אני שמידט

אנה מריה חִירְטְרַאוּדָה שמידט (בהולנדית: Anna Maria Geertruida Schmidt;‏ 20 במאי 1911 – 21 במאי 1995) הייתה משוררת וסופרת הולנדית פופולרית. יצירתה כוללת שירים, פזמונים, ספרים, מחזות, מחזמרים, תסכיתים ודרמות טלוויזיה.

אני שמידט
Anna Schmidt

לידה	20 במאי 1911 קפלה, הולנד
פטירה	21 במאי 1995 (בגיל 84) אמסטרדם, הולנד
שם לידה	Anna Maria Geertruida Schmidt
מדינה	ממלכת ארצות השפלה
מקום קבורה	Zorgvlied
שפות היצירה	הולנדית
יצירות בולטות	ייפ וינקה, פלוק מבית פטפלט, מינוס
צאצאים	Flip van Duyn
פרסים והוקרה	פרס אנדרסן (1988) פרס הקוראים לספר ההולנדי (1988) פרס אנדרסן (1988) ספר הילדים של השנה (1957) פרס הקוראים לספר ההולנדי (1991) פרס חבר השופטים לספרות נוער של CPNB (2005) פרס המדינה לספרות ילדים ונוער (1964) חרט הכסף (1971) פרס השרשורים (1981) פרס קונסטנטין הויגנס (1987) Edmond Hustinx Prize for playwrights (1974) Gouden Griffel (1981) Theo Thijsen Award (1964) נבל הזהב
www.annie-mg.com
חתימה

אנני שמידט

שמידט התפרסמה בארצה בזכות ספריה לילדים "יִיפּ ויַנֶקֶה" (Jip en Janneke), "פלוק מבית פטפלט" (Pluk van de Petteflet), מעלית הפלא (Abeltje) ועוד, ושיריה לילדים, בהם "דיקרטייה דאפ" (Dikkertje Dap) ו"הדובון פיפלונטייה" (Het Beertje Pippeloentje). דורות של הולנדים גדלו על שיריה וסיפוריה, ויצירתה נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של הולנד שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה

קברה של אנני שמידט.

אנני שמידט נולדה וגדלה בכפר קַפֶּלֶה (Kapelle) שבמחוז זיילנד בדרום-מערב הולנד, שם כיהן אביה ככומר. ילדותה כבת-כומר בסביבה קרתנית לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. האם, שכבר איבדה שתי בנות, גוננה עליה בצורה חולנית, ואילו הקשר עם אביה היה רופף ביותר. היא למדה מאמה קרוא וכתוב בגיל צעיר מאוד, והתוודעה באמצעותה לעולם הספרות. כשהייתה בת 14 שלחה שירי ביכורים למשורר ומבקר הספרות וילם קלוס, וזה עודדה להמשיך לכתוב. בכתיבה מצאה לה מפלט של קבע מהסביבה העוינת, לתחושתה. שמידט חזתה בהשתאות בהופעת החשמל והמכונית הראשונה בכפר, ובראשיתו של הקולנוע. שנות ה-20 של המאה ה-20 טבעו בה חותם עמוק עם הופעתה של התנועה הפמיניסטית - "המהפכה המינית האמיתית". בהשפעת הוריה החלה בשנת 1929 ללמוד משפטים בהאג, ובשנת 1930 נסעה לזמן מה לגרמניה, שם עבדה כאו-פר ולמדה את השפה הגרמנית.

עם שובה לארצה שימשה כספרנית במידלבורך, ובשנת 1938 פרסמה בעצת אמה שני שירים בכתב העת הספרותי בעל הזיקה הפרוטסטנטית "נתיבים לרקיע" (Opwaartsche Wegen). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבדה כספרנית בפליסינגן. שמידט סירבה לתלות את השלט "הכניסה ליהודים אסורה", ולא הסירה מהמדפים ספרים שנאסרו על ידי הנאצים. כמו כן אסרה להציג עיתונים נאציונל-סוציאליסטים באולם הקריאה. היא זומנה לשיחה עם ראש העיר מטעם משטר הכיבוש, והלה דחק בה לעסוק בתעמולה למען הנאצים, תמורת שחרור אחיה הכלוא. שמידט התעלמה מהצעתו.

