פתיחת התפריט הראשי

פסק דין אקס פרטה מרימןאנגלית: Ex parte Merryman) (מראה מקום: 17 F. Cas. 144 (1861)) הוא פסק דין של בית המשפט העליון בארצות הברית בזמן מלחמת האזרחים. התיק עסק בסמכותו של נשיא ארצות הברית להגביל את צו הביאס קורפוס, צו המעוגן בחוקת ארצות הברית, המחייב את רשויות המדינה לדון בהצדקת כליאתו של עציר. לפי החוקה, מוסמך הנשיא למנוע את קיומו של צו הביאס קורפוס במקרה של פלישה או מרד. לאחר שהנשיא אברהם לינקולן החליט להגביל את הצו, קבע בית המשפט הפדרלי כי ההגבלה אינה חוקית והצו יחול. חרף זאת החליט הנשיא לינקולן להתעלם מפסיקת בית המשפט, ומנע משפט מעצירים שנכלאו במסגרת המלחמה.

חשיבותו של פסק דין זה נובעת בעיקר מהחלטתו של לינקולן שלא לקיים את פסיקת בית המשפט – מהלך שיוחסה לו השפעה על ביצור מעמדו של נשיא ארצות הברית, בפרט בזמן מלחמה.

רקעעריכה

כאשר אדם נכלא בידי אחת מרשויות המדינה, רשאי בית המשפט להורות לאותה רשות להמציא עילה מוצדקת לכליאתו, כגון הגשת כתב אישום פלילי, או לשחררו. עיקרון זה, הקיים בדמוקרטיות רבות ברחבי העולם, נקרא הביאס קורפוס. זכות הגישה להביאס קורפוס מעוגנת בסעיף 9 של הפרק הראשון בחוקת ארצות הברית, אך הגנה זו מסויגת במפורש בשעה שהשהיית הזכות חיונית לשם הגנה על ביטחון הציבור במקרה של מרד או פלישה:

The Privilege of the Writ of Habeas Corpus shall not be suspended, unless when in Cases of Rebellion or Invasion the public Safety may require it.

הזכות לצו הביאס קורפוס לא תושעה, למעט כאשר בזמן מרד או פלישה הביטחון הציבורי עשוי לחייב זאת.

בראשית מלחמת האזרחים בשנת 1861 הייתה מדינת מרילנד בקו החזית בין מדינות הדרום, שביקשו לפרוש מהאיחוד בין מדינות ארצות הברית ולהקים קונפדרציה; לבין מדינות הצפון, שביקשו להגן על האיחוד. מחוז קולומביה, שבו שוכנת הבירה וושינגטון, גובל במדינת וירג'יניה מדרום, הנמנית עם מדינות הקונפדרציה, ובין מרילנד מצפון. אם הייתה מרילנד נופלת לידי מדינות הדרום, וושינגטון הייתה מתנתקת מהצפון, מה שעלול היה להכריע את המלחמה לטובת הדרום.

על מנת למנוע מצב זה החליט לינקולן להטיל על מרלינד ממשל צבאי, אשר במסגרתו הסמיך בין היתר את המפקד הצבאי באזור, או מי מטעמו, לבטל צווי הביאס קורפוס במידת הצורך.

פרשת מרימןעריכה

סגן ג'ון מרימן היה פעיל במדינת מרילנד לטובת מדינות הדרום, והיה מעורב בפעולות מרידה כגון חבלה בחוטי טלגרף וגשרי רכבת. במאי 1861 נכלא מרימן, באשמת בגידה וחברות בצבא אויב.

עורכי דינו של מרימן פנו לשופט רוג'ר טוני, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובו זמנית כיהן כשופט אזורי במדינתו מרילנד. כמה שנים קודם לכן כתב טוני את דעת הרוב בפסק הדין בעניין דרד סקוט, שקבע כי אפרו-אמריקנים בארצות הברית הם רכוש, אינם בעלי זכויות אזרח ואינם רשאים לתבוע את חירותם בבית המשפט. פסק דין זה היה שנוי במחלוקת עמוקה בארצות הברית, והיווה זרז משמעותי לפריצתה של מלחמת האזרחים.

טוני הוציא צו הביאס קורפוס למרימן. למרות זאת, מפקד הכלא שבו הוחזק מרימן הודיע כי הוא מונע את יישום הצו בעניינו של מרימן. בתגובה טוני שלח מרשל לבית הכלא כדי להביא את מרימן בפניו, אולם המרשל לא הצליח במשימתו. בעקבות זאת פסק טוני כי הסמכות למנוע ביצוע של צווי הביאס קורפוס או להסמיך אחרים לעשות זאת נתונה בידי קונגרס של ארצות הברית, ושעקב כך אין הנשיא יכול לפגוע בזכות להביאס קורפוס בלי חקיקה מפורשת של הקונגרס שתתיר לו לעשות זאת, ושלח את פסיקתו לנשיא לינקולן. הפסיקה כללה ביקורת חריפה נגד לינקולן ומדיניותו.

לינקולן התעלם מפסיקת בית המשפט. לאחר מכן נכשל הנשיא בניסיונו להעביר הצעת חוק המקבעת את השעיית הביאס קורפוס. בנאום לאומה האמריקנית ביום העצמאות ציטט לינקולן חוות דעת משפטית המגנה על זכותו להשעות את הצו, ואמר בין השאר: "הייתכן שכל החוקים זולת אחד יופרו, והממשלה תתפרק בשמירתה על אותו חוק?". מספר בתי משפט מקומיים חזרו על פסיקתו של טוני, אולם לינקולן קבע כי פסיקות אלו הן אות מתה, ובשנת 1863 הצליח לבסוף להעביר את חוק השעיית הביאס קורפוס, במסגרתו השעה את הצו בכל רחבי ארצות הברית, עד לסיום מלחמת האזרחים.

השלכותעריכה

חוקת ארצות הברית עוסקת באופן נרחב בהגנה על האזרח מעריצות השלטון. כלל יסוד בחוקה הוא עקרון שלטון החוק, המכפיף את כל רשויות השלטון לחוק, ובתוכו לפסיקות בית המשפט. עם זאת, החוקה יצרה מספר פתחים לחריגה מעקרון שלטון החוק במקרי חירום, ובפרט בזמן מלחמה. אחד מהפתחים הללו הוא זכות הממשל לעכב את צו הביאס קורפוס. מאז הקמת ארצות הברית ועד מלחמת האזרחים, לא עמד למבחן אותו סעיף בחוקה.

מבחינה מהותית, האירועים לאחר פסק הדין מהווים את הבסיס המשפטי למוסד המעצר המנהלי, במסגרתו מוסמכת המדינה הדמוקרטית במקרים מיוחדים להגביל חרותם של אנשים ללא משפט. אם היה לינקולן מיישם את פסק הדין בעניין מרימן ייתכן שמוסד המעצר המנהלי לא היה מתקיים במדינות דמוקרטיות.

מבחינה מסגרתית, היה זה המקרה השני בהיסטוריה של ארצות הברית שבו התעלם הנשיא במופגן מפסיקה של בית המשפט העליון (המקרה הראשון היה בפסק הדין ווסטר נגד ג'ורג'יה, שבו אסר בית המשפט על הנשיא אנדרו ג'קסון לערוך טרנספר למיליוני אינדיאנים. ג'קסון המרה את פי השופטים וקיים את הטרנספר).