אכילאה אלף העלה

מין של צמח

אכילאה אלף העלה (שם מדעי: Achillea millefolium) הוא צמח השייך למשפחת המורכבים. הצמח כולל כ-200 זני משנה אשר בתוכם פרחי בר ופרחי נוי גינתיים. חלק מהזנים הם בעלי שיח וחלקם רב שנתיים. תקופת פריחת האכילאה מתחילה מיוני ונמשכת עד אוקטובר.מוצא הצמח באירופה ואסיה מבריטניה ועד הרפובליקה העממית של סין.

קריאת טבלת מיוןאכילאה אלף העלה
אכילאה אלף העלה
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: אסטראים
משפחה: מורכבים
סוג: אכילאה
מין: אכילאה אלף העלה
שם מדעי
Achillea millefolium
ליניאוס, 1753

תיאור

עריכה

בפריחת הצמח נראים פרחיו ככיפה קמורה. בהיקף הכיפה קיים מעגל פרחים בעלי מבנה שטוח, ובתוכם קיימים פרחים שעליהם מאונכים ויוצרים מבנה צינורי. בתחילת תקופת רדת הגשמים מתפתחת בצמח שושנת עלים שכל אחד מהם באורך של כ-2 סנטימטרים. בתחילת האביב מאריכים גבעוליהם של האכילאות. עלי הצמח הם בצבע ירוק כהה. בישראל גדלים בר חמישה מינים של האכילאה, ועוד חמישה יובאו כפרחי נוי.

את פרחי האכילאה הקיפחת נהוג לייבש ולשומרם לנוי. שימוש נוסף הוא הפצת ריח טוב באמצעות הפרחים, בישראל מתבצע שימוש זה בעיקר באכילאה קטנת הפרחים – זן הגדל בצפון ישראל, מהרי יהודה ועד לגולן.

שימושים על פי מקורות קדומים

עריכה

האכילאה היה ידוע בתרבויות שונות כבעל סגולות ריפוי בעיקר של פציעות. הצמח הוזכר על ידי פדניוס דיוסקורידסרופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לספירת הנוצרים, כצמח מרפא ששימש לטיפול בלב ובכיבים מודלקים. בימי הביניים שימש שורש הצמח בעיקר לטיפול בהכשות נחשים ובעקיצות של בעלי חיים ארסיים. השימוש בצמח לריפוי פצעי מלחמה ולעצירת דימומים היה נפוץ בקרב חיילים ולוחמים בתקופות שונות בעולם הקדום, בימי הביניים ואף בקרב שבטי האינדיאנים בצפון אמריקה ובקרב הלוחמים במלחמת האזרחים. כיום משמש שורש הצמח ברפואה העממית להקלה על כאבי רגליים, ואילו הזרעים משמשים לחליטת תה רפואי.[2] האכילאה הריחנית משמשת בנגב את הבדואים לחיטוי פצעים וריפוי בעיות עיניים.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אכילאה אלף העלה באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמוד 70