לאחר המלחמה החלה לעבוד כעורכת ביומון האמסטרדמי "הט פארול" (Het Parool), משרה שהתמידה בה עד שנת 1958. משנת 1950 ניהלה שמידט מערכת יחסים עם הכימאי דיק ון דאון (Dick van Duyn), אף שכבר היה נשוי ולא נפרד מאשתו. לשניים נולד בן, פְלִיפּ, העתיד למלא תפקיד פעיל בעבודתה. משנת 1963 התגוררו לסירוגין בריביירה הצרפתית ובבֶּרְקֵל אֶן רוֹדֶנרֵייס (Berkel en Rodenrijs) שבמחוז דרום הולנד. עם זאת נותרה אמסטרדם העיר האהובה עליה. בשנת 1982, שלוש שנים לאחר מותו מרצון של ון דאון, השתקעה שמידט ברחוב פוסיוס (Vossius) באמסטרדם.

בשנת 1991 חדלה לכתוב, לאחר שמחזהּ האחרון "לשנינו יש סוס" (We hebben samen een paard) התקבל בקרירות. בתוך כך כבר הייתה עיוורת כמעט לחלוטין. בינואר 1994 מעדה בחדר השינה בביתה ושברה את אגן הירכיים. שמידט נותחה, ועם תום תהליך השיקום החליטה להסדיר עניינים אחדים הנוגעים לסיום חייה. היא הגיעה להבנות עם רופא המשפחה שלה, שהיה ער לתפיסותיה בדבר המתות חסד, וביקשה מהמלחין והפסנתרן ההולנדי הארי בַּנִינְק לחבר עבורה את המוזיקה שתנוגן בהלווייתה: "הארי אמור לחבר מחרוזת נחמדה, עם שירים משלו ומשלי, כמו 'בכרכרונת' ו'ביום יפה של הפנטקוסט', ואחר כך זה צריך להשתנות למשהו קלאסי. כשהכול כבר היה מסודר חשבתי לעצמי: אין ספק שהרווחתי לי איזו חגיגונת קטנה, ואני בהחלט מרוצה." השכם בבוקר שלמחרת יום הולדתה ה-84 שמה אנני שמידט קץ לחייה. היא טמונה בבית הקברות "זורחפליט" (Zorgvlied) שבאמסטרדם.

יצירתה

הכבשה ורוניקה: פסלו של האמן פרנק רוזן. הפסל ניצב בכפר אֶחְמוֹנְד אַן דֶן הוּף שבמחוז צפון הולנד. רוזן יצר את הפסל לכבודו של המאייר והמעצב ההולנדי וים בֵּיימוּר, שהשתקע בכפר בשנת 1954.

בשנות עבודתה במערכת עיתון "הט פארול" הצטרפה שמידט לאחדים מעמיתיה, חברי להקת הקברט העיתונאי האמסטרדמי "הדיונון" (De Inktvis). אנני שמידט - ראשי התיבות מ.ח. היו נחוצים כדי להבדילה מסופרת אחרת, א. שמידט - כתבה בשנים הראשונות לפעילותה שם קטעים ושירים קברטיים לאמני קברט שונים כגון וים קאן, וים סוֹנֶפֶלְד וקוני סטוארט.

שמידט זכתה להכרה ספרותית עם סדרת תסכיתיה לרדיו "יש בית בהולנד", סדרה שהופקו לה 91 פרקים בשנים 1958-1952. פזמון מפורסם מהסדרה, "אלי סיאנקאלי" (Ali Cyaankali), הולחן על ידי הפסנתרן, המנצח והמלחין ההולנדי קוֹר לֶמֵר, שגם חיבר את המוזיקה לסדרת הדרמה הטלוויזיונית "פנסיון הומֶלֶס". אנני שמידט הייתה חופשייה בדעותיה לזמנה, וגישתה המשוחררת לא תמיד עלתה בקנה אחד עם רוח העם של אותה עת, אם כי הודות לאיכות יצירתה היא לא סבלה מכך במיוחד. כך למשל לא נרתעה משימוש בשפה עסיסית - במונחי תקופתה. באחד מתסכיתיה שחה אחת הדמויות: "...שהוא ייתן לו בעיטה בישבן..." למחרת המטיר ציבור המאזינים גינויים ותגובות נזעמות על שירות השידור "וארה" (VARA), שהשמיע את התסכית, ולשמידט הובהר ש"כך באמת אי אפשר". בזכות העליצות שביצירתה נשארה אהובת הציבור.

