אסתטיקת יחסים
אסתטיקת יחסים (Relational Aesthetics) היא מגמה או זרם באמנות עכשווית אשר נוסחה לראשונה על ידי האוצר וחוקר האמנות הצרפתי ניקולה בוריו (Nicolas Bourriaud). בוריו הגה את המונח והגדיר אותו כ"מבחר פרקטיקות אמנותיות שיוצאות מנקודת המוצא התאורטית והמעשית של אינטראקציה אנושית והקונטקסט החברתי שלה"[1] בהם האמן הוא הגורם המאפשר לדברים לקרות, במקום להיות במרכז[2].
התפתחות המונח
עריכהבוריו השתמש לראשונה במונח אסתטיקת יחסים בקטלוג התערוכה "טראפיק" (Traffic) שאצר ב-1996[3]. ב-1998 הוציא את ספרו "אסתטיקת יחסים" ( Esthétique Relationnelle) בו ניסה לראשונה לפתח את הרעיון בהקשר רחב ולאבחן את המגמה אליה הוא מתייחס.
בוריו מבקש בספר זה להתייחס לאמנות בדרך שאינה "מסתתרת תחת היסטורית האמנות של שנות ה-60”[1] ובמקום זה מבקשת להציע קריטריונים אחרים בהם יהיה אפשר לנתח את האמנות של שנות ה-90, שהיא לעיתים קרובות מעורפלת ולא חד משמעית[1]. על מנת להשיג זאת, בוריו מנכס את שדה השיח של האינטרנט שהיה בשגשוג בתקופה זו. בוריו מאמץ מושגים כמו "ידידותי למשתמש", אינטראקטיבי, ו"עשה זאת בעצמך"[4]. הוא מנמק זאת כך: "מאמצע שנות ה-90, יחסים בין אנשים הפכו להיות מאוד דומיננטיים בסצנה. אני קושר את זה לכך שבאותו הזמן החלה ההתפתחות של האינטרנט, אשר שינה את התקשורת בין בני האדם, וגם השתנו הצורות של קבלה ושל נתינת שירות. החזית האחרונה הפכה להיות הדרך שבה בני האדם הפכו להיות סחורות לעסקים ולכן היה כל כך חשוב שאמנים יעסקו ביחסים ויגידו על זה משהו"[5].
אמנות יחסים
עריכהאמנים שתויגו על ידי בוריו תחת הגדרה זו כוללים את: רירקריט טיראוואניג'ה (Rirkrit Tiravanija), דומיניק גונזלס פורסטר (Dominique Gonzalez-Foerster), ליאם גיליק (Liam Gillick), פייר הויג (Pierre Huyghe), דאגלס גורדון (Douglas Gordon), ונסה ביקרופט (Vanessa Beecroft) ואחרים[4][1].
בוריו חוקר את רעיון אסתטיקת היחסים דרך דוגמאות אותן הוא מכנה אמנות יחסים[6]. הוא מגדיר אמנות יחסים כ"מבחר פרקטיקות אמנותיות שיוצאות מנקודת המוצא התאורטית והמעשית של אינטראקציה אנושית והקונטקסט החברתי שלה, במקום הניסיון לייצר חלל סימבולי עצמאי ופרטי"[1]
את המכנה המשותף בין האמנים שעליהם הוא כותב הוא מסביר כך: "מצאתי שהם שמים בקדמת הבמה משהו שהוא מאוד ספציפי: העניין המשותף שלהם (סמוי או גלוי) ביחסים בין-אישיים. גם האמנים שלא עשו אמנות שקוראת להשתתפות פיזית של הקהל – שזה מבחינתי רק אספקט אחד מתוך הרעיון ואפילו לא הכי חשוב בו – התעסקו כולם תחילה ביחסים"[5].
חלק גדול מעבודות האמנות בהן הוא עוסק בספרו יוצרות סביבה חברתית בה אנשים מתכנסים יחד ומשתתפים בפעילות כלשהי. בוריו טוען כי "תפקיד יצירות האמנות הוא כבר לא יצירת מציאויות דמיוניות או אוטופיות אלא למעשה תפקידה הוא להוות דרכים לפעולה ודרכי חיים בתוך המציאות הקיימת, בכל קנה מידה שנבחר על ידי האמן"[1].
באמנות יחסים, הקהל נתפש כקהילה. יצירת האמנות אינה מפגש בין צופה ואובייקט, אלא יוצרת מפגש אינטרסובייקטיבי. המשמעות נחווית באופן קולקטיבי, ולא בצפייה פרטית[1].
