איגנץ בריל
איגנץ בריל (בגרמנית: Ignaz Brüll; 7 בנובמבר 1846 – 17 בספטמבר 1907) היה פסנתרן ומלחין יהודי-צ'כי יליד מוראביה, שחי ופעל בווינה.
 | |
| לידה |
7 בנובמבר 1846 פרוסטיוב, צ'כיה  |
|---|---|
| פטירה |
17 בספטמבר 1907 (בגיל 60) וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מקום קבורה |
בית העלמין היהודי הישן של וינה |
| מוקד פעילות |
וינה |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
| צאצאים |
יוהאנה ברואר |
  | |
האופרות של בריל כוללות את "צלב הזהב" (Das Goldene Kreuz), שנכללה ברפרטואר האופראי למשך כמה עשורים לאחר הפקתה הראשונה בשנת 1875, אך במשך הזמן נשכחה לאחר שהמשטר הנאצי אסר על הצגתה עקב מוצאו היהודי של בריל. בריל כתב גם מספר לא גדול של יצירות בנויות היטב לאולם הקונצרטים ולרסיטלים. סגנונו של בריל היה מלא-חיים אך שמרני בגלוי, במורשתם של מנדלסון ושומאן.
בריל זכה להערכה רבה גם כפסנתרן קונצרטים רגיש. ברהמס הזמין דרך קבע את בריל לנגן עמו בהופעות פרטיות עיבודים לארבע ידיים של יצירותיו החדשות. למעשה, בריל היה חבר בולט בחוג ידידיו המוזיקליים והספרותיים של ברהמס, שהוא ואשתו הרבו לארח.
בשנים האחרונות, זכתה המוזיקה הקונצרטנטית של בריל לתחייה מחודשת על גבי תקליטורים, ואפשר להשיג הקלטות מבוקשות של הקונצ'רטי לפסנתר ושל יצירות לא-ווקאליות אחרות שלו.
בשנת 1872 התמנה בריל לפרופסור במכון הוראק בווינה.[1]
ביוגרפיה עריכה
ילדות ונעורים עריכה
בריל נולד בפרוסניץ, מוראביה, בנם הבכור של קתרינה שרייבר וזיגמונד בריל. הוריו היו סוחרים יהודים אמידים ומוזיקאים חובבים נלהבים; אמו ניגנה בפסנתר ואביו היה זמר בריטון.[2] ב-1848 העבירה המשפחה את עסקיה לווינה, שם חי בריל ועבד עד סוף ימיו.[3]
בריל התחיל ללמוד נגינה בפסנתר בסביבות גיל שמונה, אצל אמו, וכישרונו התבלט עד מהרה. על אף מעמדו כיורש לעסק המשפחתי, השתכנעו הוריו בעתידו המבטיח כפסנתרן והחליטו להעניק לו הכשרה מוזיקלית רצינית.[4] בגיל עשר החל ללמוד אצל יוליוס אפשטיין, פרופסור בקונסרבטוריון של וינה וידיד של ברהמס. כעבור שנה, ב-1857, החל ללמוד הלחנה אצל יוהאן רופינאצ'ה; הדרכה אינסטרומנטלית באה בהמשך, אצל פליקס אוטו דסוף.
בשנת 1860, בן 14, החל בריל לחבר את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר, שבוצע לראשונה כעבור שנה בווינה, בנגינת אפשטיין.[5][6] יצירת הנעורים הזו תפסה עם הזמן מקום של קבע ברפרטואר הפסנתרני של בריל עצמו: הוא ניגן אותה בווינה (1869), ברלין (1871) ואנגליה (ליברפול, מנצ'סטר ולונדון, 1881). בארצות הברית נעשה הקונצ'רטו לפופולרי הודות לריצ'רד הופמן, שניגן אותו בבכורה האמריקאית בשנת 1880. עידוד נוסף לפיתוח קריירה מוזיקלית בא מן הפסנתרן-מלחין הנודע אנטון רובינשטיין.
הצלחה ו"צלב הזהב" עריכה
בריל קצר עוד הצלחה בסרנדה מס' 1 לתזמורת, שנוגנה בביצוע בכורה בשטוטגרט בשנת 1864. בריל היה אז בן 18 ואך זה סיים להלחין פרטיטורה ראשונה לאופרה, "הקבצן מסמרקנד" (Die Bettler von Samarkand). אומנם, מיזם הגילוי מחדש של בריל מציין את שנת ההלחנה כ-1867, הרי הביוגרף של בריל, הארמוט וקר, קובע שהאופרה נכתבה בשנת 1864, אז הגיש אותה בריל לראשונה לתיאטרון בחצר בשטוטגרט, לפני שיצא לשם בעצמו כעבור שנתיים בניסיון כושל לפקח על ההפקה המתוכננת. (על פי מקורות שלישוניים לא ידוע, האופרה הופקה בווינה בשנת 1864.)[7] התוכניות להפקת האופרה בתיאטרון החצר בשטוטגרט בשנת 1866 לא יצאו לפועל ונראה, שהאופרה לא הוצגה מעולם.