בשנת 1965 כתבה שמידט את התמליל למחזמר המקורי הראשון בשפה ההולנדית Heerlijk duurt het langst, מילולית: "מה שטעים מחזיק הכי הרבה זמן", משחק מילים על הפתגם ההולנדי Eerlijk duurt het langst, שמשמעו "אין טוב מדרך הישר". המחזמר נחל הצלחה והועלה על הבמה 534 פעמים. את המוזיקה למחזמר הלחין הארי בנינק, ששיתף עמה פעולה גם בגרסת המחזמר משנת 1968 לסדרת הטלוויזיה המצליחה שלה "כן האחות, לא האחות". שמידט כתבה מחזמרים רבים נוספים, בהם "ועכשיו למיטה" (1971) (En nu naar bed), "פלנטה שכזאת" (1973) (Wat een planeet), פוקסטרוט (1977) ו"מאדאם" (1981). בתוך כך התבסס מעמדה כמחזאית עם העלאתו של המחזה "דמעה נושרת על הטומפוס (הגרסה ההולנדית לעוגת נפוליאון)" (1980) (Er valt een traan op de tompoes). גם סדרת הטלוויזיה בת 12 החלקים "פלייסטרקאדה 17" (Pleisterkade 17) קצרה הצלחה רבה בשנים 1975 - 1977. שמידט הייתה מיודדת מאוד עם המאיירת ההולנדית פיפּ ווסטנדורפ (Fiep Westendorp), מאיירת הסדרה "ייפ וינקה" כמו גם את רוב סיפרי הילדים שכתבה הסופרת.

בין שיריה, כתבה בשנת 1956 את מילות השיר הראשון שבוצע בתולדות תחרות הזמר האירוויזיון אשר נערכה לראשונה בשנה זו, "הציפורים של הולנד", אשר השתתף והגיע תחילה למקום השני בתחרות הלאומית בהולנד לבחירת שני שירים לייצוג המדינה בתחרות אירוויזיון זו.

ביוגרפיות

עוד בחייה נכתבו עליה ספרים, ונרקמו תוכניות לחבר לה ביוגרפיות. שמידט התרחקה ככל הניתן מתשומת הלב שהופנתה כלפיה. לביוגרף האנס פוֹחֶל הבהירה כי יהיה עליו לחכות עד שתמות. פוחל נפטר זמן קצר לאחר מותה-היא, וספרו הושלם על ידי איש הספרות ההולנדי האנס ון דֶן בֶּרְח. הביוגרפיה התפרסמה בשם "רק חכה עד שאני אמות", ותיאר בפרט את יצירתה לתיאטרון.

בספרה "אף פעם אל תעשה מה שאמא שלך אומרת" כתבה חוקרת ספרות הילדים והנוער ההולנדית יוֹקֶה לינְדֶרְס על ספרי הנוער של שמידט, אם כי לא זכתה לשיתוף פעולה מצד יורשיה של הסופרת.

בשנת 2002 ראה אור הספר "אנה" (Anna), ביוגרפיה מאת הסופרת והעיתונאית ההולנדית אנייט ון דר זייל (Annejet van der Zijl). המחברת זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד יורשיה של שמידט, וספרה נחשב כיום לביוגרפיה המוסמכת ביותר. סדרת טלוויזיה בשבעה חלקים בשם "אנני מ.ח." מבוססת על ספרה זה, ושודרה בטלוויזיה הציבורית ההולנדית והפלמית בשנת 2010.

חיבורים ביבליוגרפיים

דיקרטייה דאפּ: פסלו של הפסל והצייר ההולנדי האנס באיינס. הפסל ניצב בקפלה, כפר הולדתה של אנני שמידט.

בשנת 2009 ראתה אור ביבליוגרפיה מאוירת של כתבי אנני שמידט מאת החוקר מרסל ראדחֵייפּ. הביבליוגרפיה חוברה בשיתוף עם בנה של הסופרת, פליפ ון דאון, וסוקרת, לצד ספריה, גם את המהדורות המיוחדות לאספנים, את ספרי השמע ותרגומיה, וכן את תרומותיה לעיתונים ולכתבי עת. כל התיאורים שבספר מלווים באיורי צבע. נוסף על כך מובאת סקירה של פרסומים על אודות הסופרת.

מבחר מכתביה ומספריה

יש בית בהולנד (תסכית) פנסיון הוֹמֶלֶס (סדרת דרמה טלוויזיונית) (1965-1969) פלייסטרקאדה 17(סדרת דרמה טלוויזיונית) (1977-1975) בֶּפּי (סדרת דרמה טלוויזיונית) (1990) הקומקום הקטן ושירים אחרים (1950) מעלית הפלא (בהולנדית: Abeltje, ‏1953) ייפ וינקה (1953-1960) האלף של אבלטייה (1955) כמה כיף להיות שובב (1955) הכבשה ורוניקה (1955) ויפללא (1957) הדובון פיפלונטייה (1958) איבלטייה (1961) שוב ויפללא (1962)

מכשפות וכו' (1964) מינוּס (1970) פלוק מבית פטפלט (1971) פלודרטייה (1973) אוטייה (1980) עד כאן (1986) בסדר (1987) משקפיים במסגרת קרן (1988) דודה פטנט (1988) יוצאים לבילוי עם העלמה קְנוֹפְּס (1989) שוטים ועוד (1989) דגיגון עם התה. 23 סיפורים ו-68 שירים מתוך 21 ספרים 1991 בשנת 2004 ראה אור סיפור שנתגלה זמן קצר קודם לכן: "פלוק מציל את החיות".

מחזות

• מה שטעים מחזיק הכי הרבה זמן (מחזמר, 1965)
• עם איש ועכבר (מחזמר, 1969)
• ועכשיו למיטה (מחזמר, 1971)
• פלנטה שכזאת (מחזמר, 1973)
• פוקסטרוט (מחזמר, 1977)
• דמעה נושרת על הטומפוס (מחזה, 1980)
• מאדאם (מחזמר, 1981)
• הפושע ביצע זאת (מחזמר, 1983)
• פינג פונג (מחזמר, 1984)
• חול דק (מחזה, 1989)

פרסים ועיטורים

• 1957 פרס ספר הילדים הטוב ביותר על ספרה "ויפללא"
• 1964 הפרס הממלכתי לספרות ילדים ונוער על מכלול יצירתה
• 1971 פרס חֶרֶט הכסף על ספרה "מינוס"
• 1972 פרס חרט הכסף על ספרה "פלוק מבית פטפלט"
• 1974 פרס המחזאות על שם אדמונד הוסטינקס על מכלול יצירתה לתיאטרון
• 1981 פרס חרט הזהב על ספרה "אוטייה"
• 1981 פרס קסטודה לספרות בשפה ההולנדית
• 1987 הפרס על שם קונסטנטין האוחנס על מכלול יצירתה
• 1988 פרס אנדרסן לספרות ילדים
• 1988 פרס ספר השנה על שיריה ופזמוניה
• 1991 פרס ספר השנה על ספריה לילדים ולנוער

פרסים שהוענקו לה לאחר מותה

• 1996 פרס לספרות ילדים בחסות יצרנית השוקולד ההולנדית פֶנְז (Venz) על ספרה "בלגן"
• 2005 פרס ספר הילדים הטוב ביותר מטעם המכון לקידום הספר ההולנדי על ספרה "פלוק מציל את החיות"
• 2008 פרס המוזיקה על שם יאן (ג'ון) קראייקמפ על מכלול יצירתה

בשנת 1991 ייסד מכון בומה לתרבות (Stichting Buma Cultuur) פרס על שם אנני מ.ח. שמידט לשיר הקברט הטוב ביותר.

טריוויה

• במשאל שנערך בשנת 2005 בתוכנית הטלוויזיה "ההולנדי הגדול מכולם" קטפה שמידט את המקום ה-13.
• בריאיון שנערך עמה אמרה, ברומזה לקהילה הפרוטסטנטית, "אלוהים לא אסר עלינו לצחוק."

ספריה שתורגמו לעברית

• הרפתקאות ויפללא (מאנגלית: הדסה ראם), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1968.
• מעלית הפלא (מהולנדית: הדסה ראם), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1974.
• מינוש (מהולנדית: יעל בן-שלום), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.
• ייפ וינקה (מהולנדית: אופירה שפירו-מאירסון), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אני שמידט בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אני שמידט (בהולנדית ובאנגלית)
• אנני שמידט בספרייה הדיגיטלית לספרות הולנדית (הולנדית)
• אנני שמידט באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (עברית)
• אני שמידט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אני מריה גרטרודה שמידט (1911-1995), דף שער בספרייה הלאומית