אקספרסיוניזם

זרם באמנות המודרנית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חוסר פירוט אודות זרמים אקספרסיוניסטים אחרים מלבד האומנות החזותית, כגון ספרות וריקוד. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אקספרסיוניזם הוא זרם תרבותי, אשר צמח על רקע האימפרסיוניזם; ושקיבל תנופה משמעותית ביותר סביב שנת 1910. זרם אוונגרדי זה העמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. הזרם אקספרסיוניסטי מתקיים באֳמָנוּת, בציור, בספרות, במוזיקה ובענפים נוספים. מושג זה כולל מלבד הפוביזם, גם את קוביזם, הפוטוריזם, הקונטרוקטיביזם, הדדאיזם, הסוריאליזם ועוד. זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה), אך התפשט בעולם כולו. האקספרסיוניזם ; ומבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן וואן-גוך.

היצירה האקספרסיוניסטית מתאפיינת בהבעה של רגשות (אקספרסיה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה. רגשות אלו ביטאו את הלך הרוח של תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle, והחששות שהיא טמנה בחובה. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות אמנים ביטאו את מאווייהם ביצירותיהם, אלא ש'האקספרסיה' הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מתוך רגשות סובייקטיביים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. על כן, המציאות האובייקטיבית לעיתים מתוארת באופן מעוות ביותר ביצירה.

הרקע להופעת האקספרסיוניזםעריכה

אמנם אמנות ישנה כגון זאת של מתיאס גרינוואלד, ברויגל הזקן, אל גרקו, וגויה מוגדרת כאמנות אקספרסיוניסטית. אבל זרם אמנותי זה קיבל תנופה רצינית במעבר שבין המאה הי"ט למאה העשרים (ה'בל אפוק'). היא פרחה ובעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בעקבות התמורות המדיניות, החברתיות והתרבותיות החשובות, שחלו בה. אקלים תרבותי זה עודד את הביטוי האישי. לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.

מבחינה אמנותית היה האקספרסיוניזם תגובת נגד רבת עוצמה לשטחיותם ולרדידותם של הריאליזם והנטורליזם של סוף המאה ה-19. כמו כן, קיימים מכנים משותפים בין האקספרסיוניסטים, לניאו-אימפרסיוניסטים ולפוביסטים, אשר רובם ככולם פעלו בעיקר בצרפת. ביצירה אקספרסיוניסטית ניכרות גם השפעות מהאמנות הגותית (ימי הביניים), מהציור הפלמי (רנסנס), מהרומנטיציזם ומהאמנות הפרימיטיבית – שמקורה באפריקה ובאוקיאניה.

השימוש במונח "אקספרסיוניזם" החל בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון הברלינאי", ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון הזרם האומנותי.

המבשרים של האקספרסיוניזםעריכה

ניצניו של האקספרסיוניזם מצויים ביצירותיהם של סימבוליסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים, כגון סזן, גוגן, וואן גוך. מבחינת הנושאים וטיפולם וכן מבחינת הצבעוניות, יצירותיו של אדוורד מונק הנורבגי (1863-1944) מבשרים היטב את האקספרסיוניזם. סדרת ציוריו ותחריטיו מבטאת היסטריה ונוירוזה; וציורו המפורסם 'הצעקה' מבטא חרדה, פחד וייאוש, הן בדמות והן בתיאוריו את השמים, שמהווים הרקע לדמות. ג'יימס אנסור הבלגי מבטא הומור מקאברי בקומפוזיציות שלו שבהן מופיעים שלדים ומסכות גרוטסקיות. באוסטריה היצירה האקספרסיוניסטית באה לידי ביטוי בעבודותיהם של שני ציירים מזרם היוגנדסטיל: אגון שילה (1890-1918) ואוסקר קוקושקה (1886-1980). למרות הקריירה הקצרה שלו, שילה השכיל לצייר ערום ארוטי מעוות, בעל עומק פסיכולוגי רב. הפורטרטים של קוקושקה מביעים סגנון קווי ועצבני המבטא את הגיגיו האינטימיים והנוירוטיים של האדם.

