איי אורורה
איי אורורה היו קבוצה של שלושה איי תעתוע, שעל קיומם דווחה לראשונה בשנת 1762 אוניית הסוחר הספרדית "אורורה" בעת הפלגה מלימה לקדיס. קציני ה"אורורה" דיווחו על צפייתם בשנית בשנת 1774. האונייה הספרדית "סן מיגל" קבעה את מיקומם ב-'37 52° דרום, '49 47° מערב. ב-20 בפברואר 1794, נצפו שוב האיים על ידי ספינת סקר ספרדית, הקורבטה "אטרבידה", שנשלחה, כחלק מהקפת כדור הארץ של אלחנדרו מאלאספינה לאשר את התצפיות. מיקומם המדווח היה בערך בחצי הדרך בין איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית ב-53°S 48°W / 53°S 48°W. קו הרוחב נחשב למדויק בשלמות, קו האורך התבסס על המרידיאן של מצפה הכוכבים סן פרננדו בקדיס. התצפית האחרונה של האיים דווחה ב-1856, אבל הם המשיכו להופיע במפות של דרום האוקיינוס השקט עד שנות ה-70' של המאה ה-19.[1]
ייתכן, שאיי אורורה "התגלו" על ידי אמריגו וספוצ'י במסעו ב-1502/1501 עם משלחת פורטוגזית. ב"לטרה" שלו משנת 1504, הרשומה המפורטת ביותר שלו, הוא מספר, שעזב את חופי ברזיל מקאבו פריו והפליג בנתיב השירוקו לדרום-מזרח למרחק של 500 ליגות (כ-3,000 ק"מ) בים עד קו רוחב 50° דרום או 52° דרום. אישור לאפשרות זו מביאים תת-אדמירל ארנסטו בזיליקו ב"מסעו השלישי של אמריגו וספוצ'י" (בואנוס איירס, 1967) ולייטננט קומודור בריירו מייר ("כתב עת כללי של הצי", אוקטובר 1968, מדריד). בקו הרוחב 52° דרום גילה וספוצ'י אי שאורכו 20 ליגות (118 ק"מ).
"הארכנו כל כך להפליג עם הרוח הזו (השירוקו), שמצאנו את עצמו בקווי רוחב גבוהים כדי כך, שהתפיס בצהרי היום היה 52° מעל האופק ושוב לא יכולנו לראות את מערכות הכוכבים של הדובה הקטנה או הדובה הגדולה. היה זה ה-3 באפריל 1502. באותו יום הדפה אותנו סופה בכוח רב כל כך, שהיה עלינו לקפל את כל מפרשינו ולשייט בתרנים חשופים לפני רוחות עזות מדרום-מזרח, במשברי ענק ומשבי רוח סוערים. כה עזה הייתה הסופה, שכל הצי נאחז אימה גדולה. הלילות היו ארוכים מאוד, וליל ה-7 באפריל נמשך חמש-עשרה שעות הואיל והשמש הייתה בקצה מזל טלה, ובאזור זה שרר חורף, כפי שהוד מלכותך יוכל לחשב. באמצע הסערה הזאת של ה-7 באפריל צפינו בארץ חדשה, שלאורכה שטנו למשך יותר מ-20 ליגות (120 ק"מ); מצאנו את החוף פראי ושומם ולא ראינו שום מעגן או אנשים. לדעתי, משום שהקור היה עז כל כך, שאיש מאיתנו לא יכול היה למצוא לו מענה או לשאת אותו".
האיים הגדולים היחידים בקו הרוחב 52° היו איי פוקלנד, שעוד לא התגלו אז, אבל תיאורו של וספוצ'י איננו מתאים לאיים אלה, שחופיהם הנמוכים מלאים מפרצונים למעגן מוגן ואינם "פראיים". 3 באפריל איננו חורף אלא החודש הראשון של הסתיו ולילה בן חמש-עשרה שעות מרמז לתזוזה מסתורית של השמש: יתרה מזו, ספנים לא היו מוצאים את הקור בלתי נסבל בעונה זו של השנה ב-52° דרום. האזכור של תנאים חריגים מלווים סופה עזה טיפוסי למספר איי תעתוע, בייחוד אי סנט ברנדן.
ריימונד ראמזי מביא כמה הסברים אפשריים לדיווחי התצפיות החוזרים ונשנים במהלך המאה מ-1762, בהם הר-קרח מאסיבי, האפשרות שאיי אורורה הם צוקי שאג בג'ורג'יה הדרומית,[2] והאפשרות שהאיים שקעו בים, אך הוא מבטל את כולם. מסקנתו היא, כי "אין למעשה שום הסבר משביע רצון לאיי אורורה והם נשארים אחת התעלומות הגדולות של הים שלא נמצא להן פתרון". סטיבן רויל מציין, בתגובה לביטול האפשרות של שקיעת האיים מצד ראמזי, כי "ידוע על כמה איים געשיים שנעלמו בשנים האחרונות".
איי אורורה הם הנושא לרומן משנת 2001 בשם "האי של היפוליט" מאת ברברה הודג'סון, שגיבורו מגלה אותם מחדש. בפרק ברומן של אדגר אלן פו, "סיפורו של ארתור גורדון פים בנאנטאקט", מחפשים פים וחבריו לצוות האונייה את איי אורורה, אך אינם מוצאים אותם.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Stephen A. Royle (19 במרץ 2001). A Geography of Islands: Small Island Insularity. Psychology Press. p. 7. ISBN 978-1-85728-865-0. נבדק ב-9 במאי 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - Rupert T. Gould (1 במרץ 2003). "The Auroras, and other doubtful islands". Oddities a Book of Unexplained Facts. Kessinger Publishing. p. 160. ISBN 978-0-7661-3620-5. נבדק ב-9 במאי 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - Raymond H. Ramsay (1 ביולי 1973). No Longer on the Map. Random House Publishing Group. pp. 78–80. נבדק ב-9 במאי 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - Henry M. Stommel (1984). Lost islands: the story of islands that have vanished from nautical charts. University of British Columbia Press. p. 84. ISBN 978-0-7748-0210-9. נבדק ב-9 במאי 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - Rupert Gould (1944), "The Auroras, and other doubtful islands", in Oddities: A Book of Unexplained Facts, revised ed. Geoffrey Bles, pp. 124-162. Reprinted by Kessinger Pub Co., 2003, ISBN 978-0-7661-3620-5.
- Ramsay, Raymond (1972). No Longer on the Map. Ballantine Books, pp 78–80.
- Royle, Stephen A. (2001). A geography of islands: small island insularity Routledge ISBN 978-1-85728-865-0.
- Stommel, Henry (1984). Lost Islands: The Story of Islands That Have Vanished from Nautical Charts. Vancouver: University of British Columbia Press, pp 84–97. ISBN 0-7748-0210-3.