אמנה בדבר שמיים פתוחים

אמנה בדבר שמיים פתוחים נכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2002 וחברות בה 34 מדינות. באמנה תוכנית לטיסות ניטור ומעקב לא חמושות בכל השטח הטריטואלי של המדינות החברות. האמנה נועדה להגביר הבנות הדדיות ואמון בין כל המדינות החברות, על ידי שיתוף כל החברות, ללא קשר לגודלן, תפקיד מלא באיסוף מידע על הכוחות הצבאיים והפעילות הצבאית בה יש להן עניין. שמים פתוחים הוא אחד מן הניסיונות הרחבים ביותר לקדם פתיחות ושקיפות במידע על כוחות צבא ופעילותם. הרעיון של "תצפיות אוויריות משותפות" הוצע לראשונה על ידי נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, לראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, בעת ועידת ז'נבה בשנת 1955[1]. אולם, הסובייטים דחו את ההצעה על הסף ובמשך שנים לא דנו בה. האמנה הוצעה לבסוף כיוזמה נשיא ארצות הברית וראש סוכנות הביון המרכזית לשעבר, ג'ורג' בוש בשנת 1989. לאחר משא ומתן בין נאט"ו לבין ברית ורשה, האמנה נחתמה ב-24 במרץ 1992, בהלסינקי, פינלנד.

אין קשר בין אמנה זו לבין הסכם שמים פתוחים למרות הדמיון בשמות.

חברות האמנה עריכה

34 המדינות החברות באמנה על שמים פתוחים הן: בלארוס, בלגיה, בוסניה והרצגובינה, בולגריה, קנדה, קרואטיה, הרפובליקה הצ'כית, דנמרק, אסטוניה, פינלנד, צרפת, גאורגיה, גרמניה, הונגריה, איסלנד, איטליה, לטביה, ליטא, לוקסמבורג, הולנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, רומניה, רוסיה, סלובקיה, סלובניה, ספרד, שוודיה, טורקיה, אוקראינה, בריטניה וארצות הברית. קירגיזסטן חתמה על האמנה אולם לא אשררה אותה עדיין. קנדה והונגריה הן נאמנות לשמירת מסמכי האמנה, כהוקרה לתרומתן המיוחדת לקידום תהליך השמים הפתוחים.

האמנה אינה מוגבלת בזמן ופתוחה להצטרפות מדינות נוספות. בקשות להצטרפות לאמנה צריכות להיות מאושרות בקונצנזוס של הוועדה המייעצת לשמים פתוחים, שהיא הגוף המופקד על יישום האמנה, המתכנס מדי חודש במטה הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, בווינה.

מרכיבי האמנה עריכה

 
מטוס WC-135 קונסטנט פיניקס המשמש את ארצות הברית ליישום האמנה
 
מטוס אנטונוב An-30 המשמש את רוסיה ליישום האמנה

טריטוריה עריכה

האמנה על שמים פתוחים חלה על מלוא הטריטוריה שעליה המדינה החברה שולטת באופן עצמאי, כולל יבשה, איים, ומקווי מים יבשתיים. האמנה מציינת כי מלוא שטחה של כל מדינה חברה חייב להיות פתוח לתצפית. ניתן להגביל טיסות תצפית אך ורק מנימוקי בטיחות טיסה ולא מנימוקי ביטחון לאומי.

כלי טיס עריכה

מקורם של מטוסי תצפית יכול להיות המדינה המקיימת את התצפית, או על ידי המדינה הנצפית וזאת על פי בחירת המדינה הנצפית. כל כלי הטיס הנמצאים בשימוש במסגרת האמנה ומכשירי התצפית שעליהם, חייבים באישור ובבדיקת טרום-טיסה תקנית, כדי להבטיח שהם עומדים בתקנים שנקבעו באמנה. המטוסים האמריקנים אשר אושרו לצורכי האמנה הם מדגם WC-135 קונסטנט פיניקס אשר הותאם במיוחד למשימה זו. בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, קנדה, צרפת, יוון, איטליה, פורטוגל וספרד חולקות בעלויות ההפעלה של מטוסי לוקהיד C-130 הרקולס המצוידים בציוד מעקב. זאת בהתאם למידת השימוש של כל אחת ממדינות אלה במטוסים. בולגריה, רומניה, רוסיה ואוקראינה משתמשות במטוסי אנטונוב An-30. רוסיה מפעילה אף מטוסי טופולב Tu-154 שהוסבו למטרה זו. שוודיה משתמשת במטוס סאאב 340 שהוכשר ואושר לתצפית. הונגריה משתמשת במטוס אנטונוב An-26.

חיישנים עריכה

המכשור המותר על מטוסי שמים פתוחים הוא ציוד הסרטה בווידאו, מצלמות אופטיות פנורמיות ובעלות עדשה צרה לצילום ביום, חיישני תת-אדום עם יכולת מעקב ביום ובלילה, מכ"ם מִפְתָּח סינתטי לתצפית ביום ובלילה בכל מזג אוויר. הרזולוציה האופטית של ציוד הצילום, מוגבלת בהבחנה בעצמים שגודלם מעל 30 ס"מ, ומאפשרת זיהוי של ציוד צבאי עיקרי (כך למשל, מאפשר לאבחן בין טנק למשאית). כך מובטחת שקיפות בגודל כוחות הצבא ובפעילותם. האמנה מאפשרת שינויים ושיפורים בציוד המעקב בהתאם להסכמות בין המדינות החברות. כל ציוד המעקב חייב להיות זמין באופן מסחרי לכל המדינות החברות באמנה.

הקצאות עריכה

כל אחת מן המדינות החברות באמנה מתחייבת לקבל בשטחה טיסות תצפית בהתאם ל"הקצאה פסיבית" הנקובה בנספח הראשון לאמנה, כך למשל, ההקצאה הפסיבית של ארצות הברית ורוסיה היא 42 טיסות בשנה. לכל מדינה חברה "הקצאה אקטיבית", המאפשרת לה לקיים טיסות תצפית במדינות חברות אחרות במספר השווה להקצאה הפסיבית שלה.

יישום האמנה עריכה

טיסות תצפית על פי האמנה החלו באוגוסט 2002. במהלך השנה הראשונה לאמנה בוצעו על ידי המדינות החברות 67 טיסות תצפית. בשנת 2004 גדל מספר טיסות התצפית ל-74. בשנת 2012 בוצעו 100 טיסות תצפית על ידי המדינות החברות[2]. המידע הנאסף בטיסות אלה זמין לכל המדינות החברות באמנה, על כן המידע הזמין לכל מדינה גדול בהרבה מן המידע שאספה בכוחות עצמה.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה