אריאלה שביד
אריאלה שביד (1944 – 20 בפברואר 2024) הייתה צלמת ואמנית ישראלית, שעסקה בעיקר בסוגיית הזהות האישית, המגדרית והפוליטית ובייצוגים שונים של נשיות ומיניות.
לידה |
1944 קריית מוצקין, פלשתינה (א"י) |
---|---|
פטירה |
20 בפברואר 2024 (בגיל 80 בערך) תל אביב-יפו, ישראל |
מקום לימודים | אוניברסיטת בר-אילן |
תחום יצירה | צילום |
בן או בת זוג | אדם ברוך |
צאצאים | עידו רוזנבלום, עמליה רוזנבלום |
ביוגרפיה
עריכהנולדה בקריית מוצקין, גדלה בקריית ביאליק, בתם של נוח שבייד, בנאי ואמן חובב (צייר ונגן צ'לו), ונעמי שבייד (ברננקה), עקרת בית, שעלו לארץ ישראל מפולין בשנת 1934 במסגרת העלייה החמישית.
אחרי שירותה הצבאי עברה שביד לתל אביב. למדה צילום בשנים 1967–1968 בבית הספר הראשון בישראל לצילום, בשכונת תל ארזה בירושלים, ועד אמצע שנות ה-80 עבדה כצלמת עבור עיתונים שונים, בהם "דבר", "הארץ", "עולם הקולנוע", "אנשים" וכבעלת מדור קבוע בשם "ההימור הנכון" בירחון "מוניטין". בתקופה זו התבלטה בתצלומי דיוקן של אמנים שונים, בהם מנשה קדישמן, לאה ניקל, יחזקאל שטרייכמן, אביבה אורי, בתיה לישנסקי ואחרים.[1] בשנות ה-70 התגוררה עם משפחתה במלון צ'לסי בניו יורק.[2]
ב-1996 הוצגה תערוכת היחיד שלה "היופי הוא הבטחה לאושר" (אוצרת לאה דובב) במוזיאון ישראל. בתערוכה תיעדה שביד את גופה לאחר כריתת השד שעברה.[3] לאורך השנים הוצגו דימויים מתערוכה זו שוב ושוב בכתבות, ספרים ועבודות אקדמיות במסגרת דיונים בתגובות אישיות, אמנותיות ותרבותיות למחלת סרטן השד. בשנים שלאחר מכן הציגה את התערוכה "עג'מי", שעסקה בנושא "הרכוש הנטוש" שמשפחות פלסטיניות הותירו מאחוריהן בעקבות מלחמת העצמאות; התערוכה "מכתב למערכת" (אוצרת מורן שוב) שבה השתמשה בצילומים של נשים פלסטיניות, נשים מתנחלות וחיילות שצילם צלם העיתונות מיקי קרצמן, ובעזרת תוכנת פוטושופ שתלה את פניה שלה במקום כל אחת מהנשים המתועדות בצילום המקורי.[4] ו"האדום האדום הזה", תערוכה שיצרה עם הצלמת ריבי ברגר, שהתמקדה בסוכריות וממתקים ובכוחו של הרעל המתוק לפתות, להקסים, ולהוליך שולל. בשנת 2019 השתתפה בתערוכה "עידן חדש" (אוצרת הילה כהן־שניידרמן) במוזיאון בת ים.[5]
בגיל 44 למדה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן.
חיים אישיים
עריכהמנישואיה לאדם ברוך נולדו ילדיה עמליה רוזנבלום ועידו רוזנבלום. היא הייתה אחייניתו של אליעזר שביד. מאז תחילת שנות ה-70 ועד למותה התגוררה ביפו.[6]
קישורים חיצוניים
עריכה- אריאלה שביד, ברשת החברתית אינסטגרם
- אריאלה שביד, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- אלי ערמון אזולאי, בסטודיו של אריאלה שביד, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
- נעמה ריבה, "נשים עושות לעצמן נזקים כדי למשוך תשומת לב מגברים", באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
- רות מרקוס ורותי חינסקי אמיתי, היצירה המגדרית של אריאלה שביד, באתר ערב רב, 5 באוקטובר 2020
- האמנית אריאלה שביד פתחה תערוכה, הבן עידו רוזנבלום לא נכח מאת לאה אתגר, 29 באוגוסט 2012
הערות שוליים
עריכה- ^ דנה גילרמן, תצלומים: טלי שני, אבא ואני חשופי חזה, באתר הארץ, 21 ביוני 2007
- ^ עמליה רוזנבלום, עדיין מרחפות רוחות רפאים ממלון צ'לסי, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2011
- ^ אריאלה שביד. היופי הוא הבטחה לאושר, באתר מוזיאון ישראל
- ^ חמדה רוזנבאום, עכבר העיר, אמנות פוליטית, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2006
- ^ חגית פלג רותם, הילה כהן שניידרמן: עידן חדש בבת ים, באתר פורטפוליו, 12 במרץ 2019
רועי אלטר, התערוכה "עידן חדש" מציגה עולם עשיר של אסוציאציות, באתר הארץ, 9 בינואר 2019 - ^ עמליה ועידו רוזנבלום ביימו סרט על אביהם, אדם ברוך, ולא כדי לפוגג את תדמית האנטיפת שלו, באתר הארץ, 23 במאי 2018