אי אפשי בתקנת חכמים
אי אפשי בתקנת חכמים ("אי-אפשי" = אין רצוני, לא נוח לי) הוא כלל הלכתי שפירושו שאדם רשאי לוותר על הזכויות והחובות המוענקות לו מתוקף תקנת חז"ל, כאשר מטרת התקנה היא להיטיב עמו.[1] ההנחה שכאשר אדם טוען ש"אי אפשי בתקנת חכמים" מקבלים את טענתו, משמשת גם כטיעון משפטי במשפט הישראלי[2].
טענת "אי אפשי בתקנת חכמים" שכיחה במקרים בהם התקנה שנועדה לטובת האדם, גורמת לו להפסד מבחינתו.
השימוש בכלל עריכה
תוקף הכלל עריכה
הכלל תקף רק כאשר התקנה נועדה רק לצרכו ולטובתו של האדם, כיוון שרק במקרה כזה הוא יכול לומר שהוא לא חפץ בטובה זו ומעדיף לוותר עליה[3]. בנוסף, תוקף הדין הוא רק לגבי תקנות חכמים, ומאידך, בדאורייתא, כגון שאומר "דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות" לא יועיל התנאי ובעל כרחו יהא שלו, אלא אם יתן לאחרים בלשון מתנה.[4]
במקרה שבו נוסף לתקנה שהוא מבקש לבטל עוד תקנה, אלא שהיא משנית לה, הכלל יכול להתקיים למרות התקנה הנוספת. כך, למשל, יכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", אני לא רוצה לתת לך את כספי ואני מוותרת על זה שתהיה חייב לפרנסני בשביל זה, למרות שבכך גם הבעל מפסיד את מעשי ידיה. זאת משום שעיקר התקנה היא שהבעל יפרנס את אשתו, והחובה על האשה למסור לו בתמורה את מעשי ידיה- היא פשוט כדי למנוע מצב של איבה ביניהם[5] . לעומת זאת, הבעל לא יכול לוותר על תקנה זאת משום 'אי אפשי'. זאת משום שעיקר התקנה הוא שיפרנס את אשתו, ומעשי ידיה הם החלק הפחות חשוב בתקנה, ולכן היא אינה לטובתו[6].
האם יכול לחזור בו עריכה
נחלקו הפוסקים האם יכול אדם לחזור בו לאחר שטען טענת 'אי אפשי בתקנת חכמים'.
- לשיטת הר"ן, אדם אינו יכול לחזור בו, שאם כן, תוכל אשה לטעון 'איני ניזונת' כאשר תרוויח, ולבטל את הטענה כשלא, והתקנה תהיה ריקה מתוכן.
- לשיטת הרמ"א, אדם יכול לחזור בו, שכן מראש ידו על העליונה; התקנה נועדה לטובתו. לכן, בכל שבוע שיתן בעלה מזונותיה, תתן לו מעשי ידיה, ולהפך.
- לשיטת התוספות, בהגדרת הטענה יכול אדם לחזור בו, שכן אי אפשר לבטל תקנת חכמים לגמרי.
מקרים נוספים בהם חל הכלל עריכה
לגבי ירושה, יכול אדם הזכאי לירושה לבחור לוותר עליה, אם מסיבה כלשהי הוא מעדיף שלא לירש.
דוגמה נוספת היא לגבי שבועה; בשבועה הנתבע יכול בדרך כלל להישבע ולהיפטר, אך ישנם מצבים בהם תיקנו חז"ל שהתובע יכול להישבע ולקבל את כספו[7]. טענת אי אפשי במקרה זה מעניקה לתובע את היכולת לומר "אי אפשי בתקנת חכמים" ולהחזיר את חובת השבועה לנתבע[8].
לקריאה נוספת עריכה
- שלמה יוסף זוין ואחרים (עורכים), "אי אפשי בתקנת חכמים", האנציקלופדיה התלמודית, הוצאת יד הרב הרצוג, ירושלים, התשנ"ח
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "אי אפשי בתקנת חכמים", באתר ויקישיבה
- הערך "אי אפשי בתקנת חכמים", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים עריכה
- ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אי אפשי בתקנת חכמים", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת"
- ^ נחום רקובר, חוק לישראל, הוצאת "מורשת המשפט בישראל", ירושלים, ה'תשס"ג.
- ^ עיין בדברי רש"י, מסכת גיטין, דף עז, עמוד ב, ד"ה שומעין לו.
- ^ עיין רשב"ם על בבא בתא, דף מט עמוד ב', דיבור המתחיל "וכדרבא"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ח, עמוד ב'
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ט, עמוד ב' - ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה ד.
- ^ s:משנה שבועות ז א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות "טוען ונטען", פרק א', הלכה ד'.
.jpg){kind=small}