פתיחת התפריט הראשי

אמת המים שהייתה בבית המקדש הייתה הפתרון הטכני לניקוז הנוזלים הרבים שנקוו על רצפת בית המקדש מתחת למזבח, כתוצאה מדמי הקרבנות הרבים שנשחטו בבית המקדש. באמה נצטברו שיירי הדם שנשפכו ליסוד המזבח[1], ולאמה שפכו גם את הפסולת שהייתה במקדש, כגחלים שנשתיירו במחתה[2], דמי קרבנות שנפסלו[3], גיד הנשה של קרבנות השלמים, ולדעת רבי יהודה אף גופות חטאת העוף הבאה על הספק[4].

האמה הובילה מעין עיטם, והייתה מחוברת ככל הנראה לאמת המים שבנה הורדוס להובלת מים מבריכות שלמה לארמונו ולמקדש. מי האמה נשפכו לנחל קדרון, והדמים שהיו בו נמכרו לגנני ירושלים לצורכי זיבול[5]

באמה השתמשו גם כדי לנקות את רצפת בית המקדש, הניקוי התבצע באופן הבא: פקקו את פתח יציאת המים בסוף האמה, המים שהמשיכו לזרום לאמה עלו על גדות האמה ומילאו את רצפת העזרה, לבסוף הסירו את הפקק, והמים שחזרו לאמה שטפו איתם את כל הלכלוך שברצפת העזרה.

בשבת היה אסור לנקות את המקדש באופן זה, אבל אם חל ערב פסח בשבת, שאז שחטו אלפי כבשים בשביל קרבנות הפסח, והרצפה הייתה מלוכלכת יותר מדי נהגו לפקוק את האמה אף בשבת. ונחלקו תנאים למטרת הפקיקה. לדעת רבי יהודה עשו כן מחוסר ברירה כדי לשטוף את העזרה, ולכן התירו איסור שבות. ולדעת חכמים לא פקקו את פתח היציאה של האמה אלא סתמו את כל האמה, כדי שדמי הקרבנות לא יתנקזו לאמה, כדי להגדיל את הטקס בעיני המתבוננים, שכן "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם"[6].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת מידות, פרק ב', משנה ב'.
  2. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ה, משנה ה.
  3. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משניות ז-יא.
  4. ^ משנה, מסכת תמורה, פרק ז, משנה ו.
  5. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ה, משנה ו.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ה, עמוד ב'.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.