץ ליליפוט, הוא דוגמה לטכניקה זו. סצנות רבות בספר "אליס בארץ הפלאות" הן דוגמה בולטת נוספת.
  • הגזמה והקצנה (Inflation) – תיאור מצב באופן מוגזם ומנופח, על מנת להמחיש את חולשותיו. לדוגמה: שני נערים טוענים לבעלות על אותה מכונית ומאבקם הופך למלחמה בין-גלאקטית.
  • סמיכות (Juxtaposition) – הצבת גורמים שונים מאוד בחשיבותם או מעמדם זה לצד זה. לדוגמה: אדם טוען כי המקצועות שלמד בתיכון היו מתמטיקה, מדעי המחשב וצפייה בבנות. רשימה כזאת קוראת לבחינה מחודשת של חשיבות כל אחד מאותם "מקצועות".
  • פרודיה (Parody) – חיקוי קומי של יצירה, סוגה או כל תופעה בעולם באופן המעורר לעג. פרודיה יכולה להיות סאטירית, אולם אינה בהכרח כזו. סאטירה בהגדרתה היא טכניקה שמובלעת בה ביקורת וניסיון לעורר מחשבה. אף על פי שפרודיה יכולה להיות ביקורתית, היא אינה מחויבת לביקורת.

הקטנה, הגזמה וסמיכות הן טכניקות שהופכות אלמנטים מוכרים במציאות ל"זרים" על ידי עיוותם באופן כלשהו, ובכך מאפשרות לקורא או הצופה לראות ביתר קלות את הפגמים שבהם. יש הטוענים כי אף פרודיה היא טכניקה של הזרה, שנעשית באופן מלעיג.

סאטירה באמנות הבמה עריכה

בסאטירה של אמנות הבמה (כיום בעיקר בטלוויזיה, אך גם בתיאטרון ובקולנוע) נעשה שימוש רב בפרודיה ובעיקר בחיקוי אנשי ציבור. החיקוי מקצין את אישיותו ומאפייניו הבולטים של מושא החיקוי משני טעמים: הצורך לוודא שהקהל יזהה אותו בקלות והרצון להדגיש מאפיינים הנחשבים בעייתיים וראויים לביקורת. דוגמה למאפיין שנוטה להיות מוקצן בחיקוי הוא שימוש במטבעות לשון וביטויים שמזוהים עם מושא החיקוי באופן מוגזם.

סאטירה עברית עריכה

ספרות עריכה

סאטירה עלילתית היא נדירה בספרות העברית, במיוחד בז'אנר הרומן[3]. בין הרומנים הסאטיריים המובהקים בעברית אפשר למנות, בסדר כרונולוגי, את היצירות הבאות:

  • מגלה טמיריןיוסף פרל: חיבור סאטירי אנטי-חסידי שנכתב בצורת רומן מכתבים (רומן אֶפּיסטוֹלָרי) המורכב מ-151 איגרות בדויות ששלחו חסידים.
  • מסעות בנימין השלישימנדלי מוכר ספרים: מסעותיו של בנימין השלישי ביחד עם עוזרו ושותפו למסע סנדריל. השניים נוסעים למרחקים כדי למצוא את "היהודים האדמוניים" שמעבר לסמבטיון.
  • חדוה ואניאהרן מגד: סיפורו של זוג, חדוה ושלומיק, אשר עובר מן הקיבוץ לעיר. העלילה משווה בין חיי הקיבוץ האידיאליסטיים והשקטים לבין העיר, המוצגת כמסואבת. הספר עובד בהמשך לסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק".
  • ירח הדבש והזהבדוד שחר: הגיבור, שמוליק, גונב טבעת יהלום מקרובת משפחה[4], ומנצל את החברה הישראלית המושחתת והנהנתנית של שנות ה-50 לקידום מטרותיו האישיות[5].
  • השועל בלול התרנגולות (הופיע במקור בשם "עין כמונים") – אפרים קישון: אמיץ דולניקר, עסקן מפא"יניקי טיפוסי, מגיע ליישוב נידח בגליל ומחריב ממניעים ציניים את האידיליה החברתית ששררה במקום עד הגעתו. הספר עובד ובוים על ידי קישון לסרט קולנוע באותו שם.
  • הזקן השתגעאביבית משמרי: מלחמת אחים בין חרדים לחילונים בישראל מוצתת על ידי נאום טלוויזיוני של זקן שקורא להתקוממות חילונית[6].
  • שמשון 2.0 – דן בורנשטיין: סאטירה דיסטופית שבה ישראל נשלטת בידי "העם", קבוצה של עשרה אנשים שרק להם יש זכויות אזרח[7]. המדינה הקימה לתחייה את הפלשתים – הפעם כרובוטים רצחניים שאותם היא מפעילה נגד עצמה – והיחיד שיכול להציל את המצב הוא גיבור מסתורי ששמו שמשון 2.0.

תיאטרון עריכה

קולנוע עריכה

 
אולפן של תוכנית הסאטירה "גב האומה"

טלוויזיה עריכה

סאטירות ידועות בעולם עריכה

 
הספר "חוות החיות" הנושא מסר סאטירי על ברית המועצות

ספרות עריכה

תיאטרון עריכה

קולנוע עריכה

טלוויזיה עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ עידו דוד כהן, "הטלוויזיה הפכה לסמרטוט": איך עושים סאטירה תחת אש, ומה בעצם הטעם?, מוסף הארץ ליום העצמאות, 13 במאי 2024
  2. ^ רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', יחידה 8, עמ' 37
  3. ^ בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר - אמנון נבות | יקוד - כתב עת לספרות עברית, באתר www.yekod.co.il
  4. ^ ירח הדבש והזהב, באתר קפה גת - עולמו של הסופר דוד שחר
  5. ^ שחר דוד, באתר לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
  6. ^ משה גרנות, העם השתגע? על ״הזקן השתגע״ של אביבית משמרי, באתר יְקוּם תַּרְבּוּת, ‏2023-03-13
  7. ^ אלון שלו, שמשון 2.0 / דן בורנשטיין, באתר השילוח, ‏2022-12-04