בג"ץ ברגמן

בג"ץ ברגמן הוגש בשנת 1969, לאחר ששישה חברי כנסת הגישו הצעת חוק פרטית בכנסת. שישה חברי הכנסת הציעו כי ההוצאות שישנן במהלך בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות של המפלגות המיוצגות בכנסת, ימומנו מתקציב המדינה ולא על ידי מקורות עצמיים כמו דמי חבר, או גיוס תרומות מתומכי המפלגה כפי שהיה נהוג קודם. לאחר שהחוק קיבל אישור בכנסת, ד"ר אהרן ברגמן עתר לבג"ץ בניסיון למנוע את מימושו של החוק שזה עתה התקבל. עתירתו התקבלה והוחלט לבטל את החוק ולא לאפשר את מימון המפלגות מתקציב המדינה.

על החוקעריכה

מטרת החוק הייתה להבטיח את יציבותן הכלכלי של מפלגות כמו מפא"י אשר בעקבות הבחירות בשנת 1965 הייתה במשבר כספי חמור. בזכות חוק זה, כאשר המפלגות התכוננו לבחירות השביעיות לכנסת ולבחירות לרשויות המקומיות קופתן הייתה אמורה להיות מלאה ולא היו צריכות לדאוג למצבן הכלכלי. אולם, החוק ספג ביקורת ציבורית רבה, חלקית בגלל הזריזות שבה הוא נקבע וחלקית משום שראו בו פגיע בזכות לשוויון. על מנת להקטין את רמת ההתנגדות שהחוק היה עלול לעורר, הצעת החוק הוגשה על ידי חמישה נציגים של הסיעות הגדולות בכנסת שהיו הנציגים הבכירים בוועדת הכספים. כך, ההצעה לא הייתה משויכת לסיעה מסוימת אלא משותפת לכמה סיעות. בנוסף, ההצעה הוגשה בתור ניסיון זמני שיהיה נכון לבחירות השביעית לכנסת והבחירות לרשויות המקומיות בלבד. הנציגים הביאו טיעונים נוספים שמטרתם הייתה להציג כמה שיותר צדדים חיוביים בחוק. בהצעה ננקב סכום של 14,640,000 ל"י, שנועד להתחלק בין כל המפלגות שנבחרו לכנסת השישית על-פי גודלן של הסיעות המייצגות אותן.

ב־19 בפברואר 1969, דנה מליאת הכנסת בהצעה לקראת אישרה בקריאה שנייה ושלישית. ההצעה זכתה להסכמה רבה בקרב הסיעות ובהצבעה שנערכה הרוב המוחלט הצביע בעד החוק. היחיד שהתנגד לעיקרון מימון הוצאות הבחירות של המפלגות באמצעות תקציב המדינה, היה ח"כ אורי אבנרי. עיקר הביקורת של אורי אבנרי הייתה על האופן שבו חוק המימון היה אמור להתבצע על פי חוק החדש. לפי טענתו המימון היה צריך להיעשות רק לאחר הבחירות, כאשר התוצאות כבר ברורות, אחרת, לפי דבריו, מדובר בצעד לא דמוקרטי הפוגע בעקרון השוויון ומונע ממפלגות חדשות לקחת חלק בבחירות על ידי הנצחת המפלגות הקיימות.[1]

ד"ר אהרון ברגמןעריכה

ד"ר אהרון ברגמן נולד בישראל, והתחיל ללמוד יחסים בינלאומיים ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, לאחר מכן עבר לגור באנגליה. ברגמן היה בעל תואר דוקטור במשפטים, שימש בשנות ה-30, טרם עלייתו ארצה, כיהן בתור היועץ המשפטי של מפלגה סוציאל-דמוקרטית במחוז ברלין. נתן חשיבות רבה לענייני מפלגות ועקב אחר ההתפתחויות של מפלגות בישראל ומחוצה לה. עם עלייתו לארץ כיהן בתפקידים בכירים בשירות המדינה, ושימש כממונה על הכנסות המדינה ונציב מס הכנסה הראשון. ברגמן חיבר מספר ספרים ומאמרים העוסקים בסכסוך הישראלי פלסטיני. בשנים בהן התקיימו דיונים בנוגע להוצאת חוק מימון המפלגות, ברגמן היה בשליחות הממשלה לשיחות עם ממשלת גרמניה על ביטוח סוציאלי לאזרחי ישראל יוצאי גרמניה. למרות הימצאותו בשליחות הוא המשיך לעקוב אחר אישור החוק בכנסת[1].

