גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

כלל הלכתי
(הופנה מהדף אינו מצווה ועושה)

גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה הוא כלל הלכתי המופיע ארבע פעמים, בתלמוד, בשם רבי חנינא, ומשמעותו היא שמי שמקיים מצווה שהוא חייב בה גדול ממי שמקיים מצווה זו אף שהוא פטור ממנה.

מקור הכלל עריכה

מקור כלל זה הוא במסכת קידושין[1] שם הובא הכלל אגב דיון בשני סיפורים:

  • סיפורו של דמא בן נתינה, שחכמים בקשו לרכוש ממנו אבנים לאפוד במחיר גבוה, וסירב למכור להם משום שהמפתח לאבנים היה תחת מראשותיו של אביו, ולא רצה לצערו. דמא בן נתינה היה גוי, ולכן לא היה חייב במצוות כיבוד אב ואם, ועל כך אומר התלמוד: "ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה".
  • רב יוסף היה סומא שסיפר: בהתחלה הייתי אומר: מי שיגיד לי שהלכה כרבי יהודה שאמר שסומא פטור מן המצוות, אעשה לכבודו מסיבה לחכמים, משום שאני מקיים את המצוות אף שאני פטור מהן, וגדול שכרי; כעת, ששמעתי את דברי רבי חנינא, אעשה מסיבה לחכמים לכבוד מי שיגיד לי שאין הלכה כרבי יהודה".

טעמים עריכה

התוספות במסכת עבודה זרה מנמקים כלל זה: ”מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו”. התוספות במסכת קידושין מביאים נימוק שונה: ”נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח”.

בתוספות הרא"ש כתב נימוק נוסף: ”המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו, אבל מי שאינו מצווה ועושה, לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו, שהרי לא צוה לו כלום, ומכל מקום יש שכר”.[2]

ביתר ביאור כתב ר' יוסף אלבו בספר העיקרים[3]:

"אמרו גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה. כי המצווה ועושה בעשיית המצווה כתקנה יעשה שני דברים: האחד שיעשה הפועל הטוב או היושר באמת, והשני הוא מכוון לעשות רצון אביו שבשמים. ומי שאינו מצווה ועושה, יעשה הפועל הזה מצד שהוא יושר בלבד לא זולת זה. ועל זה הדרך יובן איך יקנה האדם השלמות וחיי העולם הבא על משפטי התורה על עשה ולא תעשה שבה, כשיהיו נעשים לאהבת השם יתברך וליראתו, ולהשלים מצוותו שציווה בהן"

בדרשות הר"ן כתב נימוק נוסף:

אילו היה מגיע לה' יתברך תועלת כאשר יעשה האדם מן המצוות, היה ראוי שיקבל שכר מי שאינו מצווה ועושה, כמי שמצווה ועושה, ויותר ממנו. אך אחרי שאין לה' יתברך תועלת מן המצוות ולא נזק מן העבירות – נמצא שכל התורה היא לזכות את ישראל; וכיוון שכך, גדול המצווה ועושה, שזה – רצה ה' יתברך לזכותו, וזה – לא זיכהו.[4].

המהר"ל מפראג בספרו "חידושי אגדות" מרחיב בעניין זה:

יש מפרשים הטעם, מפני שהמצווה ועושה מחויב בדבר וכופה את יצרו ועושה, ולכן שכרו יותר גדול, אבל מי שאינו מצווה ועושה וכשירצה אינו עושה והוא עושה מרצונו בלבד אין שכרו כל כך גדול. ואין זה פירוש נכון, דודאי בכל עניין קאמר אפילו אינו מצווה ועושה, מצטער על ידי עשיית המצוה כמו שמצטער המצווה ועושה יותר גדול המצווה ועושה. ועיקר הטעם הוא, כי מי שמצווה ועושה הקב"ה חפץ ממנו לעשות המצווה, דמיון זה גוי שעושה מצווה אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא הישראל, כי המצוה לישראל שייכת יותר, שהרי מצווים עליו כי הם מוכנים יותר למצוה, אבל מי שאינו מצווה ועושה מפני שאינו מצווה ועושה אינו מוכן כל כך למצוה ואינו כל כך כמו המצווה ועושה. ועוד כי המצווה ועושה, [הוא] מצד העלה שמחייב אותו לעשות וכל מי שאינו מצווה ועושה הוא מצד האדם עושה המצוה, [ולא] מצד השם יתברך, והוא יותר מעלה ויותר מדריגה, כאשר המצוה מצד השם יתברך שהוא העלה, ואלו המצוה שאינו מצווה והאדם עושה מעצמו זה מצד האדם דבר זה אינו כל כך במדריגה וזה ידוע.[5]

שכרו של מי שאינו מצווה ועושה עריכה

מניסוח הכלל של רבי חנינא ניתן ללמוד שגם מי שאינו מצווה ועושה ראוי לשכר מצווה. עניין זה נאמר במפורש במסכת עבודה זרה, אגב דיון בגויים העוסקים בתורה: "שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה". רש"י בפירושו למסכת סוטה מציין, ביחס לאישה הלומדת תורה: "כיון דאינה מצווה אין שכרה גדול כמצווה ועושה".[6] עיקרון זה בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו".[7] גם המגן אברהם מציין זאת, באומרו, ביחס למי שפטור ממצוות ציצית ומקיימה: "דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר".[8]

הריטב"א בשם הרמב"ן מציין "שהמצוּוה קיים גזירת מלך, ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים גזירת מלך".

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה