אנה אסינגר

מחנכת גרמנייה-יהודייה

אנה אסינגרגרמנית: Anna Essinger; ‏ 15 בספטמבר 1879 - 30 במאי 1960) הייתה מחנכת יהודיה ילידת גרמניה, שהתחנכה בארצות הברית. ניהלה בית ספר פרוגרסיבי בגרמניה אותו העתיקה לאנגליה עם עליית הנאצים לשלטון. גילתה כושר ארגון ומנהיגות והצילה בזכות תושייתה את תלמידיה היהודים מידי הנאצים, על ידי העברתם לאנגליה והקמת בית ספר חלופי בשם באונס קורט (אנ') במחוז קנט.

אנה אסינגר
אנה אסינגר תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
אנה אסינגר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 15 בספטמבר 1879
אולם, ממלכת וירטמברג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 במאי 1960 (בגיל 80)
Otterden, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים באונס קורט עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד מנהלת בית ספר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייה עריכה

ילידת אולם (Ulm) בגרמניה. בת בכורה מתוך תשעה ילדים. בשנת 1899 נשלחה לארצות הברית אל דודתה בנשוויל טנסי. שם החלה להתעניין בחינוך. השלימה תואר ראשון ושני בגרמנית והחלה ללמד גרמנית. במהלך תקופה זו התיידדה עם הקוויקרים והושפעה מאוד מרעיונותיהם. ב-1919 נשלחה על ידי אגודת הידידים הקוויקרית לדרום גרמניה לדאוג לרווחת הילדים לאחר מלחמת העולם הראשונה. למרות שהייתה מעורבת גם בפיתוח תוכניות לימודים לנשים עובדות החליטה שעליה להתמסר לחינוך ילדים. בשנת 1926 ייסדה בקרבת אולם בית ספר פנימייתי בשם לנדשולהיים הרלינגן. נודעה כבעלת חופש מחשבה, מתנגדת ללאומנות ועל אף יהדותה לא ניהלה אורח חיים מסורתי ולא הייתה ציונית. התלמידים במוסד שהקימה למדו בקבוצות בהתאם ליכולתם האישית. לא הונהגה בו ענישה פיזית וכן לא בחינות או הערכה תחרותית. הילדים למדו גם שפות כגון, צרפתית ואנגלית. היחסים עם המורים היו קרובים ולמנהלת המייסדת נהגו לקרוא דודה אנה (Tante Anna).[1] אסינגר נודעה בקשיחותה אך במסירותה לתלמידיה. נהגה לעודד את תלמידיה לחשיבה עצמאית, ליצירתיות ומעשיות בד בבד עם יכולת עבודה שיתופית.

פעילותה בתקופת השואה עריכה

שליש מהילדים בבית ספרה היו יהודים. לאחר עליית היטלר לשלטון הבינה אסינגר, שעליה להוציא את בית הספר מגרמניה כי אין עתיד לילדים היהודים במדינה זו. ב-1933 נתבקשה לתלות את דגל צלב הקרס על גג בית הספר לרגל יום הולדתו של הפיהרר. מאחר שהבינה שהדגל מסמל השקפת עולם המנוגדת להשקפתה, הסבירה למורים ולתלמידיה, שלא תוכל להשלים עם חינוך בכפייה בתנאים אלה.[2] לאחר השגת אישור הרשויות באנגליה ואת תמיכת הקוויקרים עמם הייתה מיודדת, ותורמים פרטיים נוספים, הצליחה להעביר 65 מתלמידיה היהודים וגם את רוב צוותה[3], ולהעתיק את בית ספרה לבאונס קורט במחוז קנט.[1] את בית הספר במיקום החדש הפכה למקלט עבור הילדים היהודים הפליטים שהמתינו לאיחוד עם הוריהם או לקליטה בקרב משפחות אומנה.

בנוסף לילדים העבירה איתה לבית הספר גם שלוש מורות, מנהל מטבח ועשרה נערים בוגרים יותר על מנת שיסייעו בעבודה עם התלמידים הפליטים. ציוד בית הספר היה צנוע וכלל עפרונות ונייר בלבד. אסינגר דאגה ללימודי אנגלית עבור הילדים על מנת להקל על שילובם בארץ החדשה. גייסה מתנדבים לצורך כך באמצעות פרסום מודעות בעיתונות והבטחת מגורים וכלכלה בחינם למורים לאנגלית שיסכימו להתגייס למשימה זו.[4]

 
בית הספר באונס קורט בניהולה של אסינגר

בית הספר סבל מתחלופה רבה של תלמידים. בין אוקטובר 1933 לדצמבר 1938 התקבלו לבית הספר 319 ילדים ו-195 עזבו. במהלך 1939 התקבלו 126 ועזבו 104. הדבר נבע מכך שבית הספר היווה מקום מגורים זמני עבור הילדים שהמתינו לקליטה בקרב משפחות אומנות. למרות התנאים הלא פשוטים אסינגר דאגה ליצור עבור הילדים סביבה פיזית מלאת גירויים חינוכיים שתייצר בהם תחושת ערך עצמי. בימי א' היו מגיעות משפחות אומנה כדי לבחור ילד לאימוץ. אסינגר התנגדה נמרצות לשיטה זו של "שוק יום א", שהותיר ילדים רבים, שלא נבחרו, דחויים ומאוכזבים. בזכות פנייתה לתנועה למען הפליטים (RCM) שונתה המדיניות כך שהחיבור למשפחות נעשה מראש עוד לפני המפגש עם הילדים. אסינגר בחרה בעצמה ילדים שגילתה אצלם כישרון ומחוננות, שסברה כי השהות בבית ספר תתרום להתפתחותם.[5]