עתירתו של ד"ר ברגמן לבג"ץעריכה

העתירה קרויה על שם ד"ר אהרון ארתור ברגמן אשר כיהן בתפקידים בכירים בשירות המדינה והתנגד להצעת החוק. הוא עתר לבג"ץ נגד שר האוצר ומבקר המדינה ב־1969, כחודשים לאחר שהחוק אושר בכנסת. עתירה זו הייתה העתירה הראשונה שבה השופטים נדרשו לפסול חוק של הכנסת. לטענת ברגמן, חוק המימון לכנסת מנוגד לחוק יסוד הכנסת על פיו הבחירות צריכות להיות מושתתות על צדק ושוויון. חוק המימון לכנסת לא מאפשר הזדמנות שווה לכל המפלגות להתמודד בבחירות לכנסת, וזוהי, לפי דבריו, פגיעה בעקרון הדמוקרטיה ובעקרון השוויון. בעקבות החוק עלול להיבצר מצב בו מפלגות שמלכתחילה נמצאות בעמדת כוח ויש להן יתרון, מקבלות חיזוק כלכלי נוסף מה שמחליש עוד יותר את המפלגות שמתמודדות לראשונה בבחירות לכנסת, ויוצר מצב של פער וחוסר שוויון. סעיף חשוב בעיקרון השוויון הוא שמירה על שוויון ההזדמנויות בין אדם אחד לאחר ובין קבוצות בחברה, כך שחוק אשר מקדם קבוצת מפלגות מסוימת על חשבון מפלגות אחרות, יוצרת סטייה חמורה מעקרון השוויון. ברגמן הביע ביקורת נוספת כלפי ששת חברי הכנסת אשר בהצעתם לא הצביעו על מקורות תקציביים לכיסוי עלויות החוק מה שמנוגד למה שהיה מקובל בפרלמנט האנגלי. טענה נוספת שהציג ברגמן הייתה שחלק גדול מחברי הכנסת לא השתתפו בישיבה שנערכה בכנסת ביום בו החוק התקבל ברוב קולות, כך שההצבעה עצמה התבצעה באופן לא לגמרי הוגן.

ההרכב שדן בעתירה היה מורכב מחמישה שופטים בראשות הנשיא שמעון אגרנט. מכיוון שהיה מדובר באירוע חריג הוא חייב את עדכונו של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. ב-22 ביוני 1969 נערך הדיון בבית המשפט העליון.[2]

פסק הדיןעריכה

בית המשפט הגיע למסקנה הבאה: "בשלילה המוחלטת של הקצבה מרשימות מועמדים חדשות, יש הפרה ממשית של שוויון הסיכויים בין הרשימות, הנוגדת את עקרון השוויון שבסעיף 4 במידה שאין להצדיקה, ולא רק סטייה קלה מעקרון זה". משמעות הדבר היא שחוק המימון לכנסת פוגע בעקרון השוויון על ידי כך שהוא לא נותן הזדמנות שווה לכל המפלגות. מהסיבה הזאת, בג"ץ בחר לבטל חוק זה על אף שמדובר בחוק שנחקק בכנסת כך שזוהי הייתה פעולה מהפכנית ביותר שלא נעשתה לפני כן. ביטול החוק נעשה עוד לפני שנחקקו שני חוקי היסוד החשובים - כבוד האדם וחירותו וחוק חובת העיסוק אשר היו מלכתחילה מבטלים את האפשרות לחקיקת חוק שמממן אך ורק את המפלגות המיוצגות בכנסת, משום שהוא מנוגד לחוקים הללו. אולם, כאשר בג"ץ שאף לבטל חוק זה הוא התבסס בעיקר על הסתירה שקיימת בין החוק לעקרון השוויון. החשיבות לעמוד על הקושי שבסתירה הזו נובעת מחובתה של מדינת ישראל להישאר דמוקרטית, כך שכל סטייה מעיקרון השוויון תפגע באחד היסודות החשובים שעליהם מושתתת מדינת ישראל. [3]

החלטהעריכה

בג"ץ ברגמן הורה לשר האוצר לבצע הצבעה נוספת, כך שרק במקרה שהחוק יתקבל על ידי רוב מוחלט של חברי הכנסת הוא יהיה תקף. אופציה נוספת היא לתקן את החוק כך שלא יפגע בעקרון השוויון. לבסוף מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה, הציע תיקון לחוק המימון תוך התחשבות בהערות של בית המשפט בנושא חוסר השוויון. ההצעה של שמגר לחוק המימון המתוקן התקבלה ברוב של 76 עם שישה מתנגדים ושני נמנעים.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 אילן ינון, 1969 - בג"ץ ברגמן – "מהפכה חוקתית" בשלוש מערכות, משרד המשפטים, ‏11.04.2019
  2. ^ פרשת אהרון ברגמן, דוידוב-בנימיני ושות' חברת עורכי דין
  3. ^ משה גורלי, לשופט הראשון שפסל חוק לא קראו ברק, כלכליסט, ‏11.06.2019
  4. ^ ענבל בר - און, בג"ץ ברגמן, News1 מחלקה ראשונה, ‏25.07.2009