דוגמה לכך ניתן למצוא בעבודותיו של רירקריט טיראוואניג'ה: "המאפיין המרכזי בעבודתו של טיראוואניג'ה הוא הרצון למחוק אט-אט לא רק את ההבחנה בין חלל מוסדי וחברתי, אלא גם את ההבחנה בין אמן וצופה. המשפט "הרבה אנשים" (lots of people) מופיע בתדירות גבוהה ברשימת החומרים שלו. בשנות ה-90 המאוחרות התמקד טיראוואניג'ה ביצירת מצבים בהם הקהל יכול ליצור עבודה משל עצמו. נטייה זו באה לידי ביטוי בעבודה שנקראת (Untitled 1996 (Tomorrow Is Another Day, טיראוואניג'ה בנה מעץ העתק של דירתו הניו-יורקית ופתח אותה לציבור ל-24 שעות ביממה. המבקרים היו יכולים להשתמש במטבח כדי להכין אוכל, להתרחץ במקלחת, לישון בחדר השינה או פשוט לבלות ולקשקש בסלון. הקטלוג שליווה את הפרויקט מצטט מאמרים וביקורות, אשר חוזרים על קביעתו של האוצר לגבי 'שילוב מיוחד של אמנות וחיים המספק חוויה מרשימה של היות-יחד'"[4].
דוגמה נוספת היא עבודותיו של ליאם גיליק: העבודה Discussion Island: Projected Think Tank משנת 1997 (קובייה עשויה פרספקס בגודל של 120 על 120 ס"מ) מתוארת כעבודה "שניתן להשתמש בה כאובייקט שיכול לציין מרחב סגור עבור ביצוע של סחר חליפין, חילופי מידע או אסטרטגיה" בעוד Big Conference Centre Legislation Screen מ-1998 – מסך צבעוני מפרספקס בגודל של 3 על 2 מטר – מתואר כ"עוזר לאפיין את המקום שבו פעולות אינדיבידואליות מוגבלות על ידי החוקים הנכפים על ידי הקהילה"[4].
ביקורת
עריכההכותב והבמאי בן לואיס הציע שאסתטיקת יחסים היא ה"איזם" החדש, בהמשך ל"איזמים" של תקופות קודמות כמו אימפרסיוניזם, קוביזם, ואקספרסיוניזם. לואיס מוצא קווים משיקים רבים בין אסתטיקת יחסים וה"איזמים" הקודמים לה: אסתטיקת יחסים לעיתים לא נחשבת כלל אמנות מפני שהיא מגדירה מחדש מהי אמנות, אמנים שנחשבים כ"אמני אסתטיקת יחסים" מכחישים זאת לעיתים קרובות, וכן העובדה שלאסתטיקת היחסים הייתה תערוכה מייסדת[7].
במאמרה "אנטגוניזם ואסתטיקת יחסים" שפורסם במגזין אוקטובר ב-2004, טוענת חוקרת האמנות קלייר בישופ כי ספרו של בוריו מזהה מגמות חשובות באמנות שנות התשעים, ועם זאת היא שואלת: "אם אמנות יחסים מייצרת יחסים בין אנשים, אזי השאלה ההגיונית הנגזרת מכך היא איזה סוג של יחסים מיוצרים כאן, עבור מי ומדוע?”[4]. מסקנתה של בישופ מעבירה ביקורת על הרוח החיובית מדי והשטחית במידת מה שהיא חשה שעולה מרבות מהעבודות המשויכות לזרם זה: "היחסים המכוננים על ידי אסתטיקת יחסים הם לא דמוקרטיים באופן מהותי, בניגוד למה שטוען בוריו, מאחר שהם משתייכים בנוחות רבה מדי אל אידיאל של קהילה כתחושת יחד אימננטית"[4]. היא מוסיפה וטוענת שרבות מהעבודות של האמנים המשויכים לזרם חומקות מאמירה פוליטית ומסתפקות במסר חברתי מעומעם[4].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Bourriaud, Nicolas, Relational Aesthetics, Les Presses Du Reel, 1998
- ^ Relational Art (ארכיון)
- ^ Traffic (ארכיון)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 קלייר בישופ, אנטגוניזם ואסתטיקת יחסים (ארכיון)
- ^ 1 2 רות פתיר ואבי שניבאום, במערב אין כל חדש, 18/03/2013 (ארכיון)
- ^ Chris Cobb, Touch - Relational Art from the 1990’s to Now (ארכיון)
- ^ Ben Lewis, Relational Art (ארכיון)