בנובמבר 1938 נתבקשה אסינגר לארגן את מחנה דוברקורט לקליטת הילדים הפליטים. המחנה שימש תחנת מעבר עבור אלפי ילדים שהגיעו בקינדרטרנספורט. חלק מהילדים נקלטו בקרב משפחות אומנה והאחרים נשלחו לבית הספר באונס קורט בניהולה. עד 1943 מצאו כ-500 ילדים בית חדש בבית ספר זה.[6]

ב-1940 פונה בית הספר למחוז שורפשייר לטרנץ' הול (Trench Hall). למרות שהייתה כבר בת 60 המשיכה לנהל ולארגן את בית הספר גם במקומו החלופי. באותה שנה גם נתבקשה על ידי התנועה למען הפליטים לסייע מאחר שהתנאים במחנה הקליטה דוברקורט לא התאימו לתנאי החורף והצריכו פתרון אחר לילדים.[7]

לאחר המלחמה עריכה

בסיום המלחמה שבה אסינגר עם כמאה תלמידים לבית הספר באונס קורט, שהיה במצב רעוע, והמשיכה לקבל אליו ילדים. הפעם היו אלה ילדים יהודים שהוחבאו במזרח אירופה במהלך המלחמה או ניצולים ממחנות הריכוז. ב-1948 סגרה את בית הספר, שהשלים מבחינתה את ייעוד. היא הייתה קרובה לגיל 70 וראייתה נחלשה מאוד. למרות סגירת בית הספר המשיכה לשמור על קשר עם בוגרי המקום, שעבורם היווה לא רק בית ספר אלא גם בית בתקופת ילדותם. אסינגר נשארה לגור במקום עד יום מותה.[6]

הכרה והנצחה עריכה

 
הנצחתה בעיר הולדתה אולם

ב-1959 ביום הולדתה ה-80 נטעו תלמידיה לשעבר 241 עצים לכבודה בישראל על שמה.[8][6] בעשור האחרון זוכה אסינגר להכרה והוקרה. באולם שבגרמניה נקראו שני בתי ספר על שמה והושמו לוחות זיכרון לכבודה על הבית שבו נולדה ועל הבניין שבו ייסדה את בית ספרה. ב-2004 חגגו 125 שנה להולדתה. במילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית הוסף ערך על שמה. בגרמניה נכתבה אודותיה עבודת דוקטורט ונערכו מפגשי איחוד של תלמידיה מבאונס קורט.[9] ב-1995 יצא במינכן סרט באנגלית אודותיה בשם: Anna's children Anna Essinger and the history of the Herrlingen Boarding School.[10]

ב-25 ביוני 2018 התכנסו בבאונס קורט תלמידיה לשעבר עם קרובי משפחותיהם לציין את זכרה ולחנוך לוח זיכרון הנושא את שמה. דברים לזכרה נשא פרופ' לסלי ברוך ברנט, שהיה אחד מתלמידיה ושהה שלוש וחצי שנים במוסד תחת ניהולה.[11]

אנה אסינגר מונצחת גם באתר של ארגון ה-AJR בבריטניה. האתר ממפה את אתרי הנצחת השואה בבריטניה. אנה מוזכרת ב-5 אתרים במפה.[12]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אנה אסינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Uta-Elizabeth Trott, (Essinger, Anna (1879–1960, Oxford Dictionary of National Biography.
  2. ^ נדב מן, ילדות גרמנית: שלפ-שטונדה, צלב קרס וקינדרלעך, באתר ynet, 10 באוגוסט 2012
  3. ^ Zahl Gotlib, Amy, Men of Vision : Anglo-Jewry's Aid to victims of the Nazi regime 1933-1945, London: Weidenfeld & Nicolson, 1998, עמ' 99-100
  4. ^ יהודית באומל תידור, מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  5. ^ Sybil Oldfield, "It Is Usually She": The Role of British Women in the Rescue and Care of the Kindertransport Kinder, Shofar 23(1), 2004, עמ' 57–70
  6. ^ 1 2 3 Anna Essinger - Unlearned Lessons, www.unless-women.eu (ארכיון)
  7. ^ Sophia Cantwell, The Power of the People in Influencing the British Government: The Kindertransport., Young Historians Conference, Paper 15, April 29, 2014
  8. ^ L. Schachne, Anna Essinger 80, AJR Newsletter, ‏1959 September (ארכיון)
  9. ^ AJR, www.ajr.org.uk
  10. ^ Anna's children Anna Essinger and the history of the Herrlingen Boarding School / a film by Angelika Schubert, Gabriele Kröber and Peter Schubert - Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum, collections.ushmm.org
  11. ^ Jacqueline Danson (2018-07-07), Bunce Court School | AJR Anna Essinger plaque | Professor Leslie Baruch Brent, נבדק ב-2018-09-02
  12. ^ AJR, Your search: Anna Essinger, The UK Holocaust Map