אצטדיון ימק"א
אצטדיון ימק"א היה אצטדיון כדורגל אשר שימש כמגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ובהמשך גם של הפועל ירושלים (לאחר שזו עזבה את מגרש קטמון). האצטדיון נבנה על ידי ארגון ימק"א בחצר בניין ימק"א ירושלים לצורך הפעילות הספורטיבית של האגודה.
 | |
| משחק הכדורגל הראשון באצטדיון ב-1933: גמר גביע משטרת המנדט הבריטי | |
| כתובת | בין הרחובות המלך דוד לקרן היסוד (פינת אברהם לינקולן) |
|---|---|
| מיקום |
 ירושלים, ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′26″N 35°13′19″E / 31.7739°N 35.2219°E |
| תקופת הפעילות | 1933–1991 (כ־58 שנים) |
| נהרס | 2006 |
| בעלים | ימק"א |
| מפעיל | ימק"א |
| משטח | דשא |
| קבוצות |
בית"ר ירושלים (בעבר) הפועל ירושלים (בעבר) |
| מושבים | 6,500[דרוש מקור] |
  | |
היסטוריה עריכה
הנדבן האמריקאי ג'יימס נאבגין ג'רווי הניח את אבן הפינה של האצטדיון ב-23 באוגוסט 1926. בניית האצטדיון הסתיימה רק ב-1933, אך השימוש בו החל קודם לכן. בנובמבר 1935 התקיימה באצטדיון האליפות הראשונה באתלטיקה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 שיחקו במגרש קבוצות חיילים וקבוצות מקומיות מלאומים שונים. המגרש נחשב אז למודרני, משוכלל ונוח[1]. אולם, כעבור חצי מאה הוא כבר היה מיושן. במשך השנים אירח המגרש משחקים מרכזיים רבים, ובהם הדרבי של ירושלים. בשנת 1991 עזבו שתי הקבוצות הירושלמיות את האצטדיון ועברו אל אצטדיון הכדורגל החדש בעיר, אצטדיון טדי. במשחק הדרבי האחרון במגרש ימק"א ניצחה הפועל והורידה את בית"ר לליגת המשנה.
האצטדיון הוזכר בשני מערכונים של שלישיית הגשש החיוור, ב"אופסייד סטורי" וב"שירים שערים וטכנאים". האצטדיון מופיע גם בקומיקס רב המכר, אהלן וסהלן.
בעשור הראשון של המאה ה-21 נהרס מתחם האצטדיון יחד עם מתחם מגרשי הטניס, ובשטחו נבנה מתחם מגורים יוקרתי בשם "כתר דוד"[2][3] הכולל כ-200 דירות לצד גינה ציבורית ומרכז ספורט תת-קרקעי שמופעל על ידי ימק"א. במרכז יש גם בריכת שחייה חליפית לבריכה המקורה של המתחם. קטע קטן מחומת האצטדיון נותר כהנצחה למגרש הכדורגל .
ייחודיות עריכה
באצטדיון שררה אווירה ייחודית של מטען תרבותי ונוסטלגי רב מחד, ושל עזובה ואמצעים פרימיטיביים מאידך[4]. מגרש הכדורגל שבאצטדיון היה קצר במטר וחצי מהתקן הבינלאומי, הטריבונות היו בלויות ומכיוון שנמכרו כרטיסים רבים יותר מהמקומות על הטריבונות, כמעט תמיד היו צופי כדורגל שישבו על העצים שבצד המגרש. באזור הטריבונות היה גם ריח חזק של שתן משום שרבים מן הצופים לא טרחו להגיע אל חדרי השירותים. סביב האצטדיון הייתה חומת אבן גבוהה שבראשה גדר תיל, ובמלט נדבך העליון שלה ננעצו שברי זכוכית. עליבותו של האצטדיון הייתה אנטיתזה למבנה ימק"א המפואר שבחצרו שכן[5]:
היו שני יציעים מאחורי השערים: יציע האבן מאחורי השער הדרומי נבנה בסוף שנות השישים, יציע העץ הגדול (3000 מקומות) נבנה ב-1973 מאחורי השער הצפוני בגלל הגידול בכמות הקהל. המזרחי והמערבי היו יציעי עמידה. אנשים נכנסו בדוחק רב ועמדו על חביות ופיגומים. ימק"א נודע כמגרש מפחיד כבר בשנות החמישים, אבל עבור השחקנים והעסקנים היה מדובר במגרש מצוין, שהיה כיף להגיע אליו בגלל המקלחות והמתקנים של הארגון הנוצרי. זה היה כמו מעבר מצריף לסוויטה. רק בשנים מאוחרות יותר ימק"א הפך מושא ללעג. המגרש היה מכשול בפני בית"ר הטכנית של שנות השמונים, והיא לא השיגה בו שום תואר. באליפות הראשונה בית"ר אירחה בבלומפילד לאחר שימק"א נפסל, ולאחר מכן הגיעו האליפויות ב-"טדי" בשנות התשעים והאלפיים. הנטישה, ללא ספק, הועילה לקבוצה.
לקריאה נוספת עריכה
- רון עמיקם, מאיר גבאי ורוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר, מדיה 14, 2007.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ ונעבור לימק"א (יואב ויכסלפיש), דה באזר, באזז, מגזין אורחים
- ^ אבי שאולי, אפקט הולילנד: דרישה לחקור גם את פרויקט ימק"א בירושלים, באתר גלובס, 18 באפריל 2010
- ^ חגית פלג-רותם ואורית בר-גיל, בירושלים, כמו באקפולקו, באתר גלובס, 20 באוגוסט 2006
- ^ דביר סורמלו, מספרים שהיה פה שמח, תיירות, טיולים בארץ
- ^ הדרבי הירושלמי האחרון בימק"א