האקספרסיוניזם הגרמניעריכה

האמנות האקספרסיוניסטית הגיעה לשיא ביטויה בציוריהם של בני חבורת "הגשר" (1905-1913)מדרזדן, וקבוצת "הפרש הכחול" (1911-1920) ממינכן. לאחר המלחמה פעלה קבוצה בשם 'האובייקטיביות החדשה'.

בין יוצרי 'הגשר' נמנים ארנסט לודויג קירשנר (1880-1838), אריך הקל (1883-1970), אמיל נולדה (1867-1956), קרל שמידט רוטלוף ומקס פכשטיין (1881-1955). יעדם היה ליצר אמנות חדשה המבטאה סגנון מהפכני. מוטיב הגשר מופיע ביצירותיהם אשר בהם רבה השפעת חיות הבר (פוביזם), הפיסול האפריקני ואמנות ימי הביניים. סגנונם מתאפיין באלימות, בבוטות, שימוש בצבעים באופן שרירותי, ובצורות מסוגננות ורבות הבעה.

בין אמני הפרש הכחול נמנים אוגוסט מקה (1887-1914), פרנץ מרק (1880-1916) והרוסי וסילי קנדינסקי (1866-1944 שמם מקורו בציור שעל גבי כריכת החוברת, שהם הוציאו לאור – אביר בצבע כחול-שחור על גבי סוס. הקו המוביל של תת-זרם זה הוא יצירת יצירות בעלות סגנון עצמאי, שהמשותף להן הוא צבעוניות רבה ונטיה לאבסטרקטיות. אף כי אלקסיי פון יוולנסקי (1864-1941) לא השתייך לחוג זה, יצירותיו הושפעו מרעיונותיו.

מקס בקמן (1884-1950) יצר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ובהשראת המלחמה הוא צייר את 'הלילה', המציג את אימת העינויים. יצירתו של אוטו דיקס מתאפיינת בריאליזם חסר רחמים. כבן קבוצת הדאדא, ג'ורג' גרוס ערך קריקטורות, השמות ללעג את הקפיטליזם של רפובליקת ויימאר. עם עליית הנציזם, נאסרה פעילותם של האקספרסיוניסטים, והם המשיכו לפעול מחוץ לגבולות גרמניה.

גוסטאב קלימט, ג'יימס אנסור, אדוורד מונק, וחיים סוטין.

הסגנון האמנותיעריכה

 
הפרה הצהובה (1911), ציור שמן על בד של פרנץ מארק

כדי לבטא את הרגש באופן חריף נעשה שימוש בהתנגשות בין צבעים מנוגדים: אדום מול כחול, צהוב מול שחור. בנוסף, הצבעים יכולים להיות עכורים, לא נקיים, קווי פסטל שנותנים הקפצה של אור לציור. יש צרימה בין כהה לבהיר.

ציירים מובילים של הזרם האקספרסיוניסטי הם סגנונם מתאפיין בדרך כלל בצבעים אקספרסיביים (הבעתיים) במשיכות מכחול מהירות ודרמאטיות ובעימות בין משטחי צבע. הנושאים מגוונים ומציגים את העיר המודרנית, סצנות השאובות מהפרימיטיביזם, ועוד.

בלהט התמרדותם עמדו הציירים האקספרסיוניסטים על כך שיש תוקף נחרץ לתגובתם הרגשית לנושא שאותו הם מבטאים, וכתוצאה מכך התפתחה בהם התפיסה שהצורה האמנותית האמיתית נובעת אך ורק מתוך צורך פנימי, ולעולם אי אפשר לכפות עליה את המסורת או את המוסכמות. בצאתם מנקודת מבט זו יכלו להצדיק את השימוש בכל אמצעי אמנותי שיש בו כדי לתת ביטוי לרגשותיהם - לרבות עיוות, צורות מסוגננות, צירופי צבע אלימים ומעוררי אסוציאציות. למעשה, האמנות האקספרסיוניסטית חדורה ברובה בתחושה של אלימות עזה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה