פתיחת התפריט הראשי

אפעה מגוון (שם מדעי: Echis coloratus) הוא מין של נחש ארסי מסוג אפעה, הנפוץ בישראל, מצרים ובמזרח התיכון. הוא בין שני המינים היחידים של האפעה שהיו ידועים עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20[1].

קריאת טבלת מיוןאפעה מגוון
אפעה מגוון
אפעה מגוון
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
קבוצה: נחשים
תת־סדרה: נחשים
משפחה: צפעיים
סוג: אפעה
מין: אפעה מגוון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Echis coloratus
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תיאורעריכה

אורכו של האפעה המגוון נע בין כ-20 ס"מ לצעיר שזה-עתה בקע מהביצה ועד ל-80-83 ס"מ לבוגר. בכך הוא בין מיני האפעה היותר ארוכים, למרות שיש ארוכים ממנו עד 85-87 סנטימטרים[2]. משקלו המרבי הוא כ-180 גרם. צבעו הכללי אפור, אדום, צהוב או חום, עם כתמים בהירים בעלי הילה כהה. לעיתים ישנם פרטים בעלי גוון כחלחל-אפור. סימן ההיכר של המין הוא הלשון הוורודה וצבעיו המגוונים.

האפעה המגוון אינו חופר ומשתמש בנקיקים, באבנים, בסלעים, ובמחילות מוכנות. הנקבה מטילה 6 עד 10 ביצים בעלי קליפה גמישה במספר נקיקים או מחילות והנחשים הצעירים בוקעים אחרי 50 יום. גודל הביצים 36 על 21 מילימטר והמשקל הממוצע 9 גרם. הנקבה מדביקה אותם לאבנים בנקיקים בהם היא מטילה. הצעירים מגיעים לבגרות לאחר 4 שנים. אורך החיים של האפעה כעשר שנים[3].

תפוצהעריכה

האפעה המגוון מצוי בירדן, ישראל, עומאן, ערב הסעודית, מצרים (סיני וממזרח לנילוס), ובתימן באזורים סלעיים עד לגובה של 1500 מטרים מעל גובה פני הים[2]. בישראל מצוי האפעה באזורי מצוקים בנגב, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, ובגלבוע. התפוצה של האפעה במערב הנגב מתרחבת. בישראל מצוי האפעה המגוון. האפעה בהרי הנגב ובגלבוע הוא חום-אדמדם בעל כתמים בהירים ונראה שהצבעים מותאמים לצבע הקרקע.

שימושים רפואיים בימי הבינייםעריכה

בימי הביניים השימוש באפעה מגוון לצורכי ריפוי היה ידוע ומקובל. חוקרים ועולי רגל רבים התייחסו בספריהם לתיאורי לכידתו והכנתו לצורך זה. בשרו שימש בעיקר להכנת התריאק"- תרופה לטיפול בהרעלות, בנכישות ובעקיצות, וכן לריפוי מחלות שונות[4].

לקריאה נוספתעריכה

  • הבריטניקה החדשה לנוער, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. כרך 2 עמוד 173.
  • נחשים ארסיים וארסי נחשים, אלעזר כוכבא, הוצאת טבע הדברים ואוניברסיטת ת"א. עמ' 25, 35, 53, 63-65, 102, 104, 115-117, 120, 131, 136, 151, 159.
  • זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1986 עמוד267.
  • עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1984. כרך 5 זוחלים, עמוד 152. ISBN 965-05-0072-3

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Jürg Meier, Julian White, Handbook of clinical toxicology of animal venoms and poisons, CRC Press, 1995, page 451
  2. ^ 2.0 2.1 Jürg Meier, Julian White, Handbook of clinical toxicology of animal venoms and poisons, CRC Press, 1995, page 452
  3. ^ יהודה פליקס, החי של התנ"ך, סיני תשט"ו, עמוד 105, כותב עד 20 שנה
  4. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 127- 128.