אניטה לסקר-וולפיש

ניצולת שואה מאושוויץ

אניטה לסקר-וולפישגרמנית: Anita Lasker-Wallfisch; נולדה ב-17 ביולי 1925) היא צ'לנית יהודייה-גרמנייה, שהייתה חברה בתזמורת הנשים באושוויץ.[1][2]

אניטה לסקר-וולפיש
Anita Lasker-Wallfisch
לסקר-וולפיש, 2007
לסקר-וולפיש, 2007
לידה 17 ביולי 1925 (בת 98)
ברסלאו, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה צ'לו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Raphael Wallfisch עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • הפרס הלאומי הגרמני (2019)
  • צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (דצמבר 2020)
  • מסדר ההצטיינות של נורדריין-וסטפאליה (2018)
  • חבר במסדר האימפריה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

לסקר נולדה למשפחה יהודית-גרמנית בברסלאו, אז גרמניה (ורוצלב, פולין של ימינו), אחת משלוש אחיות (מריאן ורנאטה). אביה אלפונס היה עורך דין ואחיו של השחמטאי הנודע אדוארד לסקר. אמה הייתה כנרת.[2] הוריהן של שלוש האחיות הקנו להן השכלה מוזיקלית מגיל צעיר. אחותה מריאנה עזבה את גרמניה מיד לאחר ליל הבדולח. האחות רנאטה לא הצליחה לצאת מגרמניה.[3]

המשפחה סבלה מאפליה משנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, אך מאחר שאב המשפחה נלחם בחזית במלחמת העולם הראשונה וקיבל את עיטור צלב הברזל, המשפחה חשה מידה מסוימת של חסינות מפני רדיפות הנאצים.[1]

מלחמת העולם השנייה עריכה

מריאן, האחות הבכורה, ברחה לאנגליה בשנת 1939,[4] באפריל 1942 הוריה של לסקר גורשו לאיזביצה[5], ועל פי ההערכות הם מתו ליד לובלין בפולין.[1] אניטה ורנטה לא גורשו כיוון שעבדו במפעל לנייר. שם הם פגשו שבויי מלחמה צרפתים והחלו לזייף מסמכים כדי לאפשר לעובדי כפייה צרפתים לחזור לצרפת.

"אף פעם לא יכולתי לקבל את העובדה שיהרגו אותי בגלל מי שנולדתי במקרה, והחלטתי לתת לגרמנים סיבה טובה יותר להרוג אותי."[2]

בספטמבר 1942 הן ניסו לברוח לצרפת, אך נעצרו בגין זיוף בתחנת וורוצלב על ידי הגסטפו. המזוודה שלהן, שכבר העלו על הרכבת עזבה בלעדיהן. הגסטאפו היו מודאגים מאובדן המזוודה, וציינו בקפידה את גודלה וצבעה.[1]

"הייתי בכלא כשנה. ואז יום אחד קראו לי למטה. הגיעה מזוודה: האם אוכל לזהות אותה? זו הייתה המזוודה שלי. הם גנבו הכל, הם הרגו את כולם, אבל המזוודה הזו באמת הייתה חשובה להם. הם מצאו את המזוודה והכל היה בסדר, אם כי מעולם לא ראיתי אותה יותר מכיוון שהיא הוכנסה למחסני הכלא ובהמשך ראיתי את אחת השומרות לובשת את אחת השמלות שלי."[1]

באושוויץ עריכה

אניטה ורנאטה נשלחו לאושוויץ בדצמבר 1943[6] ברכבות נפרדות.[2] היא צורפה לתזמורת הנשים באושוויץ. הנגינה בתזמורת הצילה אותה, מכיוון שקשה היה להחליף נגני צ'לו. התזמורת ניגנה בצעדות כאשר האסירים עזבו את המחנה לעבודה מדי יום וכשחזרו. הם גם נגנו קונצרטים עבור האס אס.[1]

באוקטובר 1944 התקדם הצבא האדום ואושוויץ פונתה. אניטה הועלתה לרכבת יחד עם 3,000 אסירים אחרים למחנה הריכוז ברגן-בלזן[6] ושרדה חצי שנה כמעט בלי שום דבר לאכול.[2] לאחר שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי היא הועברה לראשונה למחנה העקורים ברגן-בלזן שנמצא בסמוך. אחותה רנאטה, שדיברה אנגלית, הפכה למתורגמנית עבור הצבא הבריטי.[1]

במהלך משפט בלזן שהתקיים בספטמבר עד נובמבר 1945 העידה אניטה בין היתר נגד מפקד המחנה יוזף קרמר, רופא המחנה פריץ קליין וסגן מפקד המחנה פרנץ הסלר שכולם נידונו למוות ונתלו באותה שנה.[6]

לאחר המלחמה עריכה

בשנת 1946 עברו אניטה ורנטה לבריטניה בעזרת מריאן.[1][2] היא נישאה לפסנתרן פיטר וולפיש ונולדו להם שני ילדים. בנה הוא הצ'לן רפאל וולפיש, ובתה, מאיה ג'ייקובס-וולפיש, היא פסיכותרפיסטית. וולפיש הקימה את התזמורת הקאמרית האנגלית (ECO),[7] הופיעה כחברה וכאמנית סולו, וסיירה ברחבי העולם. נכדה הוא המלחין בנג'מין וולפיש.

לאחר כמעט 50 שנה מגרמניה, היא סוף סוף חזרה לשם בסיבוב הופעות עם התזמורת בשנת 1994. מאז אותה תקופה, וכעדה וקורבן של התקופה הנאצית, היא ביקרה בבתי ספר גרמניים ואוסטריים כדי לדבר ולספר את קורותיה. היא מקדמת את קרן קרייסאו החדשה בפולין, כמו גם את קרן פרייה פון מולטקה ומורשת חוג קרייזאו. בשנת 1996 פרסמה את זיכרונותיה "לרשת את האמת".[8]

במהלך השנים סיפרה את סיפור חייה בראיונות רבים, בין היתר לארכיון ההיסטוריה החזותית של קרן השואה (1998) ולארכיון המקוון אודות עבודות הכפייה 1939–1945 (2006).[9] היא התראיינה ל"סיפורי חיים לאומיים" ובשנת 2000 לאוסף 'זיכרון החיים של הקהילה היהודית' בעריכת הספרייה הבריטית.[10]

בשנת 2011 קיבלה תואר כדוקטור כבוד לתאולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג'.[7]

בשנת 2018 היא נשאה נאום הנצחה הבונדסטאג לציון 73 שנה לשחרור אושוויץ.[4]

בדצמבר 2019 שודרה כתבה בתוכנית 60 דקות על המוזיקה, שכתבה ונוגנה על ידי התזמורת באושוויץ שנשמרה על ידי פרנצ'סקו לוטורו.[11]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אניטה לסקר-וולפיש בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Stephen Moss (13 בינואר 2005). "Anita Lasker Wallfisch profile". The Guardian. נבדק ב-26 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Anita Lasker-Wallfisch (2003). "Testimony from "Survival: Holocaust Survivors Tell Their Story"" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-11 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ בתיה דביר, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, ירושלים, יד ושם, 2018, עמ' 193
  4. ^ 1 2 "Deutscher Bundestag, Remembering the victims of National Socialism with Anita Lasker-Wallfisch", 31 January 2018; retrieved 5 February 2018.
  5. ^ בתיה דביר, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, ירושלים, יד ושם, 2018, עמ' 193
  6. ^ 1 2 3 Law reports of trials of war criminals, selected and prepared by the United Nations War Crimes Commission – Volume II, The Belsen Trial (PDF). London, UK: United Nations War Crimes Commission. 1947. p. 21f. נבדק ב-16 ביולי 2019. Anita Lasker, who lived in Breslau before her arrest, was sent to Auschwitz in December, 1943. She was transferred to Belsen in November, 1944. She claimed that she saw Kramer, Hoessler and Dr. Klein take part in selections for the gas chamber. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 "Honorary Degrees 2011 nominations announced: Cambridge University". 2011. נבדק ב-24 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Lasker-Wallfisch, Anita (1996). Inherit the truth, 1939–1945: The documented experiences of a survivor of Auschwitz and Belsen. London, UK: Giles de la Mare. p. 168. ISBN 9781900357012.
  9. ^ Interview Archive "Forced Labor 1939–1945. Memory and History", za072; retrieved 5 February 2018.
  10. ^ National Life Stories, 'Lasker-Wallfisch (1 of 11) National Life Stories Collection: 'The Living Memory of the Jewish Community', The British Library Board, 2000; retrieved 7 October 2017.
  11. ^ https://www.cbsnews.com/video/holocaust-prisoners-in-nazi-concentration-camps-made-music-now-its-being-discovered-and-performed-60-minutes-2019-12/