בניגוד לכך, האופרה השנייה של בריל, "צלב הזהב", הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שלו: מקומה ברפרטואר נשמר במשך כמה עשורים והיא הביאה את מחברה לעין הקהל כמעט בן לילה.[8] בהצגת הבכורה שלה בברלין בדצמבר 1875 זכה בריל למחמאה אישית מן הקייזר וילהלם הראשון. האופרה, שהלברית שלה, מאת סלומון הרמן מוזנטל, מבוססת על סיפור מאת מֶלֶסְווִיל (en:Mélesville), היא דרמה עתירת רגשות של בלבול זהויות במהלך מלחמות נפוליאון.[9][10]
במקביל, טיפח בריל קריירה של פסנתרן קונצרטים וניגן כסולן פופולרי בקונצרטים וברסיטלים ברחבי המדינות דוברות הגרמנית. ביצוע הבכורה בלונדון של "צלב הזהב", בהפקה משנת 1878 של להקת האופרה של קארל רוזה, יצא באותו זמן עם הראשון בשני מסעות קונצרטים מקיפים באנגליה. סיור הקונצרטים השני שלו באנגליה היה ב-1881, אז ניגן בשמונה קונצרטים. סיור הקונצרטים של 1878 כלל לפחות 20 קונצרטים. ההפקה של קארל רוזה, שלילי להמן שיחקה בה את התפקיד הראשי, לא נחלה הצלחה של ממש.[11] בסיור הקונצרטים הזה התאפשר לו לנגן את הקונצ'רטו השני שלו (גם זו יצירת נעורים, שנכתבה בשנת 1868) ולארגן ביצועים של כמה מיצירותיו האחרות. הוא סייר גם עם ג'ורג' הנשל.[12]
חוג ברהמס והשנים הבאות עריכה
בשנת 1882 התחתן בריל עם מרי שוסברג, בתו של בנקאי, שהייתה למארחת פופולרית לחברת המוזיקאים והאמנים בווינה. בריל העתיק עכשיו את עניינו להלחנה, הפחית את מספר הופעותיו הקונצרטיות וויתר סופית על סיורי קונצרטים. הוא התחיל לארח את חוג ידידיו של יוהנס ברהמס, בהם מבקר המוזיקה רב העוצמה אדוארד הנסליק, הרופא ידוע השם וחובב המוזיקה תאודור בילרות, ומלחינים כמו קרל גולדמארק, רוברט פוקס וגוסטב מאהלר. עוד היו ידידיו המלחינים אויזביוס מנדיצ'בסקי, ריכרד הויברגר, ולודוויג רוטנברג. חבר אחר בחוג היה מורה הפסנתר הוותיק של בריל, יוליוס אפשטיין (שקיבל את מאהלר כתלמידו באותה שנה שבה החל ללמד את בריל). שני מוריו של בריל להלחנה היו גם הם ידידים של ברהמס. הידידות עם גולדמרק החלה בימיו כסטודנט. כשברהמס רצה להשמיע לראשונה את יצירותיו התזמורתיות החדשות בגרסה לארבע ידיים בשני פסנתרים, כהרגלו, לקבוצת מאזינים נבחרת, היה זה בריל שניגן דרך קבע עם המלחין הבכיר.
שלא כברהמס, בריל היה איש התיאטרון, וחיבר לפחות עוד שבע אופרות, שלא התקרבו לרמת ההצלחה הפופולרית שלה זכתה "צלב הזהב". האופרה האחרונה שלו, קומדיה בשתי מערכות בשם "ההוסאר", התקבלה יפה כשהוצגה בווינה ב-1898.
המוזיקה של בריל עריכה
עוד אופרות של בריל הן Der Landfriede (וינה, 1877), "ביאנקה" (דרזדן, 1879), "המלכה מריאטה" (מינכן, 1883), Das Steinerne Herz (פראג, 1888), Gringoire (מערכה אחת, מינכן, 1892) ו-Schach dem König (מינכן, 1893). לבלט, כתב סוויטת-מחולות תזמורתית בשם Ein Märchen aus der Champagne (1896).
יצירותיו התזמורתיות הקונצרטיות של בריל כוללות הן האוברטורות "ביער" ו"מקבת", סימפוניה ושלוש סרנדות, קונצ'רטו לכינור ושניים לפסנתר, ועוד שלוש יצירות קונצרטנטיות לפסנתר. המוזיקה הקאמרית והאינסטרומנטאלית שלו כוללת סוויטה ושלוש סונאטות לפסנתר וכינור, שלישייה, סונאטה לצ'לו, סונאטה לשני פסנתרים ועוד יצירות שונות לפסנתר. כמו כן חיבר שירים לקול יחיד ולקולות אחדים.
הקלטות עריכה
מבחר מיצירות הקונצרט והרסיטל של בריל נמצא עכשיו על תקליטורים, אך יצירתו הווקאלית נשכחה ברובה. ההקלטות המסחריות הבודדות שידוע עליהן, של בן-ארצו המוראבי של בריל, לאו סלזאק ושל עמנואל ליסט, בין השאר, עודן על תקליטי ויניל.[13] הקונצ'רטו השני לפסנתר הוקלט פעמיים על אריכי-נגן כושלים, וב-1999 הוציאה חברת היפריון רקורדס הקלטה מוצלחת של שני הקונצ'רטי לפסנתר וקונצ'רטינו (Konzertstück) בנגינת מרטין רוסקו עם התזמורת הסימפונית הסקוטית של הבי.בי.סי. בניצוח מרטין בראבינס.[14]הסונאטה לפסנתר של בריל הוקלטה בביצוע אלכסנדרה אוהלר לחברת קלאסיק פרודקשן אוסנבריק (CPO) יחד עם עוד יצירות מקלדת קצרות יותר.[15]
לציון שנת המאה למות בריל, ב-2007, החלו חברת ההקלטות קמיאו קלאסיקס ומיזם הגילוי מחדש של בריל בתוכנית הקלטות, שנועדה להפיץ את יצירותיו התזמורתיות של בריל לקהל הרחב. הסימפוניה אופוס 31 והסרנדה מס' 1, אופוס 29 שלו הוקלטו על ידי התזמורת הסימפונית הממלכתית של בלארוס בניצוח מריוס סטרווינסקי.[16] ג'אנט אולני הקליטה מבחר יצירות סולו לפסנתר מאת בריל (CC9030CD). הסונאטה מס' 3 שלו לפסנתר הוקלטה ב-2010 בנגינת ולנטינה ספרינובה, וכך גם הסרנדה מס' 2, אופוס 36 לתזמורת (CC9031CD). ב-2011 תיקן המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של מלטה, מייקל לאוס, והשלים את הפרטיטורה של הקונצ'רטו לכינור של בריל והקליט את היצירה השלמה עם איליה הופמן כסולן (עקב ריבוי השגיאות והחסרים הן בפרטיטורה והן בכתב היד המקורי של בריל, רק הפרק האיטי יצא קודם לכן לאור). גם האוברטורה "מקבת, הוקלטה. כל מושבי ההקלטה של חברת קמיאו קלאסיקס צולמו, וסרט תעודה על המוזיקה של בריל ומלחינים יהודים גרמנים בני תקופתו נמצא בעבודה.
קישורים חיצוניים עריכה
איגנץ בריל, באתר AllMusic (באנגלית)
איגנץ בריל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
איגנץ בריל, באתר Discogs (באנגלית)- איגנץ בריל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
איגנץ בריל (1846-1907), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ הערך "איגנץ בריל" באנציקלופדיה היהודית
- ^ ורנר בולרט, deutsche-biographie.de, "איגנץ בריל" 1955 (בגרמנית)
- ^ "איגנץ בריל", האנציקלופדיה היהודית
- ^ הרמוט וקר, "הקונצ'רטו הרומנטי לפסנתר", כרך 20, "בריל" 1998
- ^ דייוויד מייסון גרין, "האנציקלופדיה של גרין לביוגרפיות של מלחינים", "אפשטיין ניאות לנגן את היצירה בביצוע בכורה על אף מיאונו הרגיל לבצע קונצ'רטי." 1 באוקטובר 1985
- ^ ישראל שליטא, "אנציקלופדיה למוזיקה", "בריל, איגנץ", עמ' 156
- ^ ו. ל. הובארד, ה. א. קרביל, "האנציקלופדיה האמריקאית למוזיקה: אופרות" 30 ביולי2004, הוצאת קסינגר, isbn=978-1-4179-3492-8, עמ' 336
- ^ ישראל שליטא, "אנציקלופדיה למוזיקה", "בריל, איגנץ, עמ' 156
- ^ "צלב הזהב", מאת פון מוזנטל והרמן סלומון, 1875, הוצאת בוזי את הוקס
- ^ ג'ורג' אפטון, "אופרות ברפרטואר: עלילותיהן, המוזיקה שלהן ומלחיניהן", הוצאה ראשונה 1885, הוצאת קסינגר, isbn=978-1-4179-6970-8, עמ' 56–58, 2005
- ^ אלכסנדר פולר, "איגנץ בריל", מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים
- ^ ארתור אלסון, "מלחינים מודרניים באירופה"
- ^ a list of known recordings מיזם הגילוי מחדש של בריל עורך את רשימת הקלטותיו המוכרות של בריל.
- ^ ג'רלד פנך, סקירה בחוברת התקליטור מאי 1999
- ^ דייוויד הורביץ, סקירת יצירות הפסנתר של בריל 8 במרץ 2009
- ^ רוב ברנט, סקירת תקליטור דצמבר 2009